ונשלמה פרים שפתינו
הרב שמואל ריינר
הרב שמואל ריינר הוא מראשי ישיבת הקיבוץ הדתי מעלה- גלבוע
מאמר זה פורסם בעבר בספר: "דרישת שלום: דרשות על התורה ברוח השלום והצדק" בעריכת צבי מזא"ה ופנחס לייזר, ידיעות אחרונות, תל אביב, 2010.
***********************
מערכת הקרבנות, הנראית לאדם המודרני רחוקה ובלתי שייכת לעולמו, יכולה לקבל משמעות חדשה גם בעיניו כאשר יתבונן בה מתוך תפישה של מהותה הרוחנית. הרב ריינר מתמודד עם הקשיים הקיימים בתפישת הקרבנות כחלק ממערכת דתית המייחלת לבניין המקדש. אך האם אמנם הגיעה העת להקריב קרבנות?
מאז ימי קדם, שימשו הקרבנות כלי ביטוי מרכזי לערגת האדם לאלוהיו. הקרבן ביטא הן את אהבת האל והן את היראה מפניו, רגשות תודה ביחד עם רגשות אשם, ביום-יום ובמועד.
המדרש בתורת כוהנים דורש את הפסוק מנבואת מלאכי המדבר על חידוש עבודת הקרבנות, "וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת" (מלאכי ג, ד), באופן זה:
"כימי עולם – כימי משה, וכשנים קדמוניות – כשני שלמה. רבי אומר: כימי עולם – כימי נח, וכשנים קדמוניות – כשנות הבל, שלא היתה עבודה זרה בעולם".
(ספרא שמיני פרשה א, ד"ה: "ויהי ביום"; וכן בויקרא רבה (וילנא) פרשה ז, ד"ה: "רבי אבא")
כבר הבל ונוח, שרידים מהעולם שנמחה במבול, הביעו באמצעות הקרבן את יחסם הקרוב אל אלוהים, והדבר ערב בעיניו. דרך התקשרות זו בין האדם ואלוקיו מגיעה לשיאה בבניין המשכן ובמקדש לאחריו, שם הקרבת הקרבנות מוסדרת וקבועה. עבודת המקדש, הכוללת גם את הבאת הקרבנות, נתפשה כאחד מיסודות העולם – אחד משלושה דברים שעליהם העולם עומד, כלשון המשנה בפרקי אבות.
יהדות של חלופות
מאז חורבן המקדש, מייצר לו האדם הדתי מישראל חלופות: אנו מתגעגעים ומתפללים לבניין המקדש ולחידוש העבודה ולקשר המיוחד שנוצר בין האדם לאלוקיו דרך הבאת הקרבן. חכמים קבעו: "תפילות כנגד קרבנות תיקנום". אולם, החל מן המאה הי"ט, כאשר החזרה אל ארץ-ישראל נהייתה אקטואלית, הדיון סביב האפשרות ההלכתית לבנות את בית-המקדש ולהקריב קרבנות חוזר ועולה על שולחנם של חכמים. גדולי הדורות שלפנינו דנו בתנאים ההלכתיים הקשורים בהר-הבית ובייחוסם של הכוהנים. בין רבים אחרים, עסקו בשאלות אלו, לדוגמה, ר' צבי הירש קאלישר ור' עקיבא אייגר.
אולם, כל עוד היו הדברים רחוקים בכל זאת ממימוש, יכול היה הדיון להתמקד בשאלות תאורטיות דוגמת מקומו של המזבח והימצאות כוהנים מיוחסים הכשרים לעבוד במקדש. הדבר היה בבחינת: "ונשלמה פרים שפתינו", כאשר העיסוק בפרטי ההלכות מהווה חלופה לעבודה שאיננה, ללא צורך לתת את הדעת על יישום פרטי הלכות אלו בעולם הממשי.
היום, כאשר התנאים הפוליטיים השתנו ואנו שולטים בהר-הבית, מסקנות הדיונים הללו עשויות להפוך לאמירות אקטואליות. בקרב הציונות הדתית יש הסבורים כי עלינו מוטלת האחריות לקדם את בניין המקדש במעשים, כי הגיע זמן "חדש ימינו כקדם" במובנו הרחב, הכולל והמוחשי: "והשב כהנים לעבודתם ולווים לשירם ולזמרם". לאור זאת, אנו נקראים לדון בשאלות נוספות שלא עלו בעבר, ובראשן עניין הבשלות הרוחנית הדרושה לחידוש העבודה.
יש המדמים בנפשם כי הבעיה היחידה המעכבת בעדנו מלחדש את עבודת הקרבנות כרוכה בשאלות המעשיות הנוגעות לשחיטה, זריקת הדם וכיוצא בהן, וכי הקמתו של מכון ללימוד הנושאים הללו יוכל להכין אותנו לכינונו של המקדש השלישי. גישה זו מתעלמת משאלת המפתח, הנוגעת למקומם של הקרבנות בעולמנו הדתי.
מקורם של הקרבנות בתפישה היסודית הגורסת כי על השיח שבין אדם לקונו להיות כרוך בנתינה, ואם כן, האדם מנסה לתקשר עם קונו על-ידי נתינת הקרבן. בשנים קדמוניות זו הייתה נתינה של ממש – כבש, שור או כל מנחה מרכושו של האדם, אך לאורך הדורות שחלפו מאז החורבן, התרחקנו ממושג כזה של נתינה ויצקנו תכנים חדשים לתוך המערכת של עבודת האל. הנתינה הפיזית, שהתגלמה בקרבנות, הומרה בנתינה עצמית, המתבטאת בציות למצוות האל ובכניעה לרצונו. כמו כן, זה אלפיים שנה שהיהדות נעה לעבר התפישה כי: "תפילות – כנגד קרבנות תיקנום" (בבלי, ברכות כו, ע"ב); כך קבע גם הרמב"ם: "וכן תיקנו שיהיה מנין התפילות כמניין הקרבנות" (משנה תורה, הלכות תפילה, א, ה). התפילות החליפו את מעשה הקרבנות ויצרו דפוס חדש לקשר שבין האדם לבין הקב"ה: קשר שנוצר על-ידי הדיבור. אלו הן תמורות משמעותיות ביותר – מן המעשה אל הדיבור, מן הפיזי אל הרוחני.
להשאיר את הקרבנות בהיסטוריה?
על רקע זה, מתגבשת גישה הרואה בציווי על הקרבנות צורך לדור מסוים – דור יוצאי מצרים – שהיה עליו לשחוט את אלילי מצרים ולא היה מסוגל להתנתק באחת מדפוסי הפולחן שראה בה. הרמב"ם במורה נבוכים מעלה את שני הטעמים ההיסטוריים הללו, ולמעשה נוטל את הטעם מחידוש העבודה לדורות. הרב חיים הירשנזון הרחיק לכת עוד יותר וכתב בפירוש כי אינו סבור שיחודשו הקרבנות: "אבל זה פשוט, שבימי דעה אלו לא יהיה בהם המושג לרצות פני אל ברבבות נחלי שמן" (מלכי בקודש, חלק א, עמ' 32). באיגרת ששלח לראי"ה קוק מוסיף הרב הירשנזון: "אבל הדעת וההכרה לא תשוב לחזרה ולא תלך לאחור, להשיב את האי-תרבות לתרבות".
תפישת עולם שכזו, המגבילה את ציווי הקרבנות להקשרים היסטוריים, מייתרת בפועל את השיח על הקרבת קרבנות בימינו. לעומת זאת, אני מבקש לתהות כאן בקצרה על מקומם של הקרבנות בדורנו דווקא מתוך עמדה הרואה בקרבן טעם מהותי, ולא היסטורי גרידא. הרב קוק, בתשובתו לרב הירשנזון, אינו מסכים לגישה הרואה בקרבנות מצווה לשעתה בלבד, אולם טוען כי הכשרת הלבבות להקרבת קרבן דורשת שינוי משמעותי בעולמנו הדתי. הרב קוק מסכים כי בעולם הדתי העכשווי שלנו אכן אין מקום לקרבנות, וכי כדי לחזור ולהזדקק להם, עלינו להמתין לנבואה ולרוח-הקודש שישובו וישרו על ישראל:
"ובענין הקרבנות, גם כן יותר נכון להאמין שהכל ישוב על מכונו, ונקיים בע"ה כשתבוא הישועה, ונבואה ורוח הקודש ישובו לישראל… ואין ראוי לנו לחשוב שבקרבנות מונח הוא רק הרעיון הגס של העבודה המגושמה, אלא שיש בהם טבעיות קדושה פנימית, שאי אפשר שתתגלה בתפארתה כי אם בהגלות אור ה' על עמו, ותחיה מקודשת תשוב לישראל." (איגרות ראי"ה ד', עמ' כ"ד)
הרב קוק אינו מתייחס לקרבן כדבר פרימיטיבי, כמו הרב הירשנזון, אבל יש ביניהם הסכמה רחבה כי צריכה להיות התאמה בין השפה הדתית – ובמיוחד הקרבן – להווייתו של האדם. המשותף להם רב על השונה, שכן שניהם אינם רואים את הקרבנות כחלק מההקשר הדתי העכשוו ושניהם אף מסכימים כי בשפה הדתית שלנו לא ניתן לדבר על חידוש קרבן.
הקרבנות כאופציה עכשוויות
הקרבנות הם אפשרות הקיימת בעולם דתי אחר. חווייתנו אנו היא חוויה טרנסצנדנטית, של לב העורג למעיין, וכאשר אנו חיים בהשלמה כזו עם הפער הבלתי ניתן לגישור בינינו לבין הקב"ה, הקרבן מתרחק מלבותינו. הקרבן רלוונטי כאשר האדם יכול לדמיין קשר ישיר בינו ובין אלוהים, וכשהקשר הזה הולך ומתרחק, הקרבן מאבד את מקומו. זהו עומק דברי הרב קוק, הדורש את חידוש הנבואה כתנאי מקדים לחידוש הקרבנות. נבואה מייצגת מֵמד אחר של קרבה בין האדם ובין אלוהים, קרבה בלתי אמצעית שאבדה מאִתנו. ביחד עם הפסקת הנבואה, התרחקה השפה הדתית מן הקרבה הזאת, וממילא גם הקרבן כבר אינו שייך לעולם החוויה הדתית. הקרבת קרבנות מתוך תפישה דתית שכזו תהיה הליך הלכתי מכני בלבד, שלא יבטא את מושג הקרבן לעומקו ולאשורו. החוויה הגדולה, העצמות הדתיות הטמונות בדבר, תמתנה לחזרת רוח-הקודש ולמטמורפוזה בעולמנו הדתי.
יש סכנה גדולה ברצון לממש את הערגה בלא הכשרת הלבבות, ומי שחושב שבעיית הקרבנות נובעת ממצבו הפוליטי-המדיני של הר-הבית אינו אלא טועה – בעיית הקרבנות טמונה בלב.
