"ושבתה
הארץ" – הרהורים על שביתת המורים
משה
מאיר
ד"ר משה מאיר הוא מחנך בתיכון
"הרטמן" בירושלים, מרצה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטת העברית וחבר
מערכת "דעות".
שביתת המורים, כדרכן
של תופעות מתמשכות, פושטת צורה ולובשת אחרות. תודעתנו, שהורגלה לאירועים קצרי טווח,
שכחה כבר את ההתבוננות השלווה והסבלנית. אולי זאת אחת ממטרותיה הנסתרות והעמוקות
של השביתה – להחזיר מבט אחר על היש.
ישבתי
לכתוב את המאמר הזה בתחילת השביתה, כשהייתי מרוכז במאבק נגד שוברי השביתה בתור
מורה במגזר הדתי. בקהילות המורים הדתיים השתרשה מסורת קלוקלת – לא להשתתף במאבקים
המקצועיים וליהנות מפירותיהם. באותה נקודת זמן רציתי לכתוב על ההשתמטות, שבינה
ובין ההשתמטות מהשירות הצבאי אין ולא כלום. אותם טיעונים – כמו כוחו של תלמוד תורה,
אותה אטימת אוזניים ולב לזעקה: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!".
הימים
נקפו, ועמם תמורה בתהליך השביתה. כעסי על אחיי המורים הדתיים שאינם שובתים שכח, ודרכנו
נפרדו – הם בהוראתם ואני ורעַיי בשביתה. עתה הייתי שרוי בשדה אחר, בדילמות שונות ובמחשבות
אחרות.
בבית
ספרנו החלטנו להשבית כליל את הלימודים – כל הוראה שהיא חלק מתוכנית הלימודים.
לעומת זאת, החלטנו לפתוח בית מדרש פתוח, שבו ילמדו חומרים אחרים וההשתתפות בו תהיה
מתוך בחירה. יום לפני השביתה הצגתי בפני תלמידי את התוכנית ושאלתי אותם אם בכוונתם
להשתתף בה. כמה מהחברים הצעירים אמרו: "נבוא ונראה. אם יהיה מעניין, נישאר".
ברגע הראשון התכווץ לבי בכאב. במשנהו תהיתי על פשרו של הכאב. גיליתי שכמורה
התרגלתי לכך שהלומדים באים מתוך כפייה – קשה או רכה – ובי ובלומדים התנוונו אזורי
הפילו-סופיה, אהבת החוכמה. שוב אין הלומדים והמלמדים חושבים בשפה של אהבה, הדורשת
פיתוי – לא במובנו הגס של המושג, אלא במובן של התעוררות הרצון ללמידה.
השביתה
פרצה, וקבוצת הלימוד החלה לפעול. מרבית התלמידים אמנם לא הגיעו, אך אלה שהגיעו,
התנסו ומתנסים בחוויה ובהוויה של לימוד שונה מכל אשר הורגלו אליה. לאחר כמה ימים
פנה אליי אחד התלמידים ואמר: "אינני מבין; הרי המורה הוא אותו המורה, החומר
לא אותו חומר, אך מאותו סוג – אם כן, איך קורה שזה משהו כל כך אחר?".
השאלה
הזו הובילה אותי למחשבות הגואות ונסוגות כגלי הים, יחד עם ימי השביתה הנמשכים
והולכים. מה שונה כל כך בלמידה הזאת? הבסיס הוא הרצון. השלמנו כבר עם העובדה
שהלמידה מתבצעת בתוך מוסד הכופה על האנשים הצעירים לבוא בשעריו. זאת מוסכמת יסוד
שאין בודקים אותה לעולם. פתאום נזדמנה ההזדמנות, ועלתה למידה מסוג אחר. האופקים
שנפתחו בפני התלמידים וכוחות הלמידה וההפנמה שהם גילו בעצמם מעלים את השאלה: האם
אנחנו בבית הספר באמת עוסקים בלמידה? האין זה רק שיתוף השם בין הפעילות המתבצעת
מתוך כפייה ובין אותה תשוקת ארוס אל החכמה ואל הדעת המתעוררת בתנאים אחרים?
הקבוצה
הלומדת בזמן השביתה היא קבוצה קטנה, ושיחת הלימוד המתאפשרת בה שונה באופן מובהק
מזו המתרחשת בכיתה המלאה. אחד מנושאי המאבק הוא הקטנת כיתות הלימוד לכיתות של 25
תלמידים. המאבק הוא על כך שבכיתה ישררו תנאים סבירים, שיאפשרו לתלמיד לשמוע את
דברי המורה. אך למידה משמעותית מתרחשת באזור אחר לחלוטין, במקום שבו יושבת קבוצת
אנשים ויכולה לשוחח. על כך בכלל לא מדברים – זה נראה כחלום באספמיה. אנחנו יושבים
ולומדים, לא לקראת מטרה מסוימת. אין חומר שצריך להספיק, ולא עומד להיות מבחן על
אשר אנחנו לומדים. הנינוחות הזאת מאפשרת לנו להגיע למחוזות שבימים כסדרם הם חסומים
בפנינו, הן מבחינת הזמן הן מבחינת פתיחת הלב. השאלות עולות וצצות מאליהן: האומנם
הלמידה של תוכנית הלימוד, ההספק, הבחינה – אלו הן הדרכים המתאימות ללמידת אמת?
אולי הן היפוכה של הלמידה, אולי הן הופכות את בית הספר (ואת האוניברסיטאות) למקומות
אנטי-תרבותיים ואנטי-חינוכיים?! מי קבע שחומר שנבחנת עליו הוא חומר שהפנמת, ותוכל
להשתמש בו בעתיד מול אתגרי למידה מסובכים יותר?! קבוצת הלימוד הזאת, הדומה יותר
לבית המדרש המסורתי או לאקדמיה היוונית, זועקת כי לא זו הדרך.
המחשבות
ממשיכות להפליג ולהמריא: מהן מטרות הלמידה? אני מונה אותן לעצמי אחת לאחת, ומגלה
בבעתה כי אף אחת מהן אינה מושגת בבית הספר. יתירה מזו – אנחנו בונים את בית הספר
כמסגרת שבה באופן עקרוני מטרות אלה לא יכולות להיות מושגות. אציג שתיים מהן, שונות
ומשלימות זו את זו:
האחת – ישיבה מול טקסט, מכל תחום שהוא, וחוויית
הפתיחה שלו. קריאה אטית ודרמטית שלו, התענגות על המילים, על השפה. אחר כך – שאילת
שאלות. לאט-לאט להרגיש כיצד כל שאלה פותחת את הטקסט שהיה סגור. לאפשר ללומדים
לשאול את שאלותיהם, להוסיף עליהן עוד שאלות, לחוות את חוויית התמיהה, הפליאה
והקושיה עד תום. אחר כך העלאה של אפשרויות לפתרון השאלה, בחינת כל אפשרות, מציאת
דרכי דחייה, עוד חיפוש המגיע עד להבנה המסתברת או לכמה הבנות שאי אפשר להכריע
ביניהן.
אנחנו
סוגרים את שערי הלימוד הללו בפני התלמידים מפני שאנחנו בונים מסגרות בלי זמן, בלי פנאי,
בלי שהות. שיעורים של 45 דקות, שמהן עוסקים בלימוד כ-20 דקות. מחנכים את התלמידים
ואת המורים לרוץ, לדחוס, לוותר על הליבה החיה של כל למידה. חוקרים מלומדים מלמדים
אותנו כי התלמיד מקשיב רק בדקות הספורות הראשונות, ואנחנו הופכים להיות כאותם
יצרני פרסומות המנסים ללכוד את דעתו הפזורה של המזפּזפּ.
הדוגמה
השנייה: אחת ממטרות הלימוד צריכה להיות
יצירת תחושה אצל הלומד שהוא נוגע רק בקצוות של קרחונים, ומרחבים עצומים של דעת
מאתגרת ומסקרנת משתרעים מעבר לנגיעות הללו. לשם כך צריך שהמורה יהיה איש רחב דעת,
המלמד רק מעט מן המעט ממה שהוא יודע. כך, בכל פעם שהתלמיד הסקרן ירים את ראשו אל
מעבר לחומר הנלמד, ישאל, יתהה – יוכל המורה להורות לו על המרחבים שמעבר. אם המורה
יודע רק את ד' האמות שהוא מלמד, הוא לעולם לא יעורר בתלמיד את הסקרנות שתוביל אותו
הלאה בדרכו כלומד עצמאי. אך לא די בכך. המורה צריך להיות בעצמו איש צמא דעת, סקרן
שאינו פוסק מללמוד ומלהתנסות בהתנסויות חדשות; איש שבא לכיתה כולו אחוז התלהבות ממה
שלמד ביום אתמול, ומוצא את הדרך לשתף את תלמידיו בהתלהבותו.
האם
ישנם תנאים המאפשרים את צמיחתם של מורים שכאלה? שאלת שכר המורים נפרטת לאחוזים
ומאבדת את נקודת המוקד שלה (וגם את ממדיה, שהרי רק כשיוכפל שכר המורים הוא יתחיל
להתמודד מול האופציות האחרות הפתוחות למוכשרים שביניהם). המצב שבו כל מורה צעיר
המגרד את התואר השני עוזב את המערכת, מותיר אותה בלי אותם אנשים המסוגלים לממש את
המטרות שהצבנו. שעות העבודה הרבות מסרסות את יכולתו של המורה להיות יוצר, לכתוב,
לחקור, ללמוד עוד ועוד, ולהתנסות בתחומים חדשים העשויים לשדרג את עבודתו בתור מורה
(כמו תיאטרון, הנחיית קבוצות ועוד ועוד). אנחנו עושים הכול כדי לכבות את האש
שבעיני המורה, אש תשוקת הדעת וחדוות היצירה, ואחר כך תוהים מדוע היא נעדרת.
ועדיין
לא דיברנו על הרגישות האנושית, על אהבת האדם, על ההתעניינות הכנה בעולמם של אנשים
צעירים – כל אלה חייבים להיות חלק מעולמו של המורה, אך דרושים השלווה והפנאי
המאפשרים את צמיחתם ואת פיתוחם.
"'אין
אדם עומד על דעת רבו אלא לאחר ארבעים שנה"
אני
חוזר לקבוצת הלימוד בבית ספרנו. השביתה יצרה מציאות חדשה ואפשרה לכולנו – תלמידים
ומורים – להתנסות בלמידה מסוג אחר. בלחישה אומר כי יש בי קול המבקש שההתנסות הזאת
לא תיגמר. האם נשכיל לקטוף את פירותיה ביום שאחרי, ולהביאם אל תוך המסגרת?
במהלך
השביתה פגשתי באישה שהיתה תלמידה של אבי לפני יותר מ-40 שנה בתיכון שליד
האוניברסיטה בירושלים. היא סיפרה לי על שביתת המורים הגדולה שהתקיימה באותם ימים (יודעי
דבר אמרו לי כי היא ארכה 51 יום). "אבא שלך אמר לנו: מי שירצה ללמוד, אני כאן",
היא אמרה. "הוא לימד חומרים אחרים, שוחח איתנו על המוני נושאים מרתקים".
חברה שנכחה באותה שיחה שאלה אותה: "ואת באת ללמוד?". היא השיבה: "האמת
היא שבאתי רק פעם אחת, אך האמירה הזאת – 'אני כאן' – מלווה אותי כבר 40 שנה".
מי
ייתן ונשכיל לצאת מהשביתה הזאת לא רק כחוזרים לתלם, אלא כחורשים מחדש את שדה
החינוך בתלמים אחרים וראויים יותר.
