"ותתצב אחותו מרחוק"
מהפכת לימוד התורה לנשים – הדור השני
מיכל טיקוצ'ינסקי
הרבנית עו"ד מיכל טיקוצ'ינסקי היא ראש בית המדרש לנשים ב"בית מורשה" בירושלים.
בעיני מחנכות ומחנכים רבים, הקשיים החדשים שעולם המדרשות עומד בפניהם מאיימים על מטרת המפעל כולו – העמדת "גדולות בתורה" שיתייצבו בשורה אחת עם בוגרי הישיבות. אך ישנה גם אלטרנטיבה, המכירה בצורך בתהליכים ארוכי טווח; שאינה מסמנת מראש את הדרך שהלימוד הנשי צריך לצעוד בה, ומאפשרת לדברים לזרום בעצמם אל מקומם הטבעי
נשים לומדות תורה היו לעם ישראל מאז ומעולם, ולומדות התורה של ימינו יודעות למנות אותן: מן הנשים שקיבלו את תורת "ותגד לבני ישראל" דרך ברוריה התנאית, בנותיו של רש"י, אשתו של המהר"ל מפראג, גליקל מהמלין או הבתולה מלודמיר, ועוד; כל אלו מצטרפות למסדר עתיק יומין, ומהוות בסיס לתחושה של רציפות לימוד התורה הנשי. אך יחד עם תחושת ההמשכיות הזו, אין מי שיחלוק כי בדורנו חלה נקודת מפנה, שבה הפכו "יחידות הסגולה" הללו לתופעה של ממש.
על אופן צמיחתה השקט של התופעה שמעתי מכלי ראשון, מפי הרבנית מלכה בינה, מנהלת מת"ן. פעמים רבות סיפרה בהתרגשות על התארגנות של קבוצת נשים שלמדה בבית פרטי, ואיך מחוג קטן זה צמחו המדרשות הראשונות. ניצנים אלו הפכו לתנועה של ממש בראשית שנות ה-90, עם פתיחת המדרשות לינדנבאום ("ברוריה"), מת"ן ועין הנצי"ב. המאפיין הייחודי של אלו, לעומת המכללה בבית וגן למשל, היה המיקוד הברור בלימוד הגמרא, שעד אז היה חסום בפני כלל הנשים. לאחר מכן הוקמו מדרשות ובתי מדרש נוספים לנשים, כמו המדרשה במגדל עוז, מדרשת נשמת ובית המדרש של בית מורשה. אליהן הצטרפו גם בתי מדרש שעוסקים בהפצת תורה שאינה לימוד גמרא דווקא – כך הוא במדרשת הרובע, הקרובה לחוגי ישיבת מרכז הרב והר המור. לכל בית מדרש גוון ייחודי ומטרות מעט שונות. כיום אפשר לומר ששיעור גדל והולך של הבנות המסיימות תיכון ושירות לאומי מוצאות את עצמן במסגרת כזו או אחרת של לימוד תורה למשך שנה או שנתיים לפני שהן "מתחילות את החיים".
ייחודה של התופעה אינו רק בהיקפה הרחב אלא גם בעומקה, הניכר למשל בפתיחת המכון התלמודי העיוני במת"ן, שנועד "למקצע" נשים בלימוד גמרא; ואכן – בוגרות התוכנית מלמדות גמרא במקומות שונים וממלאות תפקידים משמעותיים. כך גם הקמת התוכנית ללימוד הלכות נידה ב"נשמת", שהוציאה מקרבה יועצות הלכה פעילות ושירות פעיל בתחום, וכן תוכניות הלכה בתחומים הלכתיים אחרים שהוקמו בבית מורשה וב"ברוריה" מאוחר יותר.
בתחילה נתקלו הנשים הלומדות בתגובות של פליאה על "בזבוז הזמן", או בתלונה על היותן "פמיניסטיות", והוטחו בהן טיעונים שונים שתמציתם הוא כי הן רוצות להידמות לגברים. כיום, אף שלא שככו קולות ההפתעה, הקנטור והתיוג האוטומטי, הם פוחתים והולכים, ונעשים אופייניים לחוגים מסוימים. אך בד בבד עם הפיכת התופעה לדבר מקובל ומצוי, מתגלים גם קשיים חדשים רבים, שונים מאלו שליוו את לימוד התורה לנשים בתחילת הדרך; אלו הם קשיים המתגלים מבפנים.
חלק מהקשיים נוגעים לשינוי שחל במעמדן של הבנות והנשים, כמו תופעת איחור גיל הנישואים או השינוי במבנה המשפחה. אך דומה כי הקשיים המרכזיים נובעים מן הפער בין הציפיות לתוצאות: עם התרחבות התופעה ניכר פיחות זוחל בלהט ללמוד במדרשות לבנות צעירות, ואף נוצרים להם שוליים של בנות שאינן בהכרח צמאות דעת אך מעוניינות בהעשרת קורות החיים שלהן בשורה: "שנת לימודים במדרשה". תחלואים אלו מוכרים לנו היטב מעולם הישיבות הגברי – מתוקף היותן חלק מהמסלול הרגיל של כל בחור דתי, גם הן מכילות לומדים שהצטרפו לישיבה "שלא לשמה". תופעות אלו במדרשות לבנות נתפסות בעיני מחנכות ומחנכים רבים כאתגר הנוכחי של עולם לימוד התורה הנשי כיום, לאחר שעולם זה עשה את צעדיו הראשוניים והחלוציים, והתבסס כעובדה קבועה בשטח. בשורות הבאות ארצה להציג את התמונה מעט אחרת, ומתוך כך להתייחס גם לאתגרים שלפנינו.
דור ראשון ודור שני
כהקדמה, ברצוני להבחין בין ההנהגה שיצאה מתוך הדור הראשון של הלומדות ובין זו של הדור השני. המושגים "דור ראשון" ו"דור שני" שישמשו אותי להלן, עניינם להבחין בין הנשים שהובילו את המאבק על זכותן ללמוד, שחבשו את ספסלי בית המדרש מרגע שאלו נפתחו בפניהן, ובין אלו שבאו אחריהן ורק הצטרפו למסלול שכבר היה קיים. נשות הדור הראשון מתארות איך לא משו מן הספר גם בשעות הקטנות של הלילה, צמאות ותאבות דעת. עוצמת השאיפות וגודל המטען שהנשים האלה באו איתו לעולם התורה מורגשים היטב בציטוט שמביאה פרופ' תמר רוס, המתאר את הכמיהה הגדולה של הנשים ללמוד "כמו הבנים" (ולא רק באוניברסיטה), עוד בטרם ניתנה ההזדמנות לכך:
"הם לומדים מסילת ישרים ואנו לומדים מסילת ישרים. הם לומדים מסילת ישרים בעמידה ובקול רם בחדר בית המדרש צפוף תלמידים, נעים ונדים על עמודי ספריהם. אנו לומדים מסילת ישרים בישיבה ובנחת מסביב לשולחנות הכתיבה שבחדר הכיתה המרווח, ובשעה שהמרצה מדבר אנו רושמים במחברותינו. הם לומדים מסילת ישרים מתוך חרדת קודש, למען היטיב מעשיהם, אנו לומדים מסילת ישרים מפי איש המדע, בכדי לנתח את התופעות שבספר, בכדי להבין ולבקר. הם לומדים בישיבה, אנו לומדים באוניברסיטה. העולם שלנו עולם השיטה והסדר, עולם החלוקה לתקופות לזרמים ולצורות, לאישים ולשיטות, שעל כולם אנו משקיפים מתוך מין מרחק זהיר שהרי אסור לאובייקט הלימוד לגעת בנו שהרי כל אלו תופעות ולא יותר. העולם שלהם עולם החום וההתלהבות, עולם האמת האחידה, שאליה מוליכים כל ספריהם, שהרי "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" וכל מאווייהם להתקרב ולהזדהות עם דברים אלה ואמת זו. עולמנו עולם הדעת והביקורת. עולמם עולם האמונה. והגשר? היוקם?".[1]
הנשים האלו, שעמדו מאחורי הזגוגית של עזרת הנשים בתפילה, נותרו עד היום עם ציפייה גדולה להקים דור של "גדולות בתורה". מטרתן היא הצמחת נשים שיודעות ללמוד גמרא, ראשונים ואחרונים, לפסוק הלכה ולהתייצב בשורה אחת עם לומדי התורה בוגרי הישיבות. ברוח זו, המדרשות הראשונות שמו להן למטרה לאפשר לנשים ללמוד כמו הגברים, וזאת בעזרת טובי הרבנים, שמלמדים עד היום במוסדות אלו. ישנם כבר פירות לא מועטים של ההשקעה הזו: נשים צמחו בלימוד והן מאיישות תפקידים בכירים בחינוך ובהוראה.
אף אני חניכת החזון הזה. למדתי במכון התלמודי העיוני במת"ן במשך שלוש שנים אינטנסיביות שאני חבה להן הרבה. משם עברתי ללמד בבית מורשה בירושלים, וכעבור זמן נכנסתי שם לנעלי התפקיד ראש בית המדרש לנשים. אך במובנים רבים, אני שייכת לדור אחר של לומדות תורה, הדור השני. על אף שעוד בהיותי עורכת דין צעירה חלמתי על ההזדמנות ללמוד תורה, לא הייתי שם כשהשערים נפתחו. לא הייתי שותפה לתקוות הגדולות להצמיח דור של למדניות, ולא הייתי חלק ממסמנות המטרה – להוציא פוסקות ורבניות ולאייש את שורות ההנהגה בנשים חכמניות. אני למדתי בהתרגשות על שזכיתי, בשמחה שאין לה שיעור, ומתוך רצון עז להתקדם וללמוד כמה שיותר ולדעת ככל שאוכל להכיל. ועם המטען הזה באתי אל המשימה של ראשות בית המדרש לנשים.
הבדל זה, בין תלמידות הדור הראשון לתלמידות הדור השני, מעצב במידה רבה את היחס לאתגרים הנוכחיים העומדים לפני בתי המדרש לנשים. מדי פעם מזדמן לי לשמוע מפי תלמידות הדור הראשון הספדים על מהפכת לימוד התורה לנשים: שהאש שליבתה אותה כבתה בטרם עת, שהמהפכה לא הניבה את הפירות המיוחלים, שלא הצמיחה דור של תלמידות חכמים. אמנם, איני מקילה ראש בטענה שהמהפכה ייצרה גם בנות שמרפדות ספסלים וממלאות שורות ואינן ספוגות באותה התלהבות; כאלו שבמקרה הטוב נמצאות פיזית בבית המדרש ולא באחד מטיוליהן בארץ או בקניוניו. אך בתור תלמידת הדור השני, אני משוחררת לשמוח בטוב ובשפע שהושגו. הייאוש והתסכול הנשמעים מפעם לפעם מפי לומדות ותיקות ומנהיגות דגולות אינם, ואינם יכולים להיות, מנת חלקי. אין ספק שהאידאל הוא למלא בתי מדרש ברעש של לימוד תורה, בנשים ובנות שזה כל חפצן – לשבת בבית ה' ולזכות לנועם הלימוד, לחיים של קדושה ולאינטימיות עם התורה; אך למרות זאת, נדמה לי שאני מוכנה להרשות לעצמי להגדיר מחדש ולעבד את היעדים שהציבו קודמיי וקודמותיי; לדבר בטון אחר ובמנגינה מעט שונה.
רציני אבל בלי לחץ
כאמור, בתחילת דרכו של הלימוד בקרב נשים המודל היה הלימוד הישיבתי. בהתאם לכך, החוויה שנטבעה במדרשה הייתה דומה בכול לחוויה של הישיבה: במשימה להתנתק מהמציאות הסובבת, ברצון לחוות לימוד "כמו טבילה במקווה", של היספגות מלאה, בכך שנכנסים לבית המדרש ולא יוצאים ממנו. גם דרכי הלימוד הועתקו מן הישיבה אל המדרשה: חקירות בריסקאיות המצריכות בוהן בוחשת בחלל האוויר וניתוחים אנלטיים של הסוגיות השונות כבשו גם כאן את הדרך המרכזית בלימוד. במקביל, מושגים כמו "ביטול תורה" הפכו למושגים שבשגרה. המאפיינים הבולטים של בני הישיבה הפכו למאפיינים של בנות המדרשה: מיעוט שינה, מיעוט שיחה ומיעוט שחוק ודרך ארץ. בשלב מסוים הוקמה המדרשה במגדל עוז, והיא השלימה את החלק של עבודת ה' והתפילה בציבור, שלא היו חלק מהחוויה של בתי המדרש לנשים קודם לכן. ואכן, הסליחות, תפילות יום הכיפורים, חגיגת פורים וחגים אחרים הנחגגים במדרשה זו מותירים רושם רב על הלומדות ועל האורחות הרבות שמגיעות במיוחד כדי לצפות ולהשתתף במאמץ המיוחד הזה.
תפיסתי לגבי לימוד תורה לנשים היא מעט שונה. בבית המדרש בבית מורשה הנשים אמנם נדרשות ללמוד שלושה דפי גמרא בשבוע, השיעורים שניתנים בבית המדרש מצריכים העמקה ועיון בסוגיה ובראשונים, ונדמה לי שהמסגרת מחייבת את הלומדות למאמץ רב; אבל בית המדרש שלנו אינו הכפיל הנשי של מוסד הישיבה. המגמה והמחשבה שלנו שונה. אם בתי מדרש אחרים רואים את עצמם כשיקוף של הישיבה, מבחינתי בית המדרש הוא שיקוף של החיים עצמם.
בית המדרש שלנו אינו עומד בודד. במקביל אליו ובצמידות ישנו בית מדרש לגברים. הלימוד אינו משותף, אולם תוכנית הלימוד זהה – הלומדות והלומדים הם בני שכבת גיל בוגרת, המגיעים אלינו אחרי ישיבת ההסדר – אצל הגברים, ואחרי תואר ראשון לפחות – אצל הנשים. הן והם בעלי משפחה, עסוקים בכתיבת התזה או הדוקטורט ומשמשים בתפקידי הוראה ורבנות או במקצועות אחרים שאינם מתחום החינוך. במקביל לבתי המדרש ישנו בית מדרש לצדק חברתי, שעוסק בשאלות של שינויי עומק בחברה, ומחלקה לזהות יהודית, שמטפחת זהות יהודית בקרב מפקדים בצבא. גם אם הפעילות המרובה הנעשית בזרועות אחרות של בית מורשה אינה באה לידי ביטוי ומימוש יומיומי בין כותלי בית המדרש, האווירה בבית המדרש היא אווירה של התקדמות ועשייה.
האתגרים מבפנים ומבחוץ מתסיסים את הלימוד ומפרים אותו: לומדת אחת תטפל בשאלת מלאכה שאינה צריכה לגופה לא רק באמצעות הסוגיות השונות והראשונים שעליהן, אלא גם באמצעות השוואה לציורי תשליל מעולם האמנות; תלמידה אחרת תדון בסמכויות הכהן הגדול בכלים משפטיים; וניתוח פילוסופי מתוך הגותו של ז'אק דרידה יובא כדי לדון במהות מעשה הנתינה של הגט. הלימוד הרציני והמעמיק יביא למחשבה על הנעשה בחוץ ויבסס תפיסת עולם שבאמצעותה יתפרשו החיים, ולהפך. לימוד של מסכת שבת ישפיע מייד על החוויה השבתית, ודיונים בנושא השליחות ישליכו על פרשנות של פתק רשימת הקניות במכולת שרשם בן הזוג. כשאופן הלימוד הוא כזה – תלמיד שיתנתק מהחיים כדי ללמוד, יפסיד רובד חשוב של הלימוד עצמו. אפילו העיתון של שבת מתגלה פתאום כמלא הארות והערות הנוגעות לסוגיה הנדונה. הלימוד הזה רציני ותובעני מאוד, והוא דורש העמקה בחוויית החיים ממש כשם שהוא דורש העמקה בסוגיה; הוא מתסיס ומעורר, הוא מחייה את התורה ומקיים את ההבטחה שגלומה בה. נוסף לכך, לפחות כמו קודמו, הוא קשור לצורך בקרבת אלוקים, ויש בו השמחה שבלימוד והשלווה והענווה שבעמידה מול האינסוף. אבל – בלי לחץ.
לא פשוט לתאר ולהגדיר את ההבדלים בין שני סוגי הלימוד; הדברים מצריכים דיוק ודקדוק, ולעתים החוויה מתבררת רק ללומדים אותה מבפנים. אך אני מרגישה שלימוד כזה, המחובר לחיים וצומח מתוכם, מתאים הרבה יותר לנשים מהלימוד הישיבתי ששלט בעולם התורה בדורות האחרונים. בכך אין כוונתי לטעון שישנו "לימוד נשי" בעל מאפיינים והגדרות ברורים, אלא שדרכי הלימוד שתיארתי מאפשרות לנשים ללמוד תורה בצורה נוחה יותר, עם פחות קונפליקטים ומתחים. עולם התורה כולו משתנה; נדמה כי שלטון העיון האנליטי בלימוד הגמרא פוחת, ודרכי לימוד חדשות צומחות תחתיו. ברור לי שהנשים שותפות לעיצוב הדרך החדשה של התורה, אך אין אני יודעת לאן היא הולכת ומה תהיה תחנתה הסופית.
המתנה למתרחש
וכאן טמון היבט נוסף ביחס אל עולם לימוד התורה הנשי. לא רק התכנים ושיטת הלימוד שונים מהמודל הראשוני, אלא גם כיוון התנועה והמטרה הסופית. שכן לעומת הדור הראשון ללומדות, שהציב יעדים ומטרות ברורים וחתר להישגים מוגדרים בלימוד, אחד המאפיינים של תפיסת הלימוד שברצוני להציג הוא הנחת והזרימה. חלק מהתפיסה הוא לא להניח את הלימוד כמשימה כבדה וכמפעל חיים, אלא לאפשר אותו מתוך עמדה שלווה. בית המדרש אינו "שקוף" – יש לו כיוון, תפיסה חינוכית, עקרונות בלימוד ואתגרי עשייה – אך הוא סיר בישול אטי המייצר תהליכים ארוכים, והוא עשוי להתפתח לכל מיני כיוונים.
לא מזמן, בתום אחד מימי העיון שהתקיימו אצלנו בבית מורשה, שאלה אותי אחת הלומדות מדוע אין יותר נשים בין הדוברות. בניגוד לייאוש שאני שומעת לעתים מעמיתותיי, תשובתי לה הייתה שהתהליך אטי, שנדרשת סבלנות ושאני לא נחפזת. דברים זזים ומשתנים; מי שמאוכזב, מיואש או מתוסכל – מפסיד ואינו רואה את הפריחה המדהימה. הוא מפספס את ההתרחבות של לימוד התורה, את הגיוון האינסופי של הקולות.
לפעמים אני מרגישה כמו מרים, שעליה נאמר: "ותתצב אחותו למרחוק לדעה מה ייעשה לו". מרים עומדת מאחורי קני הסוף. היא יודעת שמשהו עומד להתרחש – הנבואה שלה חייבת להתגשם. היא רק לא יודעת איך, באיזו דרך ה' יבחר להביא את הגאולה. ואני רואה שזה מתרחש, מול עינינו, ומקשיבה ומדברת, מאתגרת ומלבה את הניצוצות שאני פוגשת בדרך. כך, כשחשתי שיש צורך עז ושהגיעה השעה להעלות את הרף ולהקים תוכנית הלכה לנשים, היא הוקמה אצלנו בבית מורשה – לא כי צריך פוסקות, אלא מפני שהיו נשים שהיו זקוקות לכך כדי להתקדם ולבנות עולם לימוד שלם יותר; ובעזרת השם הן יהיו פוסקות, כי מתפתח צורך כזה בעולם. מתברר שאפשר לעבוד וללמוד באופן הזה, בלי סימון מטרות ורדיפת הישגים, אלא בנחת ומתוך מתח, דריכות והתפעלות מן הפירות.
***
גם אצלנו, כמובן, קיים החשש מרדידות או מבזבוז זמן בין כותלי בית המדרש. במקביל, השאלות הקשות של הדור אינן פוסחות גם על בית המדרש שלנו – שאלות חברתיות, דתיות, תאולוגיות, פילוסופיות ואחרות: החשש מפני איחור גיל הנישואים; הדאגה הבלתי פוסקת מהשינוי שחל במשפחה היהודית; המשבר הנובע מהעובדה שנשים מתקדמות ולומדות כבר אינן דומות לדמות האישה שעליה מדברים חז"ל או הפוסקים. לפעמים אנו מלאות בתחושה שאנחנו מסוגלות לאתגר את ההלכה מכיוונים חדשים, אך בה בעת גם נחשפות לקושי של רוב העולם הרבני להכיל בתוכו את החניכות והבוגרות הרציניות של עולם הלימוד, ואנו נהדפות לאחור באכזבה ובכאב. אחר כך אנו שבות ומתעודדות מחידושי תורה או מקהל אוהד. גם אנחנו נאלצות להתמודד עם תדמית כזו או אחרת שיש לנשים לומדות תורה, ומחויבות להתמודד דרך קבע עם שאלות על לימוד נשי – כן או לא.
אין אצלנו פתרונות טובים יותר לנקישות הללו על דופן בית המדרש, אבל ייתכן שבניגוד לתנועת ההסתגרות הישיבתית, הערנות לנעשה מבחוץ דווקא מרככת ואולי בולמת במעט את הזעזועים. הדיאלוג המתמיד עם המתרחש בחוץ אינו רק תבלין, אלא הוא מעניק חיוניות, רעננות ועמידות. מעל הכול, האמונה בתהליך והוודאות בעצם קיומו מחזקים אותנו להמשיך ולסלול את הדרך, גם אם לא רואים את סופה ולא יודעים לשרטט בדיוק מה היא ולאן היא מובילה.
[1] מתוך מאמרה "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך – המהפכה התורנית של הנשים", בתוך: עמנואל אטקס (עורך), "ישיבות ובתי מדרשות", ירושלים תשס"ז.
