עם חורבן בית המקדש, השתנה גם אופן הפולחן הדתי ופסקה הקרבת הקורבנות. יחד עם הסיבות ההלכתיות והפוליטיות, נדמה שגם השינוי בפולחן מהווה התנגדות לעליה להר הבית. מן הצד השני – יתכן שדווקא הקרבת הקורבנות ואכילתם יכולות לקרב אותנו לעבודת ה'.
הסוגיה ההלכתית
בשונה ממה שנוהגים לחשוב בציבור הדתי, האיסור לעלות להר הבית אינו ותיק כל כך. ה"איסור" הופיע לראשונה בראשית המאה ה-20 (1914), והתקבע רק לאחר מלחמת ששת הימים. גם אז, מה שמביאים המתנגדים לעליה כ"איסור על עליה להר הבית" אינו נוגע למחלוקת היום אלא עוסק בעליה למקום המקדש וללא טבילה.
השאלה ההלכתית בדבר הכניסה להר הבית מורכבת ביותר, ונכתבו תשובות וספרים לכאן ולכאן.[1] הטענות המרכזיות נגד עליה להר הן:
א. אין אנו יודעים את הגבולות המדויקים של המקדש ועל כן כל כניסה להר הינה בגדר חשש לאיסור שחיובו כרת.
ב. התרת העליה להר הבית לציבור הרחב, אף אם היא מותרת מעיקר הדין כאשר היא נעשית בטהרה ובהקפדה על המקומות האסורים, תביא לכך שאנשים שאינם יראי שמים יעלו באיסור.
שתי הטענות הללו הן למעשה שאלות עובדתיות ולא שאלות הנוגעות להלכה באופן ישיר. ולכן הפנייה לסמכות הנשמעת מפי רבים המתנגדים בעייתית במיוחד בנושא, שהרי אין לרבנים בהכרח מומחיות מיוחדת בארכיאולוגיה או בהשפעה של מדיניות ציבורית על הפרט.
לגבי הטענה הראשונה – כיום יש ממצאים רבים המחזקים את הטענה שאומרת כי הסלע במרכז כיפת הסלע הינו אבן השתיה, ומתוך כך אפשר לעלות כהלכה אם לוקחים מרווח ביטחון (של מה היה מיקום הסלע בקודש הקודשים, גודל האמה וכד'). דרך נוספת לעלות להר בלי חשש ממיקום המקדש היא עליה דרך השערים הצפוניים – אבל הדבר לא מתאפשר בגלל החלטת הממשלה לאשר עליה משער המוגרבים בלבד (רק מתפללים מוסלמים מורשים לעלות משם).
כיום יש ממצאים רבים המחזקים את הטענה שאומרת כי הסלע במרכז כיפת הסלע הינו אבן השתיה, ומתוך כך אפשר לעלות כהלכה אם לוקחים מרווח ביטחון (של מה היה מיקום הסלע בקודש הקודשים, גודל האמה וכד'). דרך נוספת לעלות להר בלי חשש ממיקום המקדש היא עליה דרך השערים הצפוניים – אבל הדבר לא מתאפשר בגלל החלטת הממשלה לאשר עליה משער המוגרבים בלבד (רק מתפללים מוסלמים מורשים לעלות משם).
הטענה השנייה המובאת בין השאר ע"י הגר"ע יוסף זצ"ל היא שע"י שיעלו בטהרה יפתח פתח ויעלו גם אנשים שלא בטהרה ואף למקומות האסורים.[2] עם בסיס טענה זו אני מסכים, ובאמת כפעיל הר הבית בעבר יצא לי להתעמת עם פעילים אחרים שעודדו אף עליה שלא בטהרה או למקומות האסורים. אין ספק שעליה להר הבית כנגד ההלכה היא מעשה פסול – דתית ואתית. הרי כל העניין בעליה להר הוא התקרבות להשם יתברך וקיום מצוותיו; אם אנו עושים זאת בניגוד לרצונו, מה הרווחנו? וכפי שאמר הרב קוק על עלייתו של הברון רוטשילד להר הבית ללא טבילה ותוך כניסה למקום המקדש עצמו – "פגימה אחת בקדושת מקום בית חיינו, עולה לנו על כל מיליונים של ישובים מעשיים".[3]
אלא שכאן נכנסת השאלה העובדתית – האמנם עליה להר הבית היא מה שגורם לאנשים לעלות שלא בטהרה ואל המקומות האסורים?
בין הפעילים למען העליה להר הבית ישנם פעילים שאינם שומרי מצוות. ככל הידוע לי רבים מבין אותם פעילים מקפידים על טבילה כהלכה לפני העליה, והולכים במסלול שבו הולכים שאר העולים המקפידים שלא להיכנס לשטח האסור בכניסה לטמאי מתים.
נוסף על כך, גם אותם אנשים שעולים להר הבית לשם הסיור בלבד, כמו התיירים הרבים שמבקרים בו מדי יום, עשויים לעלות בהיתר ולא באיסור אם רק יקבלו את המידע הרלוונטי. במשך תקופה, עליתי להר הבית מדי יום ביומו, וזכיתי להסביר לרבים מהעולים על הצורך ההלכתי לטבול לפני העליה ולהקפיד לא ללכת באזורים מסוימים. בלא מעט פעמים התיירים אכן הלכו למקווה וטבלו ורק אז עלו. אחד הסיפורים שממחישים את הבעייתיות בגישת הפסילה המוחלטת (ויש שיאמרו הטאטוא מתחת לשטיח) של סוגיית העליה הוא שיחה שהייתי עד לה, בין שני חילונים שעמדו לעלות להר הבית ובין חב"דניק בדוכן התפילין בכותל – שכמובן ניסה להניא אותם מלעשות זאת. לבסוף, כשהבין שהם לא ישתכנעו, ניסה לשכנע אותם שלפחות ילכו למקווה לפני – אך לא ידע שהמקווה שהוא שלח אותם אליו בעייתי לטבילה דאורייתא.
הסוגיה הפוליטית
מלבד הטענות הדתיות, שמהוות חלק מדיון פנים-דתי, יש מי שמתנגד לעליה מסיבות פוליטיות – או אם נדייק, "בטחוניות". ראשית חשוב לציין שנקודת ההנחה חייבת להיות תמיכה בעליה להר הבית. כאנשים הדוגלים בחופש פולחן עלינו לאפשר חופש פולחן גם לבני הדת היהודית. כך שלא רק שיש להתיר עליה להר הבית אלא אף תפילה והקרבת קרבנות.
המצב כיום בישראל הינו מצב אבסורדי ממש, בו בין המקומות היחידים בעולם שנאסר על יהודים לקיים את דתם הוא במדינת ישראל. יהודים נעצרו בהר הבית במשך השנים האחרונות על: תפילה, השתחוויה, ברכת שהכל על מים, הרמת חצץ, קטיפת עלה, בכי, שירה, ריקוד ועוד. חשוב לציין שכל זה אף נעשה בניגוד לחוק. אין חוק ואפילו לא החלטת ממשלה האוסרת על תפילת יהודים בהר הבית. ההחלטה יחידה שהתקבלה באופן רשמי בעניין הייתה "כאשר יבואו יהודים להתפלל בהר הבית יפנו אותם כוחות הביטחון לכותל המערבי". החלטה זו התקבלה לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר הרב הצבאי הראשי דאז הרב שלמה גורן תכנן תפילה המונית בהר הבית והממשלה החליטה שיפנו את המתפללים לכותל.
המצב כיום בישראל הינו מצב אבסורדי ממש, בו בין המקומות היחידים בעולם שנאסר על יהודים לקיים את דתם הוא במדינת ישראל. יהודים נעצרו בהר הבית במשך השנים האחרונות על: תפילה, השתחוויה, ברכת שהכל על מים, הרמת חצץ, קטיפת עלה, בכי, שירה, ריקוד ועוד. חשוב לציין שכל זה אף נעשה בניגוד לחוק.
ישנה טענה הגורסת שבעליה להר הבית ישנה סכנה ממשית, שהרי המוסלמים מתרעמים על כך ומגיבים בפעולות טרור. טענה זו מתבססת על כניסתו של אריאל שרון להר הבית שנהוג לראות בה את הסיבה להתפרצותה של האינתיפאדה, וכן את "טרור הסכינים" מלפני מספר שנים שנטען שהיה תגובה להתגברות העליה להר הבית.
אני לא מעוניין להיכנס ללב הטענה האם עובדתית זה נכון או לא. אני סבור שטענה זו מקוממת ביותר ומהווה האשמת הקרבן באופן חמור ביותר.
כמו שאף אחד לא העלה בדעתו לבטל את מצעד הגאווה בירושלים בגלל הרצח של ישי שליסל, כך אין להימנע מעליה להר הבית בגלל מעשי טרור של חלק מהמוסלמים. יותר מזה, בכך שאנו נמנע מעליה להר הבית עקב מעשי טרור אנו מעודדים אנשים לנהוג באלימות כדי להשיג את מטרתם. הרי עכשיו כל קבוצה אחרת שרוצה למנוע מאנשים לבצע מעשה כלשהו יודעת שהדרך למנוע מהם היא לפעול באלימות.
סוגיית הפולחן
נדמה כי בשנים האחרונות, לצד סוגיות חברתיות כגון מעמד נשים וקבלת להט"ב, סוגיית העליה להר הבית תפסה מקום מכובד בסוגיות שקורעות את המגזר הדתי לאומי. אלא שבשונה משאר הסוגיות שהוזכרו לעיל, בהן יש מתאם גבוה בין האוחזים בכל עמדה לבין שיוכם הפנים-מגזרי, נדמה שבסוגיית העליה להר הבית הפלגים הפנים-מגזריים מתערבבים, ואנשי הר המור מוצאים את עצמם לצד תלמידי פרופ' ליבוביץ', ואנשי "עוד יוסף חי" מוצאים את עצמם לצד אנשי "הר עציון".
לדעתי יש להקביל את סוגיית העליה להר הבית לסוגיה אחרת וסוערת הרבה פחות – הטלת פתיל תכלת בציצית. הסיבה לקשר בין הסוגיות הללו היא שהר הבית, כמו גם תכלת, מעלה סוגייה ייחודית בשיח הדתי על שמרנות לעומת פרוגרסיביזם. או, אם נרצה, בין רפורמה לאורתודוקסיה.
בשונה מסוגיות חברתיות שהתעוררו בציבור רק במאה ה-20, הר הבית ותכלת אינם באמת חדשנות – אלא חזרה למקורות. אין חולק על כך שבעבר הטילו תכלת בציצית ועלו להר הבית. אלא שבמרוצת הדורות התרגלנו כל כך לדת שאינה כוללת דברים אלו, מתוך כורח, שהוספתם נראית לרבים כדבר חדשני ואף פסול. בעיניי ההתנגדות המרכזית לעליה להר הבית בציבור הדתי מקורה בהתנגדות לשינוי שהיא דורשת בפולחן הדתי הנוהג והמקובל כיום – ביהדות שהיא תוצאה של חורבן הבית והגלות.
בשונה מסוגיות חברתיות שהתעוררו בציבור רק במאה ה-20, הר הבית ותכלת אינם באמת חדשנות – אלא חזרה למקורות. אין חולק על כך שבעבר הטילו תכלת בציצית ועלו להר הבית. אלא שבמרוצת הדורות התרגלנו כל כך לדת שאינה כוללת דברים אלו, מתוך כורח, שהוספתם נראית לרבים כדבר חדשני ואף פסול. בעיניי ההתנגדות המרכזית לעליה להר הבית בציבור הדתי מקורה בהתנגדות לשינוי שהיא דורשת בפולחן הדתי הנוהג והמקובל כיום – ביהדות שהיא תוצאה של חורבן הבית והגלות.
למה באמת כל כך חשוב לנו לעלות להר? מה חסר לנו בבית הכנסת המוכר והאהוב? למה אנחנו רוצים להקריב קורבנות, מה רע בדף גמרא עם פלפולי אחרונים?
במשך שנים התשובה שלי לשאלה הייתה קודם כל כי זו ההלכה. בחברה שדורשת כל כך הרבה ויתורים בשם ההלכה, קשה לקבל את הפסילה בקידום האפשרות לקיים כשני שליש מתרי"ג מצוות, ואף את הזלזול בכך.
אלא שכיום תשובה זו לא מספקת בעיניי ואינה בראש הרשימה. אנשים רבים רואים בדת בכלל וביהדות בפרט שימור מסורת ותרבות, ואם לפני 2000 שנה היה אירוע דרמטי ששינה את המסורת, זו לא סיבה להתעקש כיום 'לחזור אחורה בזמן' ולהחיות את המסורת שנעלמה על חשבון המסורת הקיימת.
כמו יהודי טוב אני עונה לשאלה בשאלה אחרת: האמנם אין לנו צורך רוחני בפולחן ה'פגאני' שקשור להר הבית?
התשובה הברורה היא שיש לנו צורך עז לפולחן שכזה. האירוע הגדול ביותר שמתקיים בישראל מדי שנה הוא העליה בל"ג בעומר לקבר רבי שמעון בר יוחאי במירון. בכל שנה מגיעים כחצי מיליון יהודים מישראל ומהעולם כדי לציין את הילולת הרשב"י. ההילולה כוללת טקסים שונים: הדלקת מדורה, ירי בחצי וקשת, ריקודים (שזכו לשם "ריקודי מירון"), חלוקת "חי רוטל" ועוד. כמו כן ישנם מי שעושים "חאפלה" ושוחטים כבש וצולים אותו על המנגל.
כמובן שטקסים כאלה אינם ייחודיים למירון; תופעת העליה לקברי צדיקים, הדלקת נרות, בשמים ושאר סגולות וישועות הופכים לנפוצים יותר ויותר בציבור המסורתי, הדתי, החרדי ואף החילוני. עם ישראל לא מסתפק בבתי הכנסת, שקדושתם נובעת מהתפילות הנאמרות בהם – וכמֵהַּ למקומות קדושים בפני עצמם.
יהיה מי שיטען שאולי הדבר נכון לחלק גדול מהאוכלוסייה, אך עדיין יש חלק גדול אחר שבאמת לא מתחבר לתופעת העליה לקברי צדיקים ולכל הסובב אותה. אלא שהגם שתופעה זו מדגישה באופן חזק במיוחד את הנחיצות הרוחנית במקדש, ניתן לראות זאת גם בתופעות רחבות וכלליות הרבה יותר.
בית המקדש מצטייר לנו כילדים כמקום רוחני אפוף ערפילי קודש, אך כאשר אנו גדלים מעט ולומדים על הנושא במקורות עצמם אנו למדים שבפועל הוא היה מקום מאוד "גשמי". על פי דבר הנביאים נראה שהגשמיות הזו היא שהביאה לחורבנו, כפי שאומר לנו הקב"ה באמצעות נביאו ישעיהו: "למה־לי רב־זבחיכם… שבעתי עלות אילים".[4] הגמרא מספרת שהיו זמנים במקדש שבהם מרוב קרבנות, הדם היה מגיע עד ברכי הכהנים.[5] בית המקדש, ככל הנראה, דמה יותר לבית מטבחיים מאשר למוסד הרוחני והקדוש שאנחנו מדמיינים כיום.
אני סבור כי הסלידה מכך היא המניע המרכזי להתנגדות לעליה להר הבית ולשינוי שהיא עשויה להביא. אלא שאני חושב שיש חוסר יושרה אינטלקטואלית באמירה שאין לרוב הציבור צורך בכך. רוב הציבור לא נחשף לעבודת הקורבנות עצמה בבית המקדש ולאותו דימוי של בית מטבחיים – אלא נחשף לאכילת הבשר. ליל הסדר בזמן בו היו מקריבים קרבן פסח היה דומה מאוד למה שקורה כיום ביום העצמאות: התכנסות בחבורות גדולות של משפחה וחברים ועריכת מעין מנגל קבוצתי. הקושי שיש לאנשים (שאינם צמחונים) עם קורבנות נובע בעיני מקושי מהותי יותר – והוא חיבור התורה והמצוות לחיי היומיום.
היהדות, בשונה מדתות אחרות, רואה את מערך החיים הדתי משתלב יד ביד עם מערך חיי היומיום. אנשי "תורה ועבודה" יבינו זאת יותר מכל אחד אחר. הקרבת קורבנות הופכת פעולה יומיומית כמו אכילה – ואף "תאוותנית" לכאורה כמו אכילת בשר – לפעולה שמקרבת אותנו לאלהים – בסעידה על שולחנו כביכול.
היהדות, בשונה מדתות אחרות, רואה את מערך החיים הדתי משתלב יד ביד עם מערך חיי היומיום. אנשי "תורה ועבודה" יבינו זאת יותר מכל אחד אחר. הקרבת קורבנות הופכת פעולה יומיומית כמו אכילה – ואף "תאוותנית" לכאורה כמו אכילת בשר – לפעולה שמקרבת אותנו לאלהים – בסעידה על שולחנו כביכול.
לכן אמרו חכמים שלעתיד לבוא קרבן שלמים ישאר גם כאשר שאר הקרבנות יתבטלו.[6] קרבן שלמים, בשונה מקרבנות שבאים לכפר על עבירה[7] ועל כן נאכלים ע"י הכהנים בלבד, נאכל ברובו הגדול ע"י המקריב והכהנים ורק חלק קטן מוקרב על המזבח. בקרבן שלמים יש מצדו של הקב"ה אפשרות להשתתף (כביכול) בסעודתו. כמובן שהקרבנות אינם עומדים לבדם, כפי שנאמר בישעיה, והם באים לתת לנו עוד דרך להתקרב לאלהים. אלהים עצמו כמובן לא צריך את הקרבנות, אנחנו צריכים.
[1] ספר שיצא לאחרונה ומומלץ מאוד להרחבה בעניין הוא "הר הבית כהלכה" של הרב אלישע וולפסון.
[2] יביע אומר ח"ה, יורה דעה סי' כו.
[3] אגרת תרע"ז.
[4] ישעיהו א', יא.
[5] פסחים סה ע"ב.
[6] ויקרא רבה ט, ז. אמנם שם מדובר ספציפית על קרבן תודה ולא שלמים באופן כללי, אך מסבירים המפרשים שהכוונה לקרבנות שאינם באים על חטאים כנאמר בישעיה: "והביאותים אל הר קדשי… עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי" (ישעיה נ"ו, ז), וכידוע זבחים הינם שלמים.
[7] או על הרהור עבירה – קרבן עולה שכולנו מוקרב למזבח.
*דוב מורל הוא סטודנט למשפטים ופעיל לשעבר בתנועת "חוזרים להר"
