ויקוֹלוּ השמיים והארץ
רבקה מרים
מקור יהודי עתיק מסַפֵּר שכדי להימנע ממגע לא נאות עם אחשוורוש שלחה אליו אסתר ֹשֵדָה במקומה. המגבלה היחידה שהייתה לאותה ֹשֵדה הייתה העובדה שנאסר עליה לדבר, שכן השדים יכולים להתחפש ולִדְמות בכול לבני האדם, אלא שאת קול הדמות שאותה הם רוצים לשחק אין ביכולתם לחקות.
על פי המקורות, קולו של היחיד הוא טביעת נפשו, ואין מי שישתלט עליה וייקחנה ממנו. הנה אפילו יעקב, שעה שהצליח לאחז את עיני אביו העיוור ולהתחפש לעשיו אחיו, את קולו לא הצליח לזייף. גם כשהידיים הפכו ידי עשיו, נשאר הקול קול יעקב.
ואני יכולה גם להעיד מתוך ניסיוני שלי שקורה שאני מטלפנת לאדם ורק קולו עונה לי במשיבון, ואני מסוגלת לקרוא אז, באותו קול משיבוני שלו, כקוראת בספר, את ביטחונו או חוסר ביטחונו של הדובר, את שמחתו, את העצב שבו, את ילדותו שנעלמה לכאורה במרחבי הזמן, את החביון שבו.
וכל הירא אותי, אל לו להשאיר את טביעת קולו חשופה לפניי במענה הקולי…
בן לוויה מעולם של טרם
מהו הקול?
זהו תדר מדויק מאוד ואישי, שבו מתגלמות התהפוכות המתחוללות באדם החל מהרגע שעלה במחשבה ועד לרגע שבו ייאסף מבין החיים. הקול מעיד על חיינו, והוא צובר במהלכם הדים ובנות הד, כקמטים שמצטברים על הפנים בחלוף השנים. אך הקול הוא גם קמאי, בן-בלי-גיל, ונובע ממחוזות שמעבר למוכר לנו. הוא זה שבאמצעותו אנחנו חוברים לנקודת הטרם שלנו.
כשמעיינים בספר יצירה ניתן לראות את תהליך הבריאה שמתואר בו. שם כתוב שבאותו תהליך נוצרו בהדרגה רוח, קול ודיבור. בשלישייה הזאת הקול הוא זה ששוכן בין הרוח ובין הדיבור.
הרוח נובעת מהוויה שבטרם ושלאחר החושים. היא באה עוד מלפני היבראותם של זמן ושל מציאות מוכרת. הרוח התקיימה עוד לפני היות העולם, כשהתוהו והבוהו היו מהפכים זה בזה, והיא, רוח האלוהים, הייתה מרחפת על פני המים. האותיות, על פי ספר יצירה, אף הן שייכות לאותו עולם קדמון של רוח טֶרֶמית, וקיומן הוא בטרם דיבור.
הדיבור נולד עם המציאות. הוא שמהווה את שיא הבריאה. הדיבור הוא גם אפיונו הייחודי של האדם, שמוגדר כבעל מדרגה מוגבהת – 'מדַבֵּר'. אך בה בשעה שבדיבור מתגלם הביטוי לעוצמתו היוצרת של האנוש, הרי שהוא גם מוגבל מעצם טבעו, כשם שהבריאה כולה מוגבלת. לכן, אף שהמילים ממריאות עד מעבר לשמי השמיים, הטווח שלהן מצטמצם במוכָּר. הן מהוות מצד אחד טכניקה מדהימה המאפשרת לשולט בה לפרוץ ולבנות, אך הבנייה שלהן קשורה למציאות המסוימת, הקונקרטית.
ואילו הקול הוא הוויית הביניים שבין הרוח ובין הדיבור. הקול הוא זה שמחבר בין המציאות ובין אותו אינסוף שאין בכוח האדם להכיל, להכיר ולדעת. הקול הוא נקודת העובָּר שנותרה ביילוד, תאי הגזע העובריים שיכולים ללבוש ולהחליף צורות ותפקידים, או אפילו נקודות הזרע והביצית שלא נמחות מקרבו.
נמצא שהמילים המדוברות, על כל כוחן, על כל השפעתן, נשענות על הקול, ואילו זה עצמו נשען על הרוח. הדיבור נטען בעוצמה יתרה בשעה שהוא מחובר לקול. הנה, למשל, בתלמוד לומדים מדרך תפילתה של חנה שעל המתפלל לבטא בשפתיו את מילות התפילה. הקריאה בעיניים, מסתבר, רק שואבת את המילים פנימה – ואילו הגיית המילים בפֶה מחברת אותן לקול, וכך גם מחברת את הפְּנים לָחוץ, יוצרת מעין אנטנה שמפלשת את היחיד אל מעבר ליחידותו, מניעה אותו, משלבת אותו ב'אחד'.
הדבר מודגש גם בספרו של ר' יוסף גי'קטיליה, "ספר הניקוד". אם לקצר את מה שמביא הספר במילים משלי, אוכל לומר שהמחבר רואה באותיות מעין כלי רכב, שמה שמתדלק אותם הוא התנועות השונות. התנועה – שהיא המלבוש הקולי שמולבש על העירום של כל אות ואות – גורמת לאותיות לממש את הצפון בהן באופנים השונים, להיפתח או להינעל, להיות במלאוּת או בחסר, וכך הלאה.
סולמות של קול
העולם משופע בקולות. קולות אדם וקולות חי וקולות של צומח ודומם. האדם, שנקרא 'מדַבֵּר', יודע ליצור, לכוון ולשנות מהויות באמצעות קולו, אך מי החכם שיוכל לשמוע, כשלמה המלך, את אינספור הקולות הנוספים הסובבים אותנו ולפענח את פשרם. כל קול הוא ייחודי וחד-פעמי, הגם שנדמה לפעמים שהוא מצטלצל כה קרוב לַקול האחר. הקולות מרובים כפתותי השלג, ונבדלים זה מזה כמוהם. הקולות נבדלים, אך כל אחד מהם משתייך למשפחת קולות, לשבט, לעם-קולי. הם מתפרשים על תדרים שונים ומשתנים, אך כל כולם נובעים מן הקול האחד.
ואומר המדרש בפרקי דרבי אליעזר: "שישה קולן הולך מסוף העולם ועד סופו ואין קולן נשמע, ואלו הן: בשעה שכורתין את עץ האילן שהוא עושה פרי, הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע; ובשעה שהנחש מפשיט את עורו, הקול יוצא מסוף העולם עד סופו ואין הקול נשמע; ובשעה שהאישה מתגרשת מבעלה, הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע; ובשעה שהאישה עם בעלה בעילה ראשונה, הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע; ובשעה שהוולד יוצא ממעי אימו, הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע; ובשעה שהנשמה יוצאת מן הגוף, הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע".
מהו אותו קול שיוצא מסוף העולם ועד סופו ואינו נשמע? מסתבר שגם בקול יש דרגות, סולמות, ואותו קול שהוזכר כאן, זה שיוצא מסוף העולם ועד סופו, מצוי בדרגה גבוהה; גבוהה כל כך עד שאוזן אנוש לא מסוגלת להתמודד עמו. כאלה, כפי הנראה, היו גם הקולות והברקים במעמד הר סיני, שם ראו העם את הקולות, כשלא ברור איך, ואם בכלל, שמעו אותם. על פי המדרש, אחרי שתי הדיברות הראשונים שבקעו היישר מפי הגבורה נבהל העם ונסוג, עד שמשה הוצרך לבטא את יתר השמונה בפיו שלו.
בכל אותן נסיבות דרמטיות שהוזכרו לעיל – נסיבות המפגישות בין חיים למוות, בין חוויה קיומית עזה ובין הפקעתה וביטולה, בין הסופי לאינסופי, בין המוחש למופשט – חוזרים הקולות, כך נראה, להישמע שוב כאותו קול ראשוני, הוא הקול שאין אף להעלותו בדמיון, זה אשר ציווה "יהי אור", או "תרָאה היבשה", בזמן שלא היה עדיין אדם, בעת שבה טרם נתן האנוש לדברים שמות במילים וקולות שיש אפשרותו להתמודד איתם.
לכן אין האוזן יכולה להכילם.
נקודות אחיזה יומיומיות בקמאי
והנה גם ביומיום שלנו אנחנו מוצאים את עצמנו משוחחים ומגיעים זה אל זה בקולות של טרם דיבור. אלה הם הבכי, הצחוק והניגון.
הבכי, הביטוי הראשון של תינוק שבא לעולם, אינו נעלם גם כשהתינוק גדל, מתפתח, לומד שבעים לשון. וכזהו גם הצחוק, שנחשף מאוחר יותר, כשהילוד לומד לפענח את האהוב עליו, וְלַהֲמוֹת כלפיו. ראשית בא החיוך, ואז, בעקבותיו – הצחוק. צחוקם של ילדים – סמל החופש, הפתיחות, חוסר הפחד.
הבכי והצחוק. למאזין מהצד, קשה לפעמים להבחין ביניהם. שניהם ממשיכים להתלוות לכל יחיד בחשאי, גם כשנדמה לו לפעמים שאינו נזקק להם עוד, או שאבדו ממנו ונגוזו. הנה, למשל, אחרי חורבן בית המקדש, כשנדמה היה – כמו דורות אחר כך, לאחר השואה – שאבדה האמונה במקומן של המילים, נאמר שגם כאשר שערי תפילה ננעלו, שערי דמעות לא ננעלו. מפני שגם בימים שבהם היסודות מתנודדים ומיטרפים, נשאר הבכי כמשענת. דווקא עצם הקנה הרצוץ שממנו עשוי הבכי, הוא הראוי להיות משענת. וכמוהו הצחוק.
שניהם, הבכי והצחוק, אינם יונקים מתוך העולם המוכר, הממוסד, ואינם נזקקים לו כדי להתקיים. הם דווקא אלה שמפרקים את חומות הדיבור והקבע, ומשיבים בכך את החיים אל התוהו היוצר. צחוק עשה לי אלוהים, אומרת שרה, כל השומע יצחק. הצחוק מפקיע את המציאות מגבולותיה, הופך בלתי אפשרי לאפשרי, הופך במחי קול את הקפוא והמאובן והכאוב, כשם שמהפכים באדמה כדי להפרותה.
בצחוק שמהפך עולמות נעוץ גם סוד כל יצירה באשר היא, כמו גם סוד הלידה. הילדים אינם נולדים מדיבור; הם באים לעולם מכוח פרוע, שמעבר לנאה וליאה ולמתוקן – הוא כוח השחוק, שמשבר גבולות ומפיל את החיץ שבין איש לאישה, שמפתח את חוליות השרשרת שבין דור לדור. לפעמים הכוח הפראי שצפון באותו צחוק-משולח-רסן מוביל גם לעיוותים. לכן חששה כל כך שרה כשראתה את "בן האמה מצחֵק". בדרך כלל, כמו בכל מה שקשור להליכה על הסף, חובר הצחוק לבכי, והם נמהלים זה בזה, ולכן – הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, עד שיבוא, בסופו של דבר, לשאת ברינה אלומותיו.
והשלישי בקולות העזים שבטרם דיבור הוא הניגון.
הניגון הוא הביטוי המופלא של הקול, והוא כקשת רבת מנעדים שתלויה כעדות לברית שנכרתה בין שמיים לארץ. חוברים בו, בניגון, הן הבכי הן הצחוק, ועוד נימי נימים שאין להכתירן בכותרת. הניגון מגיע אל היחיד מבחוץ, אך גם מתנגן בתוכו; האדם יוצר ניגונים, אך גם מופעל על פיהם. יש שהניגון גלוי ונשמע ברמה, ויש שהוא סמוי ומפכה במסתרים. לא רק לכל עשב ועשב יש ניגון משלו – יש ניגון שמייחד כל זוג, כל קבוצה; יש ניגונים של תקופות, של ימים, של שעות. על פי מקצבי הניגונים השונים פועלים בכל החי הדופק והנשימה. לא במקרה מספֵּר המדרש על המלך דוד שהיה מנגן כל ימיו, עד שמעד לרגע ופסק מנגינתו ובא עליו המוות. בניגון גם כמוסים צופני הלימוד, המדע, האמנות והאמונה.
בשישה ימי מעשה נברא העולם, וכשנסתיימה בריאתו, כשכָּלה מעשה השמיים והארץ וכל צבאם, עדיין נותר בעולם הרשימוּ של הקול הבורא, והוא תלוי ועומד, מתבטא בשלל קולות, בשלל תדרים. וגם בימים שבהם הנבואה נאלמת, מוסיפה ומתרחשת התגלות חשאית שמתקיימת בכל עת ובכל מקום, והיא באה לידי ביטוי באותו קול שאין בו בהכרח דיבור; קול שהוא אישי מאוד, ובה בשעה מקיף, והוא עולה ברעש ובמהומה, כמו גם בדממה הדקה.
ואף שאין הקול הזה מורה לנו בפשטות כיוון ודרך, הרי שעצם עֵרותנו לנוכחותו יכולה להוות לנו, ולו לפרקים, מקדש מעט. האם כדי לפתוח את אוזנינו לקשב הזה נוצרה אצלנו המילה "משמעות", והאם צירוף המילים המשמעותי לנו ביותר הוא "שמע ישראל"?
