not memberg

תגובה למאמר של יפה גיסר מגיליון 92

וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ… וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'

הציבור הדתי-לאומי נתון בעיצומה של מלחמת תרבות ורוח. מצד אחד הדוגלים בציונות-הדתית המקורית, שרואים ערך דתי בשילוב התורה והמודרנה, ומצד שני שמרנים, המסתייגים מכל מגע עם העולם הסובב. הכשל הפוליטי של המפלגה הדתית-לאומית אינו בבחירת מנהיגים ראויים וקשובים לציבור, אלא בהיעדר אפשרות לקבל הכרעות מעשיות בתחומים בהם חלוקים הצדדים בתוך הציבור הדתי-לאומי עצמו.

ימי הקורונה בהם אנו נתונים הניבו שתי אמירות תקשורתיות של ראשי ישיבות: הרב טאו נדבק בנגיף הקורונה ואושפז. ממיטת חוליו הודיע: הנגיף היה תוקף רק בעלי חיים ולא בני אדם, אך משהחלו בני האדם בכל העולם להתנהג כבהמות, החל הנגיף לתקוף אותם. הרב אבינר צייץ: הקורונה טובה כי :״תרבות הגויים מושבתת. האקדמיה, משרד החינוך, תרבות הפנאי, נסיעות לחו"ל״. מה שורש אמירות אלה ומה הן משקפות? אבקש להציע פרשנות וממנה לגזור מסקנות מעשיות.

בלי חולין אין קודש

מסע אברהם אבינו לארץ כנען מתנהל בו זמנית בשני מישורים: אברהם יוצא לארץ כנען עם אביו תרח, שיזם את המסע, וממשיך לכנען אחרי פטירת טרח בחרן.[1] הם נעים יחד עם גלי הגירה גדולים לאורך הקשת הפורייה, משפך הנהרות פרת וחידקל, אל הדלתה של הנילוס. זוהי הליכה "חילונית", אוניברסלית. התורה משלבת בתוך תיאור זה מסע של אברהם בצו האל – "לך לך…", הנושא בשורה אדירה לאנושות.[2] המסלול זהה, המשמעות כפולה: יוזמת אביו והנחייה אלוקית. כזו הייתה המציאות בגלות אירופה במאה ה-י"ט. אימפריות התמוטטו, עמים מרדו וזכו בעצמאות. כך ביטא זאת הרב צ"ה קלישר, מבשר הציונות-הדתית:[3] "למה אנשי איטאליען ושאר מדינות ימסרו נפשם עבור ארץ אבותיהם, ואנחנו נעמוד מרחוק? וכי נופלים אנחנו מכל העמים אשר דמם ורכושם כאפס נחשב למו נגד אהבת ארצם ועמם. אנשי איטאליען, עַם פולין, מדינת אונגארין [הונגריה], אשר השליכו נפשם מנגד, כספם וזהבם עבור נחלת ארצם, ואנחנו בני ישראל נהיה כאיש אשר אין רוח בו?". התנועה הציונית שצמחה באירופה הייתה חלק מגל לאומיות – "אביב העמים". אנו מאמינים שמהלך זה התחולל בהשראה אלוקית. עולמנו הדתי שזור ומעוגן עמוק בהוויית האנושות ובתהליכים המתחוללים בה.

חז"ל אימצו רכיבים משמעותיים מתרבות הגויים, עובדי האלילים: תריסר חודשי הלוח העברי מקורם בתרבות הבבלית ששבי ציון העלוּ איתם לארץ. סעודת ליל הסדר רוויה סממנים הלניסטיים: כרפס = מתאבן; אפיקומן = מנה אחרונה, הסיבה על כרים וכסתות ועוד. סנהדרין הוא שמה של מועצת הזקנים היוונית. פסיפס מרהיב של גלגל המזלות ובו הליוס / זיאוס אל השמש קבוע ברבים מבתי הכנסת הקדומים. איור פגאני זה 'גוּיר' ללא המשמעות האלילית. המזלות נזכרים בקינות ליל תשעה באב, נוסח אשכנז. העולם היהודי אימץ רכיבים מתרבויות הנוכרים, עובדי האלילים, והטמיע אותם בעולמנו הדתי. באמצע המאה ה-19 אימצו החסידים, בראשם האדמו"ר מגור, לבוש סוחרים רוסיים, והם מקדשים לבוש זה ומתפארים בו, כיסוד בהווייתם הדתית. יש לכך עוד שפע דוגמאות וראיות.

הציונות הדתית המקורית ראתה בדרך זו ערך דתי שבא לביטוי במערכת החינוך שלה: ב-1882 ייסד הרב יעקב יצחק ריינס ישיבה תיכונית, בה למדו לימודי קודש וחול. הישיבה נסגרה עקב ביקורת עולם התורה. כחלוף עשרים שנה ייסד הרב ריינס את תנועת המזרחי – הציונות-דתית. שנתיים לאחר מכן הוחלט בוועידת פרשבורג של המזרחי להקים ישיבה תיכונית. הרב ריינס הקים אותה והיא פעלה עד מלחמת העולם הראשונה. מיד אחריה ב-1920 ייסד הרב ניסנבוים ישיבה תיכונית, תחכמוני, בוורשה. הרב ניסנבוים, מגדולי רבני הציונות-הדתית יזם לימוד תורה לבנות וראה בו חשיבות לא פחותה מלימוד הבנים, עליהם כתב: "בוודאי שצריכים ללמד את הבנים גם לימודים כלליים, להעמידם גם על ערכה הגדול של התרבות הכללית, בלי חולין אין גם קודש. אי אפשר להפריד את הילד מחיי החולין של העולם ולהפרישו כולו לשמיים, אבל העיקר – הלימודים העבריים".[4] תחכמוני חרב בשואה. ב-1936 קמה ישיבה תיכונית אלומה בירושלים. שנה אחריה קמה בתל-אביב ישיבת היישוב החדש, וב-1945 מדרשיית נועם – כולן ישיבות תיכוניות מלכתחילה (ישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה קמה ב-1940, על טהרת הקודש ללא לימודי חול. אלה הוכנסו בדיעבד, אחרי כמה שנים). עבור מייסד הציונות-הדתית, המזרחי והישיבה התיכונית היו שתי רגליים של גוף אחד.

…הציונות-הדתית רואה בעין טובה את היסודות החיוביים הקיימים בהתפתחות הטכנולוגית, המדעית והחברתית המודרנית, ומסתייגת נחרצות מהיסודות השליליים שבה. היא לא רואה כל סתירה בין דתיות למודרנה. אדרבא, המודרנה כשלעצמה היא חיובית ביסודה, ויש בה כדי לסייע להתפתחותו הרוחנית של האדם. המודרנה איננה רק צורך שיש להתפשר עמו, אלא גם ערך שיש להתמודד עמו.[6]

לעומתם סבור הרב טאו:

ההתרכזות בשכלול היכולת המדעית והטכנולוגית נושאת עִמה הרס רוחני ומשפילה מאד את רוח האדם… היחיד והחֶבְרָה מתבוססים בחולשותיהם, בקנאה, בשִנאה… העולם שוקע אט אט בחומרנות ובמתירנות, קובר את עצמו בתוך ההתפתחות הטכנולוגית; אין האומה הישראלית צריכה להפריה מעמים אחרים כדי לשכלל את הערך העליון המיוחד לה… רוחות העמים זרות הן לרוח האומה ואינן מתאימות לרום מעלתה וקדושתה… כל רוח זרה מקלקלת ופוגמת את ערכה האלוקי של האומה, מטמאת ומשחיתה את צורתה העליונה ומורידה אותה מקדושתה; מושגים ורעיונות הלקוחים מרוח העמים, אף כאלה הנושאים בקרבם ברכה לאומות העולם, לא זו בלבד שאינם דרושים לנו, אלא אף הרסניים הם לנו.[7]

להמחשת הניגוד העמוק, הנה דעת הרב פרופ' אהרון ליכטנשטיין:

יש דברים מסוימים שאני צריך אותם, שנמצאים שם, בעולמות האחרים… יש אנשים, גם גויים, ששליחותם בהיסטוריה היא שליחות של יצירה ספרותית יצירה מוסרית. אנשים שאתה רואה בהם גדלות נפש, גדלות מוסרית. איך אפשר שלא להתפעל מסמואל ג'ונסון (משורר ומסאי אנגלי, המאה ה-18) אדם שהתחיל ברפש הלונדוני והגיע לרמה של גמילות חסדים, שהלוואי ואני הייתי מגיע אליה… כמה שיחות מוסר גלומות בשירו של רוברט פרוסט (משורר אמריקאי, המאה ה-20)… איזה שגב, איזו יראת שמים והתמסרות משתקפים בשורה הנפלאה החותמת את הסונטה של מילטון (ג'ון, משורר אנגלי, המאה ה-17) על עיוורונו! מדוע עלי להתעלם מכך?… יש דברים שנכתבו על ידי לא יהודים, שיש בהם כדי לחדד את הבנתנו בתורה עצמה… מילטון כתב על שמשון הגיבור, על גבורתו הרוחנית… אני מתפעל מדבריו. יש סוג של השראה שאני יכול לקבל מהספר של מילטון, שאינו בנמצא בדברים שיש לי… לפעמים אני רואה שם דברים הגובלים בקדושה.[8]

מלחמת הרוח

הציבור הדתי-לאומי נתון בעיצומה של מלחמת תרבות ורוח. מצד אחד הדוגלים בציונות-הדתית המקורית, שרואים ערך דתי בשילוב התורה והמודרנה, תרבות העמים, ככל שאינן סותרות את ההלכה ואת רוח התורה. מצד שני שמרנים, מסתייגים מכל מגע עם העולם הסובב וחותרים להיבדל ולהיפרד ממנו (האחרונים לא נמנעים ממנעמי תרבות העמים בתחומי התקשורת, הרפואה ועוד). אנו בתוככי שבר גאולוגי עמוק שמפלג אותנו! סיבוכים אלו ממוססים את הציונות-הדתית וחותרים תחת יסודותיה. החינוך, הבטן הרכה של כולנו, מדגים זאת היטב. לעיל ראינו את פרשת הישיבה התיכונית. החוגים המתבדלים הקימו תלמודי-תורה בהם אין לומדים כל מה שמאיים לחשוף את הצעירים לעולם הרחב. הנהלת החמ"ד הסירה באחרונה מהחזון שלה את רכיב ההשכלה הכללית(!) והותירה חזון שכולו תורה, אמונה, קיום מצוות ואהבת ה'. גם צעד זה לא הביא להצטרפות חלק מתלמודי-התורה הללו לחינוך הממלכתי-דתי. לפני ימים ספורים נזפו ראשי הר המור בשר החינוך – הרב רפי פרץ, בשר מבשרם – על כוונה לשלב תלמודי-תורה אלו בחמ"ד.

מלחמת התרבות נטושה בשורה של תחומים מרכזיים בחיינו: מעמד האישה בחֶבְרָה, הפמיניזם; היחס לנוכרים, לגלויי הראש; תפיסת השלטון הדמוקרטי, היחס למערכת המשפט בישראל; מעמדם של הרבנים וסוגיית הציות העיוור ל'דעת תורה', ועוד. כל צד מדבר בביטחון משמו של הקב"ה, כל עמדה מעוגנת ברצון ה'. מציאות זו קורעת אותנו לשני מחנות, מפוררת את החישוקים המאחדים. שורש הפילוג נעוץ ביחס למודרנה, לתרבות העמים: כדעת הרב אריאל או כדעת הרב טאו. זו הנקודה המחוללת את הקרע העמוק שביטוייו מקיפים חלקים גדולים באורחות חיינו. נראה ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים", ועדיין דרושה הכרעה.

בדיחה טובה משחררת ומחדדת את ההבחנה: "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ".[9] על פי חז"ל כשהייתה רבקה עוברת על פתח בית מדרש היה העֻובָּר מנסה לצאת, חשקה נפשו בתורה. כשהייתה עוברת על פתח בית תרבות נוכרית, עובדי אלילים, שוב היה מפרכס לצאת. רבקה לא ידעה כי תאומים בבטנה, לפיכך אמרה: אוי, אני נושאת ברחמי 'מזרוחניק'! " וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גיים [גוֹיִם] בְּבִטְנֵךְ" – מוטב שני גויים מ'מזרוחניק' אחד! חידוד עוקצני זה מבית המדרש החרדי במזרח אירופה, מבטא נאמנה את המהות העמוקה של הציונות-הדתית. שניוּת טבועה בה – תורה ומודרנה. כפל נאמנויות המתחייב מהפרשנות הציונית-דתית לחיים יהודיים בימינו. רוב המושגים הציוניים-דתיים מורכבים מכפולות: ציוני-דתי, דתי-לאומי, תורה-ועבודה, הפועל-המזרחי, קיבוץ דתי, תורה ומדע, חוק והלכה, ישיבה וצבא (הסדר). לפנינו מתח פנימי עצום עִמו הציונות-הדתית מתמודדת ודי לנו בהתמודדות זו.

כתוצאה ממתח זה נתפסת הציונות-הדתית כפשרנית, רדודה. כֶּשֶל חינוכי בצד קושי מובנה הביאו להבנה לקויה זו. הציונות-הדתית משלבת להט חסידי ועומק מתנגדי, דבקות חרדית ויצירתיות חילונית, באור התורה ובגבולות ההלכה, במסגרת ציבור רחב ומגוון. להיות ציוני-דתי, משמע להתייצב בנקודת מפגש שני צירים, ליטול אחריות מוחלטת לשני רצפים; רצף היסטורי של העם היהודי, מורשתו ותרבותו – המתמצה בראש ובראשונה בתורה; ורצף הקיום – החֶבְרָה, מדינת ישראל, העולם כולו. עמידה בנקודה סוערת ורווית מתח שלעולם אין בה הכרעה חד-משמעית ומוחלטת. דבקות קנאית בלתי מתפשרת במקום בו אתה נקרע בין מחויבויות סותרות, שנותרות בתוקפן.

להבהרת המושגים: אני מציע להגדיר את הציבור הדתי שמייחס ערך מקודש למדינה – דתי-לאומי. ואת הציבור שמשלב תורה עם מודרנה, ומתוך כך נאמן למדינה – ציוני-דתי. הציוני-דתי נכלל בדתי-לאומי, אך לא להפך. בציבור הדתי-לאומי נכללת קבוצה קטנה שמאופיינת כחרדית לאומית – חרד"ל. קולה נשמע ברמה והשפעתה, בעיקר בתחום החינוך והרבנות, גדולים לאין שיעור מגודלה הממשי.

הכשל הפוליטי

עד מלחמת ששת הימים לערך השלמנו עִם עמדת הרב נריה: "יבורך הטשטוש המאחד". מאז אנו בתהליך שמוֹנע אימוץ דרכו של הלל – כורך מרור וחרוסת. שלוש סיבות עיקריות לכך:

  1. כל עוד היה הציבור הדתי-לאומי מיעוט שנאבק על תנאי היסוד לחיים דתיים – חינוך דתי, מִקווה וכדומה, איחד אותנו צורך בסיסי-קיומי. הפוליטיקאים הדתיים נהנו ממצב זה שיצר תלות שלנו בהם והאדיר את השפעתם. כיום תנאי הקיום הבסיסיים לציבור דתי מובטחים, לפחות כל עוד נסתפק באותו נתח ממשאבי המדינה שמקבל כל אזרח ביחס לצרכיו. את המשאבים הדרושים לנו אפשר ונכון לעגן בחוק ולשחרר אותנו מהתלות במפלגה דתית. יחסנו החיובי למדינה מחייב מהלך זה.
  2. לאורך שנים רבות הציבור הדתי-לאומי התקדם לעבר הקו החרד"לי. במצב זה לא היה למובילי זרם זה עניין לפרק את השותפות. החל מהרבע האחרון של המאה ה-20 התמונה השתנתה. קמו בציבור הציוני-דתי כוחות שבלמו את ההשפעה החרד"לית והציבו מולה דרך יהודית דתית שונה. למרבה הצער בשלב זה החל הזרם החרד"לי להתרחק מדרכנו המשותפת ולנקוט דה-לגיטימציה בוטה כלפי הציונים-הדתיים, ובכך העמיק את השסע.
  3. בעקבות מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, נשמעו בציבור הדתי-לאומי קריאות ליטול את הנהגת המדינה והאומה. שהרי, כך טענו, רק לנו מֶסֶר, תוכנית ודרך, כל השאר רופסים ואובדי דרך. תפיסה זו, שקנתה לה שביתה בלב צעירים רבים, מחייבת דרך ברורה וסמכות מוגדרת. אינך יכול להוביל אומה ומדינה מתוך מחלוקת עמוקה של הכוח המנהיג. גישה זו תרמה לשאיפה להכריע את המחלוקת, להשתלט על התנועה הדתית-לאומית ולהנהיג אותה כשלב בדרך להנהגת המדינה.

כאן ההסבר לכשל הפוליטי של המפלגה הדתית-לאומית. הבעיה אינה בחירת מנהיגים ראויים ויכולתם להיות קשובים לציבור הבוחרים בהם, אלא היעדר אפשרות לקבלת הכרעות מעשיות בשורה של תחומים בהם אנו חלוקים באופן שלא מאפשר טשטוש ואיחוד. ייצוג המפלגה הדתית-לאומית בכנסת אינו עומד ביחס להיקף הציבור הדתי-לאומי בישראל. הרוב מצביעים בידיים וברגליים. בנסיבות אלו, ובהיעדר צורך אמיתי במפלגה דתית-לאומית בכנסת, אני סבור שעדיף שתרד מהמפה הפוליטית, בטרם תובס ותושפל. הציבור הדתי-לאומי יתפזר בין המפלגות המתאימות לו. בעניינים בהם קיימת הסכמה, נבחרי הציבור "הסרוג" מכל המפלגות יתאחדו ויפעלו כשדולה בכנסת. כוחם בתוך המפלגות שלהם לא ייפול מכוח המפלגה הדתית-לאומית בימינו ואולי אף יגבר. כל עוד קיימת מפלגה דתית-לאומית, המפלגות והנבחרים ה"סרוגים" בהן רואים עצמם משוחררים מאחריות זו. כך גם בדיונים ובהכרעות באשר לדמותה היהודית-ציונית של מדינת ישראל. בתחומים ציבוריים תפעל תנועה ציונית-דתית חזקה ומגובשת, חוץ-פרלמנטרית. גוש אמונים ושלום עכשיו הביאו הישגים ניכרים דווקא מחוץ למשכן הכנסת. זו היא דרישת ה' שנתבעת מאיתנו בימים אלה – "הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי… כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ".

(הדברים נכתבו עוד בטרם קמה הממשלה המשותפת של הליכוד – החרדים וכחול לבן. בטרם נטש יו"ר הבית היהודי (לשעבר המפד"ל), הרב רפי פרץ, את ימינה וחבר לממשלה זו. פירוק הזרוע הפוליטית של הציבור הדתי לאומי נראית קרובה מתמיד.)

[1] בראשית, י"א, לא-לב; י"ב, ה.

[2] בראשית, י"ב, א-ד.

[3] צבי הירש קלישר, שיבת ציון.

[4] יצחק ניסנבוים, על חינוך הבנים, בתוך: היהדות הלאומית, ורשה, תר"ף, עמ' 168.

[5] אברהם יצחק הכהן קוק, אורות התחייה, יח.

[6] הצופה, י"ז באדר תשס"ב.

[7] צבי טאו, נושא אלומותיו, עמ' כח; מז; עב.

[8] חיים סבתו, מבקשי פניך – שיחות עם הרב אהרון ליכטנשטיין.

[9] בראשית, כ"ה כב.

*יוחנן בן יעקב –  yochananby@gmail.com