"לפני שבע-עשרה שנה בדיוק התחילה ההרפתקה האמריקנית הגדולה שלי, ששינתה ללא הכר את מהלך חיי ואת הדרך שבה אני תופס את עצמי ואת יהדותי. חדוות הגילוי של אמריקה הגדולה והמסעירה הייתה כרוכה גם בגילוי ההוויה התרבותית הצבעונית והמורכבת של יהדות אמריקה – הוויה שעליה אנחנו, היהודים הישראלים, יודעים מעט מאוד. הסיבות לבורות שלנו, הישראלים, לגבי הקהילה היהודית הגדולה, החזקה והעשירה ביותר בעולם, מלמדת הרבה עלינו כחברה וכתרבות". מסה מאת הסופר ראובן נמדר
לפני שבע-עשרה שנה בדיוק, ביום חורף בהיר וקר במיוחד, עמדתי על גדותיו של נהר ההדסון הקפוא-למחצה והבטתי בגושי הקרח הגדולים שצפו עליו, עושים במהירות את דרכם אל עבר האוקיינוס האטלנטי. לא עמדתי שם לבדי. עמדתי חבוק עם אישה צעירה ונפלאה, אשה שלאושרי היא כיום רעייתי ואם בנותיי, ושאהבתי אליה הביאה אותי לבקר בניו יורק באותו חורף רחוק. המעמד זכור לי בבהירות מפתיעה: הצלילות המושלמת של האוויר הצונן, המנעד הנכרי והמסקרן של הצבעים והמרקמים, מראה גושי הקרח הנחבטים זה בזה על גבי המים, והשיחה שניהלנו – שיחה שבה התחילה ההרפתקה האמריקנית הגדולה שלי – שינתה ללא הכר את מהלך חיי ואת הדרך שבה אני תופס את עצמי ואת יהדותי.
ההרפתקאה שאליה יצאתי לא הייתה רק הרפתקאה אישית ורומנטית, היא הייתה גם הרפתקאה תרבותית ויהודית. חדוות הגילוי של אמריקה הגדולה והמסעירה הייתה כרוכה גם בגילוי ההוויה התרבותית הצבעונית והמורכבת של יהדות אמריקה – הוויה שעליה אנחנו, היהודים הישראלים, יודעים מעט מאוד. הסיבות לבורות שלנו, הישראלים, לגבי התרבות היהודית-אמריקנית הן סיבות מורכבות ומעניינות, ואתעכב עליהן בהמשך – אומר רק שהבורות-מרצון שלנו לגבי הקהילה היהודית הגדולה, החזקה והעשירה ביותר בעולם מלמדת הרבה עלינו כחברה וכתרבות.
*
התגלית הראשונה שלי הייתה בתחום הספרות. מטבע הדברים, הספרות עבורי היא מדיום מרכזי ואינטימי, שדרכו אני חווה ומתאר את המציאות שמסביבי. על מדף הספרים העשיר שבדירתנו מצאתי כותרים רבים של ענקי הספרות היהודית-אמריקנית, ובראשם השילוש המפורסם: סול בלו, ברנרד מלמוד, והאהוב עליי משלושתם, פיליפ רות – הילד הרע של הספרות היהודית-אמריקנית. פיליפ רות, הנשכני, הבוגדני ובעל חוש ההומור השטני, היה הסופר הראשון שקידם את פניי באמריקה. מה מעיק על פורטנוי שלו, ספר גאוני על גבול הפסיכופתי, היה הספר הראשון ששלפתי באקראי ממדף הספרים. החיות החוצפנית, חסרת הגבולות, ששפעה ממנו כבשה אותי מיד. אחריו באו הרצוג והכוכב של מר סאמלר של סול בלו, אוספי הסיפורים הקצרים של ברנרד מלמוד, ורבים אחרים. מבעד לשורות המחוכמות, לפראזות הנועזות ולגילוי הלב חסר התקדים נגלתה לי ספרות יהודית שכמותה לא הכרתי. הסופרים היהודים-אמריקנים היו בעת ובעונה אחת חילונים מאוד, אמריקנים מאוד ויהודים מאוד. הם ליהטטו באבני הבניין של הלשון האנגלית והזהות האמריקנית באותו תיאבון אינסופי של בני מהגרים המסתערים על האימפריה במטרה לכובשה. חלק מיצירותיהם תורגמו בעבר לעברית, אבל האפקט של קריאתן דרך המחיצה של התרגום המסורבל ומחוץ להקשר האמריקני רוקן אותם מן החיות המפעפעת בהם. בשנים הראשונות שלי בניו יורק בלעתי בשקיקה את הספרות הזו והפנמתי אותה.
לאחרונה התחלתי לחוש שדור הענקים של הספרות היהודית-אמריקנית הפך להיות חלק בלתי נפרד מזהותי ככותב – לא על חשבון, אבל בנוסף על גדולי הספרות העברית שעיצבו בנעוריי את תודעתי כסופר. לא אכחד שחוויתי גם רגעים של חיכוך ודחייה לנוכח ההיסטריה והנוירוזה היהודית-גלותית שנדפו לפעמים מדפי הספרים. לא קל ליהודי יליד ישראל לקבל באהדה את הרפיפות הזהותית ואת העצבנות האין-סופית של היהודי הגלותי. אבל במקביל חשתי גם שיש משהו ברגישות היתר הזו, בחוסר הביטחון הקיומי והזהותי הזה, שדווקא מעמיק את העיסוק בשאלה היהודית ומעשיר אותו. הפתרון הזהותי הפשוט והחד-ממדי שהציעו הציונות והספרות הישראלית לשאלה היהודית – משוואה פשוטה של ארץ, שפה ולאום – נראה לי פתאום פשוט מדי, חד-ממדי מדי, לא מספק.
*
ואז הגיעו החגים. כבן למשפחה מזרחית-מסורתית מירושלים לא הקפדתי לבקר בבית הכנסת מדי שבת בשבתו, אבל אהבתי ללכת לבית הכנסת בחגים, והיה לי חשוב מאוד למצוא מקום שיהיה לי נוח להתפלל בו בימים הנוראים. גם כאן ציפתה לי חוויה עזה ומורכבת, שפרמה באופן הדרגתי את המרקם של זהותי היהודית ורקמה אותו מחדש באופן אחר לגמרי. שלא כמו בירושלים של ימי נעוריי, ושלא כמו בישראל באופן כללי, ההיצע והמגוון של חוויות דתיות, סגנונות תפילה, בתי כנסת וקהילות יהודיות בניו יורק הוא עצום. במסגרת חיפושיי אחר קהילה יהודית שבה אוכל להשתלב, עברתי במספר גדול של בתי כנסת שהיו כה שונים זה מזה עד שלעתים קשה היה לראות בהם חלק מאותו רצף תרבותי ודתי. בתי הכנסת הרפורמיים הוותיקים, היכלות פאר ריקים למחצה שנבנו בשיא תקופת הזוהר של יהדות ארצות הברית, נדמו בעיניי יותר ככנסיות מאשר כבתי תפילה יהודיים. הישיבה בגילוי ראש, גינוניהם התיאטרליים של הרבנים, נגינת העוגב והתפילה בשפה האנגלית היו זעזוע לא קטן עבורי – אבל היה בהם גם משהו מסקרן שגרם לי להתגבר על רתיעתי הראשונית ולבחון אותם בעין אוהדת יותר.
הקהילות הרפורמיות הקטנות והפרוגרסיביות היו גם הן שונות כל כך מבתי הכנסת של ימי ילדותי, עד שקשה היה לי למצוא בהן את מקומי. כאן החליפו הגיטרות וכלי ההקשה האתניים את מקום העוגב, ואת מקום מזמורי התפילה האנגליים תפסו שירי שלום ואחווה בנוסח שנות השישים, ומעט מאוד טקסט עברי מסורתי-למחצה, שמחבריו לקחו להם חירויות מפליגות של שכתוב ועריכה. במפגשיי הראשונים עם אופני התפילה השונים הללו עמדתי משתאה אל מול האינסטינקט השמרני שבי, שסירב בתחילה לקבל את ההוויה הזרה והמוזרה הזו כהוויה יהודית שווה בערכה לזו שאליה התרגלתי בנעורי. גם כאן עברתי תהליך מורכב שכלל דחייה וקבלה, ושדרכו הבנתי לבסוף שריבוי התפיסות והסגנונות לא בהכרח מאיים עליי ועל החוויה היהודית שלי, אלא עשוי דווקא להעשיר ולהפרות אותה.
גם בבתי הכנסת המסורתיים יותר, שבאחד מהם מצאתי לבסוף את מקומי ושבו אני פעיל עד היום, ציפתה לי הפתעה מעניינת: חוויית התפילה השוויונית, העדר המחיצה והעדר ההיררכיה בין נשים וגברים. כאמור, לא באתי מרקע דתי, ולא הייתה לי משנה הלכתית סדורה בעניין השוויון – או האי-שוויון – בין נשים וגברים בבית הכנסת, אבל שוב מצאתי את עצמי מתמודד עם אינסטינקט שמרני, שהופעתו הפתיעה אותי בעוצמתה. בפעמים הראשונות לא היה קל לי לראות נשים משמשות כשליחות ציבור וכקוראות בתורה. לא הייתה זו התנגדות אידאולוגית, אלא פשוט פרפורי גסיסה של התניה חברתית רבת-שנים. זכורה לי במיוחד תחושת הזעזוע שחשתי כשראיתי לראשונה אישה עומדת על הבימה ותוקעת בשופר בראש השנה. משום מה היה זה השופר, הכלי הפרימיטיבי ועז המבע הזה, שנראה לי אז כ"גברי" ו"לא מתאים לאישה". אבל הרוח ההרפתקנית ששרתה עליי באותה העת לא הניחה לי להתקבע בהרגלי העבר. באופן הדרגתי נשרו מעליי הדעות הקדומות שלי לגבי החלוקה הנשית-גברית, וכיום אני חש לגמרי בנוח במניין שוויוני, ובמקביל אני חש מאוד לא בנוח במניין לא-שוויוני.
המחשבה על תפילה נפרדת, על הדרת נשים מזכותן לשמש כשליחות ציבור ובעלות קריאה, נראית לי כיום מופרכת ומוזרה לא פחות משנראתה לי התפילה השוויונית כשהתוודעתי אליה לראשונה. לפני כמה שנים הוזמנה בתי למסיבת בת מצווה של אחת מחברותיה, שנערכה בבית כנסת אורתודוקסי. כשבאתי לאסוף אותה משם היא הובילה אותי פנימה כדי להראות לי "משהו מוזר". היא הצביעה בהשתאות על המחיצה הדקיקה שהפרידה בין ספסלי הגברים לספסלי הנשים. כשסיפרתי לה שבבתי הכנסת של ילדותי ונעוריי הייתה מחיצה עבה בהרבה מזו שראינו כאן, היא הביטה בי בחוסר-אמון, ופתאום הבטתי גם אני בחוסר אמון באופן שבו התחנכתי. בתי הבכורה חגגה לפני שנה וחצי את בת המצווה שלה. היא עלתה לתורה וקראה בקול צלול וערב את כל הפרשה, את המפטיר ואת ההפטרה. זה היה הרבה יותר משקראתי אני כשהגעתי למצוות, וקשה לי לתאר את עוצמת החוויה ואת גודל ההתרגשות שחשתי למשמע הקריאה הזו, שלא הייתה מן הסתם מתאפשרת לו נשארתי בארץ מבלי להיחשף לאתוס השוויוני והליברלי של יהדות אמריקה. אמנם גם בישראל ישנה כיום מגמה רצינית שמובילה שינוי בתחום החשוב של היהדות השוויונית, ושל היהדות הליברלית בכלל – אבל המגמה הזו היא יבוא כמעט ישיר של המודל האמריקני, וספק אם היא הייתה קורית אלמלא הקדימה אותנו יהדות ארצות הברית בדור או שניים, ויישמה את המודלים המתקדמים הללו על זהותה היהודית.
*
למרבה האירוניה, הטענה על השפעה תרבותית של יהדות אמריקה על יהדות ישראל נתפסת על ידי רבים, משני צדי האוקיינוס, כאוקסימורון. מערכת היחסים בין ישראל ליהדות אמריקה היא מעניינת ומורכבת הרבה יותר מכפי שנדמה. היא נבנתה והתקבעה סביב מודל בלתי שוויוני: יהדות אמריקה הייתה לכאורה אחראית על התמיכה החומרית והפוליטית במדינת היהודים, בעוד ישראל נטלה לה בלעדיות על הפקת והפצת המשמעות בהקשר היהודי. זוהי אחת מן הסיבות שהסופרים היהודים-אמריקנים הגדולים, שכתיבתם אינה נופלת במאומה מזו של עמיתיהם הישראלים, לא התקבלו בישראל כחלק מהקאנון, וזכו למעמד שולי, כמעט אנקדוטלי, בחיי התרבות והרוח הישראליים. נדמה שהתרבות הישראלית חשה שהכרה בעוצמתה הרוחנית והתרבותית של יהדות אמריקה, ולא רק בעוצמתה הכלכלית והפוליטית, תפר את המאזן העדין והמוזר שנוצר בין התרבויות ותשלול מהתרבות הישראלית את מעמד הבכורה כמייצגת האותנטית ביותר של יהדות זמננו. דברים צורמים ברוח זו נאמרים בפרהסיה מזה שנים רבות על ידי דוברים שונים ומשונים של התרבות והספרות העברית, ובראשם א"ב יהושע, שהרחיק לכת וכינה את יהודי התפוצות "יהודים חלקיים", ואת יהודי ישראל "יהודים שלמים".
הא-סימטריה הביזארית הזו נוצרה כאמור כבר בתחילת דרכו של הפרויקט הציוני, וקיבלה תאוצה עם קום המדינה. יהודי ארצות הברית, שהיו ברובם ממוצא אשכנזי, היו חדורים רגשות אשם איומים על "הפקרתם" האמתית או המדומה של קרוביהם באירופה בזמן השואה. הם תיעלו את רגשות האשם האלה, ואת החרדה הקיומית שלהם כמיעוט יהודי בסביבה שהייתה אז הרבה פחות אוהדת ליהודים מכפי שהיא היום, לתמיכה בלתי מסויגת וחסרת תנאים בישראל, שנתפסה אז ככמעט-נסית וכמענה היסטורי לשואה. הסיפורים על אילי ההון והעסקנים היהודיים ששכנעו את הנשיא הארי טרומן (שלא היה בהכרח אוהב ישראל גדול) לתמוך בהקמת מדינת ישראל מתחרים בסיפורים על הגנגסטרים היהודים של ניו יורק, שיקגו ומיאמי שארגנו ושלחו ספינות נשק כדי לסייע למדינה שבדרך. בן גוריון, מומחה ממולח לסחיטה רגשית, הרבה להצליף בשבט לשונו ביהודי ארצות הברית על שאינם מניחים את סיר הבשר האמריקני ועולים ארצה – אבל מי כמוהו ידע להוקיר בסתר את העובדה "המצערת" שהם בחרו להישאר באמריקה הרחוקה ולהטביע את רגשות האשם היהודיים שלהם בעזרה חומרית ופוליטית, שבלעדיה לא הייתה מן הסתם תקומה לפרויקט הציוני.
עד היום חשים המחנכים ועסקני התרבות האמריקנים – המנסים לעצור את סחף ההתבוללות ואת התרוקנותה של התרבות היהודית-אמריקנית מתוכן יהודי – שישראל והתרבות הישראלית הן הקלף האחרון שנותר להם במאבקם על הזהות היהודית המתפוררת של יהדות אמריקה החילונית. הם מארגנים מסעות סטודנטים לישראל, מטיסים חניכים ומדריכים למחנות הקיץ היהודיים בארצות הברית ומייבאים מורים לבתי הספר של יום א'. הם מנסים לאמץ את החומוס, הפלאפל והפיתה כמאכלים יהודיים לאומיים, למרות שלמרבה האירוניה, מאכלי הרחוב הערביים הללו מעולם לא היו חלק ממטבחה של שום עדה מעדות ישראל. הם משתדלים מאוד לאמץ את המבטא העברי הצברי במקום את המבטא האשכנזי של אבותיהם, למרות שהמבטא הצברי הוא כידוע פיקציה גמורה, ולמעשה הוא הרבה פחות יהודי-אותנטי מכל שאר המבטאים הרבים של העברית.
בישראל, לעומת זאת, נאחזים עדיין בתפיסה החד-סטרית שלפיה אין לישראלים דבר וחצי דבר ללמוד מיהדות אמריקה, "כי מציון, לא מניו יורק, תצא תורה". הישראלים בולעים ברצון את הפתיון של התרבות האמריקנית הכללית, אבל לא מגלים שום עניין בתרבות היהודית-אמריקנית העשירה ורבת הרבדים. רק לאחרונה נשמעים קולות אחרים: פעילי סוכנות ודיפלומטים ישראלים מודים בפה מלא שלא רק ליהודי ארצות הברית יש משהו ללמוד מהישראלים, אלא גם לתרבות הישראלית יש דבר או שניים ללמוד מיהדות אמריקה המתקדמת, השוויונית והליברלית.
*
קשה לומר מה צופן העתיד ליחסי שתי התרבויות. לעתים נדמה שתור הזהב של יחסי ישראל ויהדות ארצות הברית חלף עבר לו. מחד, חלק ניכר מדור ההמשך של יהודי ארצות הברית הרפורמים, הקונסרבטיבים והחילונים (המהווים כ-90 אחוז מיהדות אמריקה) הולכים ומאבדים עניין ביהדותם, ומתוקף כך גם בקשר עם ישראל. מאידך, גם המגמות הפוליטיות והדתיות הימניות-אורתודוקסיות המאפיינות את ישראל הולכות ומרחיקות מעליה את הרוב הליברלי והלא-אורתודוקסי של יהדות ארצות הברית. יכול להיות שמערכת היחסים הנוכחית תגיע בדור הבא אל סיומה, ומי יודע: אולי תצמח במקומה מערכת יחסים אחרת, שוויונית יותר, ותלותית פחות.
ואשר לי, אני ממשיך בהרפתקה התרבותית והזהותית שלי. אני מתגורר על גדות נהר ההדסון, כותב בעברית ומלמד באנגלית ספרות עברית ויהודית. באמריקה אני ישראלי, ובישראל אני נחשב כבר חצי-אמריקני. המתח בין הנופים השונים, התרבויות השונות והלשונות השונות ממשיך להעשיר את חיי ולהפרות את כתיבתי. אני סקרן לדעת לאן יתגלגלו הדברים בדורות הבאים, אבל יודע גם להעריך את הרגע ולמצות את ההרפתקה שלי עד תומה.
*ראובן נמדר הוא סופר ומתרגם עברי המתגורר בניו יורק. ספרו הבית אשר נחרב זכה בפרס ספיר לספרות עברית לשנת 2014
