"וסעדו לבכם" – מסה על הכשרות
משה מאיר
ד"ר משה מאיר הוא מחנך בתיכון הרטמן בירושלים, מלמד במכון "קולות",
מרצה למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים וחבר מערכת "דעות".
פרנץ רוזנצויג כעס על חבריו היהודים "אוכלי הכל", אך בה בעת הרגיש שהוא איננו מסוגל לוותר על האכילה בבית חבריו הנוצרים. התבוננות בבחירותיו של רוזנצוויג, מאפשרת מחשבה מחודשת על נקודות המפגש שבין הלכה לערכים ועל ההשלכות של הבחירות הללו. מתוך נקודת מבט אורתודוקסית ומחויבת להלכה מבקש משה מאיר להתמודד בכנות עם הקשיים שהיא מציבה בעבור האדם שאיננו מעוניין להישאר בד' אמותיו
א. הנחות יסוד
כדי להתבונן במושג 'הכשרות' נדרשות שלוש הנחות יסוד:
א. מושג השינוי אינו זר לחשיבה ההלכתית האורתודוכסית; למעשה, כל מושג התקנה שייסדו חכמים מושתת עליו.
ב. ישנה חלוקת תפקידים ראויה בין החכם ובין הרב (המילה 'חכם' בהקשר זה כוונתה לאדם החושב): החכם קורא את המציאות ואת האתגרים שזו מעמידה בפני ההלכה, ואילו הרב מחפש את הדרך להיענות לאתגרים אלו בתוך מסגרת ההלכה.
ג. כאחד הביטויים של צָרכי הגוף, האכילה יכולה להופיע כערך ולא רק כאנטי – ערך נהנתני.
כל אחת מההנחות האלה היא תורה שלֵמה, שנויה במחלוקת, ואפשר היה להקדיש מסה ארוכה להתבוננות בה. אני נוטל אותן כאן כהנחות יסוד לצורך ההתבוננות במושג 'הכשרות', והשותפים לי בהנחות אלה מוזמנים להצטרף למסע; מי שחולק עליהן או על אחת מהן, יבחן את הדברים לאור מחלוקתו.
ב. עמדתו של פרנץ רוזנצווייג בנוגע לכשרות
פרנץ רוזנצווייג (1926-1886) הוא אחד מהוגי הדעות היהודים המקוריים והחשובים בעת החדשה. הגותו הפילוסופית (ספרו 'כוכב הגאולה'), מפעלי החינוך הייחודיים שהקים (בית המדרש היהודי החופשי בפרנקפורט) והתרגומים שלו (לתנ"ך, לשירת רבי יהודה הלוי) מצטרפים למפעל חיים מרתק וססגוני. לא פחות מעניין הוא סיפור חייו: רוזנצווייג עמד על סף התנצרות, הכריע להישאר יהודי, והוליך את עצמו בדרך מיוחדת של חזרה בתשובה אשר לא תאמה את מסגרות החיים היהודיים שבסביבתו – לא את הדרך האורתודוכסית ולא את זו הליברלית. בדרכו, התמודד רוזנצווייג עם כל שאלה, גדולה או קטנה, בנוגע לאופן שבו יחיה את חייו, ועשה זאת בכנות, ביושר ובאומץ.
ברצוני להתבונן ביחד אתכם במכתב ששלח פרנץ רוזנצווייג לארוסתו, אדית, ובו הוא מתווה את תָכניותיו לשמירת הכשרות בביתם. יצוין כי העולם של רוזנצווייג אינו העולם שלי, ואני מניח שאף אינו עולמם של מרבית הקוראים, אולם רוזנצווייג מעלה שאלות אשר כל איש הלכה ראוי לו שישאל את עצמו ולא יברח מהתמודדות עִמן. וכך הוא כותב לאדית במכתב מיום ה-13.1.1920:
הובהר לי לגמרי מתוך המכתב, שאינני צריך להירתע מלאכול כל דבר מחוץ לבית. למעשה כלול כבר דבר זה במה שאמרתי לך זה מקרוב: הבדל כן, הפרדה לא. אנו רוצים בית, לא גֵיטו. אצלנו, כל יהודי שיוזמן –– יוכל לאכול, אבל אנחנו רוצים שגם נוכל ללכת לבית כל נוצרי המזמין אותנו. הפשרה האורתודוכקסית: ללכת, אבל לא לאכול –– או לאכול רק לפי בחירה, אינה בעצם אלא פשרה. העובדה שזה יסייע ביד יהודים משלנו אוכלי הכל, שאותם אנחנו מבקרים, אמנם עשויה לצער קצת, אבל גם הללו צריכים להאמין לנו, שיהדותנו אינה עומדת על אכילה ועל שתייה.
הבה נבחין בין העקרונות שקובע רוזנצווייג לעצמו ובין תולדות ההתנהגות הנגזרות מהם. רוזנצווייג רואה בכללי הכשרות מכונני זהות: הוא בוחר בהם כמגדירים את זהותו ומבקר את היהודים 'אוכלי הכול' המוותרים עליהם. נוסף על הגדרת הזהות העצמית, הוא רואה ערך בכך שכל יהודי יוכל לאכול בביתו. משני עקרונות אלה נגזר כלל התנהגות אחד: בביתו רוזנצווייג שומר כשרות. אל עקרונות אלו מצטרף עיקרון נוסף, והוא הערך שרואה רוזנצווייג בהליכה לבית חברים נוצרים. כדי שביקור יהיה שלם עליו לכלול אכילה, וביקור ללא אכילה או שיש בו אכילה חלקית נראה בעיניו כפשרה ערכית, והוא אינו נכון לה. מכאן נגזר כלל התנהגות שני: מחוץ לביתו אין הוא שומר כשרות. כלל-העל המשותף לשני העקרונות ולשני כללי ההתנהגות: הכשרות אמורה ליצור הבדל בין יהודי למי שאינו יהודי, אבל לא הפרדה. כלל עזר נוסף: היהדות אינה עומדת על אכילה ושתייה; כלומר, גם אם מממשים את כלל ההתנהגות השני ואוכלים מחוץ לבית אוכל בלתי כשר, אין פוסקים בכך מלהיות יהודים (והכוונה בדבריו היא ליהודים שומרי הלכה).
איש הלכה אורתודוכסי אינו מקבל את כללי ההתנהגות של רוזנצווייג, אבל עליו להתייחס לכמה שאלות המגולמות בדבריו. בדרך כלל כוללת החשיבה של איש ההלכה האורתודוכסי שתי שאלות, המופיעות בסדר הבא:
- מהו החוק המחייב אותי?
- מהן הנגזרות הערכיות מקיומו של החוק הזה?
במקרה הנוכחי, התשובה לשאלה הראשונה היא כי החוק המחייב הוא חוק שמירת הכשרות בבית ומחוצה לו; התשובה לשאלה השנייה היא כי מכאן נגזרת הפרדה ביני, כאדם שומר כשרות, ובין כל מי שאינו שומר כשרות כמוני. הקטגוריה 'מי שאינו שומר כשרות כמוני' כוללת את האדם שאינו יהודי, את היהודי שאינו דתי ואת היהודי הדתי שהכשרות שהוא שומר שונה משלי. רוזנצווייג קורא לי – איש הלכה אורתודוכסי – לבצע תרגיל מחשבתי הפוך: לשאול מהם ערכיי ובשלב הבא לראות מה קורה להם כשהם פוגשים בחוק – במקרה זה בחוקי הכשרות.
ג. ערכים אל מול חוקי הכשרות
אם אשאל את עצמי את השאלות הערכיות, הרי שתשובותיי תהיינה דומות לתשובותיו של רוזנצווייג: האם אני רוצה הפרדה ממי שזהותם שונה משלי – אלה השומרים על כשרות שונה משלי, אלה שאינם שומרי כשרות ואלה שאינם יהודים? תשובתי החד-משמעית היא: "לא". לא רק שאיני רוצה הפרדה, אלא שאני רוצה בחיבור שביני ובין בני אדם אלה, השונים ממני בזהותם אך עשויים להיות חבריי הקרובים מבחינה אחרת (אנושית, מקצועית, משפחתית). יש לשים לב לכך שהמילה 'רוצה' בהקשר זה עלולה להטעות, היא עשויה להתפרש כפי שהיא מתפרשת במשפטו של ילד האומר: "אני רוצה גלידה". אולם במשפטו של הילד פשר הרצון הוא תשוקה להנאה, ואילו המילה 'רוצה' במשפט שלי מגלמת בחירה בערך. החיבור שבין אדם לאדם גם כאשר זהויותיהם שונות מהווה ערך בעבורי ולא תשוקה נהנתנית. ערך זה עומד מול ערך דיני הכשרות, המורים לי כי סוג החיבור הזה, של אכילה משותפת, אינו מן האפשר.
ד. הפתרונות הרגילים בעולמם אנשי ההלכה האורתודוכסים
איש ההלכה האורתודוכסי הרגיל נוקט באחת משתי דרכים: מוותר על ערך החיבור או מבקר אצל האחר אך נמנע באופן חלקי או מלא מלאכול אצלו. נתבונן בדרך הראשונה: חלק גדול מהדתיים האורתודוכסים הולכים בדרך הזאת. גם אלה מהם החוברים לאחרים להם במקומות עבודתם, בצבא או במערכות לימוד ופנאי, אינם קושרים קשרי חברות הכוללים ביקור מלא שיש בו אכילה. הנגזרת מכאן היא ההפרדה, או בלשונו הבוטה של רוזנצווייג – החיים בגטו. לאחר היווצרותו של הגטו, ניתן לו לעִתים צידוק אידאולוגי הקובע כי כך ראוי שיהיה, בעוד לעתים לא ניתן צידוק אלא אך השלמה כי כזאת היא המציאות ואין לשנותה.
כעת נתבונן בדרך השנייה: ישנה קבוצה גדולה של אנשים דתיים ההולכים בדרך זו, דרך אשר רוזנצווייג רואה בה פשרה. הבה ונתבונן, אם כן, בפשר הפשרה: חיים בדרך הזו נושאים מחירים כבדים אשר בני הקבוצה הזאת מעדיפים בדרך כלל לשתוק בנוגע אליהם – אי-הנוחות הנגרמת לחבר שאינך אוכל אצלו, הריחוק הנוצר בינך ובינו. מבחינת העולם הערכי האנושי והדתי שלי, אני מזדהה לחלוטין עם רוזנצווייג: איני רוצה לחיות בעולם שכזה. אני רוצה – רצייה ערכית – לקשור קשרי רעות שלמים גם עם אלה שהם אחרים לי מבחינת זהותי. ואתה הקורא?
ה. מה אפשר לעשות?
עתים שהשאלה "מה אפשר לעשות?" אינה שאלה נכונה. רבי נחמן מברסלב הורה כי ישנן שאלות המגיעות מהחלל הפנוי. כלומר, ישנן שאלות שאין להן פתרון. למרות זאת, חייבים להתמודד איתן. רבי נחמן מורה על שלוש דרכי התמודדות עם שאלות מסוג זה: האחת – לקפוץ מעבר להן; השנייה – להתבונן בהן; השלישית – לשיר עליהן. בדרך כלל אנחנו בוחרים בדרך הראשונה: מכיוון שאנשי הלכה אנחנו, אנו מתעלמים מהבעיות שיוצרת ההלכה; אלה נותרות למבקרים מבחוץ או למי שהבעיות מביאות אותם לחדול מלהיות אנשי הלכה.
נראה כי הדרך השנייה שרבי נחמן ממליץ עליה היא החשובה מבין השלוש: חשוב לראות שיש בעיה ולבטא אותה במילים – ערכים חשובים לי אינם יכולים להתממש מפאת ההלכה. קשה לעמוד במתח הזה, וישנה נטייה חזקה להתיר אותו באמצעות שינוי הערכים באופן כזה שיתאימו להלכה. אך איני חושב שזאת היא הדרך הנכונה, לא מבחינה אנושית ולא מבחינת המסורת היהודית. החל מקריאתו של אברהם: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" ועד לקריאתו של רבי שמעון על פרשת בן סורר ומורה: "וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אביו ואמו מוציאין אותו לסקילה?!" ישנה מסורת של עמידה ערכית מול הצו. ערכה של העמידה הזאת טמון בראש ובראשונה בה עצמה, עוד לפני שנבחנת השאלה האם תהיינה לה תוצאות מעשיות. בירור הזהות הערכית שלי והעמידה העיקשת עליה הם תנאים הכרחיים לאישיות מוסרית ודתית.
בשלב שלאחר מכן נשאלת השאלה מה אפשר לעשות. בנקודה הזו אני מעביר את השאלה לאנשי ההלכה המעשית, תוך כדי דרישה ותביעה להקשיב לזעקה הערכית. תולדות ההלכה מלמדות כי במקום שבו הייתה עמידה על הערך ועל הצורך, נמצאו הדרכים לממשם. כל מושג 'התקנה' של חכמים מבוסס על אבחון של בעיות הדורשות תיקון במערכת ההלכתית. כל אדם אשר רוח בו נקרא לבחון את עולם ערכיו הכללי, ובסוגיה המסוימת שלנו – את עולם ערכי האכילה שלו. הקול שישמע מהלבבות, קול ערכי ולא נהנתן, קול התובע ערכים אנושיים ויהודיים, סופו שיעשה רושם בעולם הפרטים ובעולם הכלל.
