"והן
לא יאמינו לי"
דברים לזכר רבי ומורי הרב יהודה עמיטל
משה מאיר
ד"ר משה מאיר הוא מחנך בתיכון "הרטמן"
בירושלים,
מרצה למחשבת ישראל וחבר מערכת "דעות".
בפרשת דברים, הפותחת את ספר דברים, מתאר משה את
תקציר הקורות אותו מאז קיבל על עצמו את הנהגת העם. שני ביטויים דומים חוזרים על
עצמם בפתיחה: "לֹא-אוּכַל לְבַדִּי, שְׂאֵת אֶתְכֶם" (דברים א, ט);
"אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם (שם, פס' יב).
אלו הם ביטויים חזקים, אם לוקחים אותם ברצינות. המנהיג, המורה והרב אומרים
לקהילתם: 'אינני יכול'. זה קצה גבול היכולת שלי. איך שומעים בני העם את קולו של
מנהיגם האומר להם שהוא לא יכול? רש"י בעקבות המדרש נותן קול לקולם:
"'לא אוכל לבדי
שאת אתכם'. אפשר שלא היה משה יכול לדון את ישראל?! אדם שהוציאם ממצרים וקרע להם את
הים, והוריד את הים, והגיז את השליו, לא היה יכול לדונם?! אלא כך אמר להם…".
בני העם לא מאמינים למשה האומר שהוא לא יכול,
ועל כן הם מפרשים את דבריו באופן אחר.
**
מורי ורבי הרב יהודה עמיטל היה חוזר ואומר:
"אני איש פשוט, לא נוצרתי מחומרי הגלם של ראשי ישיבה". רבים מתלמידיו ושומעיו
לא האמינו לו, לא תפסו שהוא מדבר ברצינות היורדת עד התהום. או שלא שמעו את דבריו
ורק ראו בו ראש ישיבה וגדול בתורה, או שתרצו כי זאת מעין ענווה. "אני בא
ממשפחה של נגרים", אמר. "אילולא השואה שיצרה אצלי תחושת חובה להמשיך את
עולם התורה, הייתי 'בעל בית'". ושוב לא האמינו לו, לא חשבו שהוא מתכוון
ברצינות. האם אפשר לתאר אותו כבעל הבית? כבעל חנות מכולת? כסוחר בבורסה?
בצעד הרואי הזמין הרב עמיטל – לאחר שכבר עמד
בראש הישיבה – את הרב ליכטנשטיין להיות ראש הישיבה. הוא ידע שהוא מזמין אדם שבאמות
מידה של למדנות אינטלקטואלית, עולה עליו בכמה וכמה דרגות. בסופו של דבר השילוב
הנדיר בין העוצמה האינטלקטואלית של הרב ליכטנשטיין ובין הקיום הייחודי של הרב עמיטל
יצרו את הישיבה. אך השילוב לא היה נעדר כאב. פעם אמר לנו בגילוי לב, כדרכו: "עד
שבא הרב ליכטנשטיין, הייתי קורא את הגמרא עם התלמידים, מוסיף וקורא את רש"י,
וכולם היו שמחים. משבא הרב ליכטנשטיין, אם לא אביא חמש שיטות של הראשונים, השיעור
שלי לא יהיה שיעור…".
ושוב לא האמינו לו. חשבו שהוא, המתפקד כראש
ישיבה, בוודאי חי כראש ישיבה ולומד כראש ישיבה ואוהב ללמוד כראש ישיבה. לא האמינו
לו שהוא באמת אוהב ללמוד דף גמרא פשוט, כמו "בעל בית". גם כשבערוב ימיו
הצטרף בבית הכנסת לשיעור משנה ולשיעור מהיר ו"שטחי" בדף היומי – לא
האמינו לו כי אלה צעדים אמיתיים, אותנטיים. הסבירו שהוא עושה זאת רק כדי להביע
הערכה לאנשים הפשוטים שהם לא הוא.
הרב עמיטל שלי – ולכל תלמיד ישנו המורה כפי
שהוא מצטייר בתודעתו – היה באמת איש פשוט שבאמת אהב ללמוד פרק משניות ודף יומי,
ובהם, ולא בלימוד המורכב והמסורבל, מצא את שורש נשמתו. יכולתו לתפקד כראש ישיבה
למרות זהותו האחרת, זהות ה"בעל בית" – היא שיצרה את ייחודו.
פעם סיפר לנו את הסיפור הבא:
מעשה ברב גדול שהיה לו בעל עגלה שהיה מוביל
אותו מעיר לעיר להשמיע את שיעוריו. פעם אחת אמר בעל העגלה לרב: "בכל עיר שאתה
מגיע אליה, חולקים לך כבוד גדול. אני כל כך מקנא בך. הייתי רוצה פעם אחת להרגיש את
הכבוד הזה". אמר לו הרב: "בוא ונתחלף בבגדנו. אני אלבש את בגדי העגלון
ואנהג בעגלה, ואתה תלבש את בגדי הרב, וכך כשנגיע לעיר ינהגו בך מנהג של
כבוד".
עשו כך, ואכן בבואם לעיר נהגו אנשי העיר בעגלון
המחופש בבגדי הרב מנהגי כבוד והערכה. העגלון התענג על הכבוד, עד שניגש אליו איש
אחד ואמר: "רבי, לא הבנתי את התוספות במסכת עירובין דף יט, התוספות
השני". נבהל העגלון ולא ידע מה לעשות. אך מיד התעשת ואמר: "את התוספות
השני לא הבנת?! והלוא הוא כל כך קל, אפילו העגלון שלי יוכל להסביר לך
אותו…".
הרב עמיטל שלי חי בתודעת העגלון המחופש,
וגדולתו הייתה שהוא היה מודע לכך ויכול היה גם לבטא את מכאובו וגם לצחוק עליו.
מהמקום הזה, המודע לפער בין זהותו ובין תפקודו (או אם תרצו – תחפושתו), הוא פיתח
חושים חייתיים חושפי כל זיוף והתעיה. מכאן יכול היה להצליף בנו בכל פעם שזייפנו,
בכל פעם ששיחקנו תפקיד ולא היינו אנחנו עצמנו.
מהרב עמיטל למדתי להאמין למשה שאומר
"אינני יכול"; לדעת שמי שאומר זאת יכול להיות קשוב לגורל ולהיסטוריה הקוראים
לו לעשות את הבלתי אפשרי – להיות מי שהוא אינו. איש האמת הנקרא לכך מצליח להיות
הוא, גם כשהוא לא הוא. איש כזה, בפגיעותו ובכאבו, הופך למצפן חי, גלאי זיופים
המהלך בינינו, צורב בנו ומחנך אותנו.
