"חיים תוססים, ערכי יסוד, ארון ספרים עשיר, חשיבה ביקורתית, כבוד לזולת ושאלות – זאת אבקש שנציע לתלמידינו. וההכשרה החינוכית – היא תתמקד בפיתוח אומץ לב, תחושת מסוגלות עצמית, חוסן נפשי ותשוקה לפעול בעולם ולחפש אחר תשובות". על בית הספר כשדה האימונים של החיים
ומה מורים אנו לילדינו בבתי הספר? מלמדים אנו אותם, כי שניים ועוד שניים הם ארבע, וכי פאריס היא בירתה של צרפת. מתי נלמד אותם גם את מה שהינם? עלינו לומר לכל אחד מהם: יודע אתה מה שהנך? הנך פלא. הנך יחיד ומיוחד. בכל העולם כולו אין עוד ילד כמוך בדיוק. משך מיליוני השנים שחלפו, מעולם לא היה עוד ילד אחד כמותך. והבט בגופך, איזה פלא הוא! רגליך, ידיך, אצבעותיך הזריזות, האופן בו הנך מתנועע! עשוי אתה להיות כשייקספיר, מיכאלאנג'לו, בטהובן. טמונה בך היכולת לכל דבר. כן, פלא הנך. וכאשר תגדל, התוכל אי כך לפגוע באדם אחר, אשר, כמותך, פלא הוא? עליכם להוקיר זה את זה. עליכם לעבוד. כולנו חייבים לעבוד כדי להפוך את עולמנו זה שיהא ראוי לילדינו.[1]
לְמה מחנכת מערכת החינוך הציבורית את תלמידיה – ילדינו? שאל פבלו קזאלס (1876–1973), נגן הצ'לו, המנצח והמלחין הקטלאני; וּלְמה ראוי שתחנך?
מה מורים אנו לילדינו בבית הספר?
לשיטתו של קזאלס, בתי הספר מעניקים לילדינו עובדות וחוקי טבע ומחסירים מהם חקירה מתפעלת, השראה ומחויבות. תמונת המציאות מורכבת בהרבה, ויש מקום להניח כי רוב רובם של מוסדות החינוך, יסודיים ועל יסודיים, מסתייגים מן התיוּג לעיל ומצהירים בגלוי על שאיפתם לתרום לעיצובו של בוגר ערכי, משכיל ומעורב עם הבריות. עם זאת, הפער בין הרצוי למצוי שָריר מאוד וקיים.
זה עשרים וחמש שנה שאני עובדת כפסיכולוגית חינוכית במערכת החינוך הפורמלית (גנים ובתי ספר) ובשלוש השנים האחרונות התחלתי לשמש במקביל כגורם מייעץ לצוותים חינוכיים ולבנות דתיות הלומדות במסגרות קדם צבאיות (מכינה ומדרשה) לקראת שירות משמעותי. שאלות והתלבטויות שהבנות מעלות בפַני, מעידות לא מעט על מבט ביקורתי שהן מפנות כלפי עצמן, ובמקביל גם על תחושה לפיה הן 'נזרקו' אל החיים, מבלי שצוידו ב'מצופים' או ב'בלון חמצן' מתאים. אציין כי אין הן חלילה 'טובעות', ורובן גם אינן קובלות על ההכשרה שקיבלו במערכת החינוך, אולם ככל שאני מקשיבה לדבריהן, כך מתגבשת בקרבי תובנה לגבי החמצה חינוכית של הממסד הפורמלי בנוגע להכנתן למפגש עם המציאות, המחכה להן מעבר לשער.
"איך אדע מהו מסלול השירות הכי טוב בשבילי?", שואלות אותי הנערות בנות ה־19, "עזרי לי להיפטר מהדחיינות ומהלחץ הנלווה לרגע האחרון", "לפעמים אני מרגישה שהחיים גדולים עלי", "אני לא יודעת אם הקשר עם בן הזוג שלי טוב לי", "אסור ומותר – מה שהיה לי כל כך ברור לפני כמה חודשים, נעשה פתאום כל כך מבלבל ומורכב", "אני לא עומדת במטרות שהצבתי לעצמי", "אני מרגישה מזויפת. אף אחד כאן לא מכיר אותי באמת", "עד השנה, אף פעם לא שמעתי 'לא'", "אני רוצה ללמוד עוד!", "תגידי, אני נמצאת במקום הנכון?"…
פגישותיי עם המכיניסטיות והמדרשיסטיות, בוגרות טריות של מערכת החינוך, מתקיימות על פי 'הזמנה' ותיאום מראש של זמן מפגש. באותן השיחות הן מגוללות בפני שאלות, ציפיות וגם התלבטויות ותסכולים בנוגע לפרידה מהבית, לקשר עם ההורים, להתנהגות דתית, לבניית חיי חברה חדשים, לתחרות אינטלקטואלית וחברתית, לניהול פיננסי, למערכות יחסים עם בני המין השני (ולמשיכה לבנות אותו המין), לקבלת החלטות, להתמודדות עם חבֵרה המצויה במשבר נפשי, למפגש עם תשובה שלילית, עם מוות, עם מתח בבית, עם גירושין של ההורים ועוד.
סוגיית האימהות והקריירה, גם היא תופסת מקום בשיחותיי עם בנות, כאשר הן מבררות האם וכיצד ניתן לייצר שילוב מיטבי בין כישורים, הנאה ותחושת ערך עצמי, הן בזירה התעסוקתית והן בזירה ההורית (לעתיד). הן מגלות מודעות, כבר בשלב זה של חייהן, למלכודות רגשיות מוכרות של תחושת אשמה, החמצה ותסכול.
לא פעם מתעוררת בי מחשבה שבהתאמות מתבקשות ניתן ונכון היה לקיים התערבויות חינוכיות ופגישות מסוג זה כבר בגיל התיכון ואולי אף קודם לכן. לזמן שיח בית ספרי פתוח בנושאים מעין אלה באופן שוטף (מעבר לתכני שעות החברָה המובְנות בבתי הספר היסודיים) עם כלל תלמידי בית הספר באופן יזום ומניעתי, לא כתגובה לאחר מעשה ולא בהכוונה לקבוצה מצומצמת של תלמידים שאותרה בדקדקנות בשיתוף עם אנשי מקצוע. לתפיסתי, בית הספר הוא 'שדה האימונים' של החיים. במוסדות החינוך, שם נפגשים ילדים ובני נוער עם מגוון רחב של התנהגויות, מצבים וצרכים, טמונה הזדמנות חינוכית עצומה לעסוק בדילמות החיים.
חינוך לחיים או "וחי בהם"
שאלות גדולות ותובנות על החיים מצויות בתוך יצירות הספרות, בין דפי הגמרא, בספרי ההיסטוריה וגם במסדרונות, בכיתות, בחצר, ב'זוּלוֹת' ובתא השומר. הן נמצאות גם בשיח שמתקיים בין התלמידים ובזה שמתנהל בחדר המורים, בהערות בעט אדום הצמודות לתשובות שגויות במבחנים. יותר מכול ניתן לזהותן ברגעים בהם המורה משתף את תלמידיו במחשבותיו לגבי נושא אקטואלי, בפיסה מחייו האישיים, או כשאינו יודע מה להשיב לשאלה שנשאל.
ועם זאת, עד כמה מעוניינות או משכילות מערכות החינוך להפוך את הזירה החינוכית ואת התכנים הנלמדים לבסיס ולקרקע המכשירה את תלמידיהם ליציאה לעולם? האם בתי הספר מזהים יעד חינוכי ותוכנית עבודה בהכנת התלמידים למפגש עם תפישות עולם סותרות, עם ביקורת, כישלון, אלימות, בירוקרטיה, כסף, עמדת כוח, קנאה וכדומה? האם ועד כמה הם רואים עצמם מחויבים להכשרת תלמידיהם לעבוד בצוות, לנהל זמן, למלא טפסים, להתמודד עם עומס של מטלות ובלת"מים, לדבר מול קהל? לשמש ככפיפים, להיות מנהלים או יזמים? לקרוא עיתון (כולל מדור כלכלי)? לזהות מתי הם זקוקים לסיוע נפשי? ומה באשר לחיפוש אחר משמעות? האם ובאיזו מידה מקדישה מערכת החינוך זמן לדיון כיתתי ואישי סביב שאלות, כגון: בשביל מה לקום בבוקר? מה מחירה של ההצלחה? מה מקומה של השאיפה למימוש עצמי בבחירת מקום עבודה? בזוגיות ובהורות? ומה פירוש חנוך לנער או לנערה על פי דרכם?
לא אהבתי ללכת לבית הספר … הייתי תלמידה טובה כי שיחקתי לפי הכללים אבל הדברים שעשיתי בבית הספר לא התחברו כלל לרכיבים של העולם ה'אמתי' שלי. חומה גבוהה הפרידה בין הנושאים שלמדתי בבית הספר לבין חיי היומיום, עולמי הפנימי והדברים שהיו חשובים לי באמת…[2]
כך נפתח ספרה הנוקב ומאיר העיניים של פרופ' ענת זוהר, יו"ר המזכירות הפדגוגית לשעבר, חוקרת ומרצה בבית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית וחברת סגל במכון מנדל למנהיגות חינוכית. ספרה ציונים זה לא הכל קורא לחזור לנהל את בתי הספר על בסיס מושגים חינוכיים – למידה משמעותית, חשיבה מעמיקה, הנעה פנימית ואמון.
בספר אבא עשיר אבא עני (תל אביב תשס"א; באנגלית: Rich Dad Poor Dad) מביע המחבר, איש העסקים והסופר רוברט קיוסאקי, אכזבה ממערכת החינוך וטוען שהיא אינה מכינה את הילדים לעולם הפיננסי, כיוון שאיננה מלמדת השכלה פיננסית. קיוסאקי טוען כי בוגרי מערכת החינוך מבלים את כל חייהם ב'מירוץ עכברים' כלכלי, והם מתקשים לפרוץ מחסומים אמיתיים ומדומיינים אשר הכרחיים לביסוס חיי רווחה. קיוסאקי מספר שלו עצמו היו שני אבות, שני מודלים כלכליים – אבא ביולוגי עני (שכיר) ואבא עשיר (אביו של חברו שהיה יזם ואיש עסקים) – מהם למד על החיים ועל האפשרויות הכלכליות שהם מזמנים.
אז איך אפשר לשפר את מערכת החינוך? קודם כל כדאי אולי לחשוב מחדש על תכנית הלימודים ולקשור אותה למטרות שחשובות לנו כחברה. מטרות חברתיות (מיגור העוני והפשע, עידוד זכויות האדם וכו'), מטרות טכנולוגיות (שמירה על מקורות אנרגיה, חקר החלל, ננוטכנולוגיה וכו') ומטרות רפואיות (מציאת התרופה לסרטן, לסוכרת, להשמנת יתר וכו') באופן כזה התלמידים המורים וההורים עשויים למצוא משמעות בהשכלה ולפתח התלהבות ומוטיבציה…[3]
התבוננות במכינות, במדרשות, ב'שנת השירות' (ש"ש) ובתוכניות נוספות אחרות של החינוך הבלתי פורמלי, מלמדת על יתרונות חינוכיים ומוטיבציוניים רבים שיש להן ביחס למערכת החינוך הפורמלי. בעוד המערכת הפורמלית מחויבת לתכני ליבה נוקשים ולהישגיות הנמדדת במבחנים ארציים ועולמיים, הרי שבמערכת האחרת כל אלה אינם, ולא זו בלבד – תלמידיה בוחרים להצטרף אליה באופן וולונטרי (למעשה נאבקים על מקומם בנבחרת) וכמהים להתמסר לאתגרים פיזיים, נפשיים וגם חברתיים, לשאול שאלות ולחבר בין שמים וארץ ובין חזון ומעשה.
עם זאת, ולמרות 'עמדת הפתיחה' החינוכית הנחותה כביכול של מערכת החינוך הפורמלית, ברצוני לטעון כי אתגר העיסוק בחיים, על הפלא והאי־ודאות שבהם, מונח יום יום לפתחה. הימנעות מאתגר זה, או דחיקתו לקרן זווית, עלולים לטעמי לסכן ולקעקע את מידת הרלוונטיות של המערכת כולה.
ומה הורים אנו לילדינו בבית?
דיון בחינוך אינו יכול לפסוח על ההורים. אדרבא, כשמדובר בעתיד ילדינו, אין ספק שעלינו להיות הראשונים העסוקים בהכנתם למפגש עם העולם. אך נודה על האמת: מרוץ החיים וסיבות רגשיות שונות מביאים לכך שגם אנו, 'המבוגרים האחראים', ממעטים לשאול את עצמנו וזה את זה שאלות גדולות וקיומיות הנוגעות לחינוך ילדינו ולבריאותם הפיזית והנפשית, כגון: מה הכי חשוב לנו שילדינו ידעו על העולם, על בני אדם, על עצמם? האם וכיצד ניתן להפגיש אדם עם אלוקיו? כיצד מלמדים מצוקה מהי? ונתינה? ורעוּת ואהבה? מדוע קשה להתנצל? נשים וגברים – כיצד ילכו שניהם יחדיו? זוגיות הרסנית מהי? מהו טוב וצודק ומהו רע? כיצד מתמודדים עם משבר?
לשם בנייתו של תהליך חינוכי בתוך המשפחה, עלינו להידרש לשיח אישי וזוגי מתמשך על אודות ערכי החיים החשובים לכל אחד מאתנו, ואף לחזור ולהתבונן בבתי ההורים – המקורות מהם ולאורם נבטו. האם אנו עושים זאת? "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד", נאמר בבראשית ב, כד. הרב יצחק ידידיה פרנקל, חמיו של הרב ישראל מאיר לאו, פירש כי משמעות המילה "יעזוב" היא מלשון עזבון, ירושה. בעת נישואי זוג חדש יביא כל אחד מהם עמו אל הקשר הזוגי את ה'עזבון' אשר קיבל בבית הוריו: חינוך, ערכים, תפיסות עולם, תקוות וחוויות.
בשבועות האחרונים פרשיות יחסי הון־שלטון מטלטלות את המדינה. ימים ספורים קודם לכן כיכבה בכותרות אמירה קשה ופוגענית שנאמרה בפי רב והופנתה כלפי נשים. אירועים אלה מזמנים שיח חינוכי חי ותוסס על אודות הגדרה עצמית, אמת ושקר, התמודדות עם מצבי לחץ ופיתוי ומה לא. הרשתות החברתיות והתקשורת המו וגעשו. בני מכינות וראשי מוסדות הביעו את דעותיהם, ואילו בתי הספר והתיכונים? ושולחן האוכל המשפחתי? האם סערת החיים מצאה דרכה גם לשם? האם פתחנו לקראתה דלת או חלון?
"זה לא הזמן", אומרים לי הורים ומחנכים מגוננים. "לא נכניס את הבלי העולם פנימה", "ראוי להוציא את הטלוויזיה והעיתונים מהבית", "החיים בחוץ ובמדיה מעוותים וחד־ממדיים ואנחנו מעוניינים ואף רואים לעצמנו חובה לסנן מידע מזיק ולצייד את הבנים והבנות במבנה ערכי־אמוני יציב, עמו יצאו למפגש בבוא העת".
ייתכן שיש ממש באמירות אלה, אך אני מוצאת בהן שני כשלים אפשריים: האחד – ייצורה של 'בועה' חינוכית (לא בהכרח מודעת), המאוהבת בתובנותיה ומחזיקה בתפיסה בעלת 'ארומה' מתנשאת, לפיה האמת כולה נמצאת אצלה, והיא אינה מעוניינת או מסוגלת לנהל שיח קשוב ושוויוני עם אחרים. והשני – מפגש טראומתי ומערער של בוגרי 'החממה החינוכית' עם החיים, ובמקרה קל יותר, חוויה מורכבת של הגירה ל'ארץ זרה'.
"מטרת החינוך היא לפתח תלמידים ששאלתם העיקרית היא מה ראוי להיות ומה ראוי לעשות", טוען הרב יובל שרלו בפרפראזה פוסטמודרנית על דבריו של הרב קוק.[4] חיים תוססים, ערכי יסוד, ארון ספרים עשיר, חשיבה ביקורתית, כבוד לזולת ושאלות – זאת אבקש שנציע לתלמידינו. וההכשרה החינוכית – היא תתמקד בפיתוח אומץ לב, תחושת מסוגלות עצמית, חוסן נפשי ותשוקה לפעול בעולם ולחפש אחר תשובות.
[1] פבלו קזאלס, שמחות ותוגות, תל אביב תשל"ג, עמ' 181–182.
[2] ענת זוהר, ציונים זה לא הכל: לקראת שיקומו של השיח הפדגוגי, תל אביב תשע"ג, עמ' 9.
[3] מתוך ספרו של הכלכלן ההתנהגותי ד"ר דן אריאלי, לא רציונלי ולא במקרה, תל אביב תשס"ט, עמ' 84.
[4] "מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת, שהנקודה המרכזית שבה היא לעשותו טוב וישר", איגרות הראי"ה, קע. דברי הרב שרלו מתוך מאמרו: "על החינוך לאור דרכו של הראי"ה", אתר ישיבת ההסדר רעננה אמי"ת אורות שאול.
*נעמי (יפה) עיני היא פסיכולוגית חינוכית במגזר הציבורי והפרטי, אם לחמישה, בוגרת בית הספר מנדל למנהיגות חינוכית, מרצה במכללת הרצוג ובעלת טור שבועי המציע מבט פסיכולוגי על פסוקי ההפטרה
