not memberg

 

שפע האפשרויות וחופש הבחירה מביאים עימם אתגרים רבים כמו תחושת הפספוס, חווית הבדידות והצורך לקחת אחריות על הבחירות שלקחנו. באופן אבסורדי יתכן שהחופש טמון דווקא במחויבות ובהכרח לבחור.

פעם העברתי בכיתה אותה חינכתי שיעור בנושא חופש. בשיעור הבאתי שני שירים. הראשון, שיר מקסים בעיני, של אביב גפן – "יש שמים מעלי". מילות הפתיחה של הפזמון שלו שרלוונטי לעניינו היו 'להסתובב זה לא אומר להיות חופשי'. השיר השני שהבאתי לכיתה היה "חופש עד הקצה". השיר נכתב על ידי אבי, הרב מנחם פרומן ז"ל והולחן ע"י שלמה גרוניך. השמעתי אותו בכיתה:

חופש, חופש, לא לעצור שום דבר

לא לדכא שום כוח.

ללבוש צורה ועוד צורה

להגיע לעוד מקום ועוד מקום

לזרום לכל הכיוונים.

עוד לא הספקתי לסיים, אפילו לא להגיד מי מחבר השיר ותלמידה אחת קמה וצעקה: 'מי זה הדפוק שכתב את השיר הזה. מה זה לזרום לכל הכיוונים, להחליף את הצורות. הוא ממש מגזים'. תגובתה המתפרצת הצחיקה אותי. לא רק בגלל ש'הדפוק הזה' זה אבא שלי, אלא שהעמדתי בראשי את שני הכותבים של השירים. הראשון, זמר רוק שאורך חייו ה'פרוע' בא לידי ביטוי ברוב שיריו וכמעט ניתן להגיד שהוא מייסד הז'אנר האנטי־ממסדי הישראלי של שנות התשעים. השני, רב שמתוך בחירה חזר בתשובה וכבל את רוב שעות היום ללוח זמנים נוקשה מאוד, של הלכה ולימוד תורה. שניהם כתבו על חופש, יתכן שאולי בנפשם יש איזה דמיון, אך לא ניתן שלא להשוות בין אורך החיים שבחר כל אחד מהם. מה גם שהילדה שהתפרצה, למעשה נערה בת ארבע־עשרה, היא כזו שכדי להביא אותה לכיתה הייתי צריכה להוריד אותה מהעצים שטיפסה עליהם או מהבוץ שהתפלשה בו. דווקא היא יותר מכל הכיתה, אולי יותר מכל תלמידותיי בכלל – ילדת פרא חופשיה, דווקא היא, ממש לא הייתה מסוגלת להכיל את זה.

בעבודתי החינוכית אני נתקלת שוב ושוב בנקודה הזו, שהיא מעניינת ומפתיעה: נדמה שהילדים היצירתיים והחופשיים הם אלה שצריכים יותר גבולות ומקומות בהם לא נותנים להם לבחור.

 

חיים של חופש

לחיות חיים של חופש זאת שאיפה גדולה מאוד בחיים שלי. חופש הוא המרחב הצבעוני בו אנו בוחרים ומנווטים את חיינו, הדבר שמצדיק את היוולדות כל אחד מאתנו כישות נפרדת, כגוון משלו. החופש הוא ה'מותר האדם מן הבהמה'.

החופש מעצם מהותו הוא מונח חמקמק. לא ניתן 'לתפוס' אותו. הרגשתי חופש כשילדתי בפעם הראשונה וגם בפעם הראשונה ששמתי את ילדי במעון. אני מרגישה חופש כשאני מטיילת וגם כשאני חוזרת הביתה מנדודים, כשאני מגיעה לתובנה עמוקה בשיחה או כשאני שותקת לצד מישהו, כשאני צוחקת וכשאני בוכה. אמנם ישנן דרכים הנתפסות כיותר חופשיות, וכמגלמות את מהות החופש, אך גם להן האדם מתרגל ומשתעבד בשלב מסוים והופך להיות לא־בוחר. בעומק, לא מצאתי אורח חיים או אג'נדה יותר חופשית מאחרת.

החופש מעצם מהותו הוא מונח חמקמק. לא ניתן 'לתפוס' אותו. הרגשתי חופש כשילדתי בפעם הראשונה וגם בפעם הראשונה ששמתי את ילדי במעון. אני מרגישה חופש כשאני מטיילת וגם כשאני חוזרת הביתה מנדודים, כשאני מגיעה לתובנה עמוקה בשיחה או כשאני שותקת לצד מישהו, כשאני צוחקת וכשאני בוכה. אמנם ישנן דרכים הנתפסות כיותר חופשיות, וכמגלמות את מהות החופש, אך גם להן האדם מתרגל ומשתעבד בשלב מסוים והופך להיות לא־בוחר. בעומק, לא מצאתי אורח חיים או אג'נדה יותר חופשית מאחרת

יש אמירה שמיוחסת להרקליטוס – אי אפשר לטבול באותו נהר פעמיים. אחד ההסברים הוא שכיוון שהמים זורמים, בפעם הבאה שטובלים הנהר הוא לא אותו נהר והאדם הוא לא אותו אדם. כך גם בשטף החיים, מה שהעניק לאדם חוויה של חופש בעבר לא בהכרח יחזור להיות כזה. לחיות חיים של חופש זה להיות בחיפוש תמידי אחריו, בהצטלבות של האדם עם הזמן והמקום. לחיות חיים של חופש זאת עבודה קשה.

 

חיים של בחירה

גם אני, ילדה שלכאורה התבגרה, צריכה מאוד את הגבולות ואני מתקשה מאוד עם זכות הבחירה. לא רק בדברים הגדולים, אלא גם בזוטות קטנות ויומיומיות של החיים. דווקא מתוך הכמיהה לחופש, ארץ האפשרויות הבלתי־נגמרות מבלבלת אותי. המחשבה שכל בחירה שלי היא ויתור על המון אפיקים אחרים, הופכת למחשבות אובססיביות על הפספוס. קל לי הרבה יותר להתמודד עם הוראות הפעלה, עובדות מוגמרות. לפני כל מערכת בחירות אני מתייסרת (והשנה בעוונותינו זכינו ללא מעט כאלה), מקללת את מי שצירף גם את הנשים לקהל הבוחרים, שנתן לי זכות הצבעה, על אף שאני לא יכולה להרשות לעצמי לוותר על זכות כזאת שהיא גם חובה ואחריות. כמות המפלגות ביניהן אני מתלבטת היא גדולה ובאופן דומה, גם כמות האנשים שאיתם אני מתייעצת היא גדולה וכוללת גם את האנשים בתור לקלפי. ככל שאני מתבגרת, אני מבינה יותר כמה שאנחנו לא באמת ממש בוחרים מאפס, כמו שאנחנו חושבים. איך הרבה ממעשינו ומחשבותינו הם תוצאה של התניות פסיכולוגיות־חברתיות – "ואם כן למה זה אנוכי".[i] הקושי האישי שלי יכול אולי להצביע על הקושי שלנו כחברה.

לפני כל מערכת בחירות אני מתייסרת (והשנה בעוונותינו זכינו ללא מעט כאלה), מקללת את מי שצירף גם את הנשים לקהל הבוחרים, שנתן לי זכות הצבעה, על אף שאני לא יכולה להרשות לעצמי לוותר על זכות כזאת שהיא גם חובה ואחריות. כמות המפלגות ביניהן אני מתלבטת היא גדולה ובאופן דומה, גם כמות האנשים שאיתם אני מתייעצת היא גדולה וכוללת גם את האנשים בתור לקלפי

כשאני מלמדת בכיתה את הברייתא שאומרת שחובתו של אב היא ללמדו אומנות ולהשיאו אישה[ii] אני מקבלת חזרה מקהלה בנות צווחנית: לעולם ההורים לא יבחרו לנו את הבעל וגם לא את המקצוע. קרוב לוודאי שלפחות ברוב המקרים הן צודקות. בניגוד לתקופה בה נכתבה הברייתא הזאת, שבה טווח הבחירה של אדם לגבי דרך חייו היה מצומצם, היום אנו נדרשים להחליט בעצמנו החלטות הרות גורל, ופעמים רבות חווים בדידות לנוכח קבלת ההחלטות הללו. הכוח הרב אשר ניתן בידי הפרט להחליט על חייו, מניע שינויים מרחיקי לכת בכל תחומי החיים – המשפחתי, התעסוקתי והאישי. השינויים הללו גובים מחירים כבדים, אך לכאורה הם מעבר לשליטתנו – זהו הלך הרוח והוא שולט בנו הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. כמויות עצומות של ידע נגישות לנו כיום, והתחושה היא שהיינו יכולים להיות כל מה שרק נרצה ונבחר. כשהבן שלי גולש באינטרנט, הוא נדרש למיומנויות של בחירה או הבחנה שבגילו אין לו שום יכולת לרכוש. מיומנויות שגם ללא מעט מבוגרים אין, וגם הם לא מצליחים להתמודד עם ים האופציות שהאינטרנט מציע. בעקבות כך הם מקלקלים את החיים שלהם או של קרוביהם. החברה שלנו 'חולת בחירה', ולא פעם יש תחושה של אובדן דרך. מתוך אובדן דרך קשה להרגיש חופשי.

 

אפיק אחד עמוק וחופשי

המשכו של השיר 'חופש עד הקצה', אשר התפרצותה של התלמידה שלי לא אפשרה לה ולכיתה לשמוע (אולי עודף הבחירה החופשית בצורה בה התנהל השיעור שלי שותף גם הוא לפשע…), מתאר את אין־האונים שחופש בלי קצה עלול לייצר:

"לאן נעלמים כוחותי

הנה איבדתי את צורתי

אינני מגיע לשום דבר.

אני נשפך אל האין.

העייפות מטילה עלי רשת

הזמן שלי נגמר.

האם יש אפיק אחד עמוק וחופשי?".

האמונה בחיים, לעניות דעתי, היא האמונה שיש אפיק שהוא חופשי ולא מרוקן את הכוחות. אחד כזה, שאין לוותר על החיפוש אחריו, לא באופן אישי ולא כחברה. החופש הוא הסמן המרכזי להתפתחותה והתקדמותה של החברה האנושית. גם אני, למרות כל המגבלות של החופש שציינתי למעלה, לא הייתי מחזירה את עצמי אחורה לתקופה בה הייתי צריכה להשתדך בגיל שתיים־עשרה, לזמן בו אפשרויות התעסוקה שלי היו רק במקצוע המשפחתי, או שבעצם לא יכולתי לצאת לעבוד מעצם היותי אישה. סבתא שלי ז"ל הייתה מורה במשך שבעים שנה. האם יש סיכוי שגם אני אהיה מורה כל כך הרבה שנים? האם אני רוצה? הסיכוי, לא רק לגביי, קטן, על אף שאני רואה הרבה עומק והתפתחות ביציבות הזאת. אפשר להסתכל על כל ההיסטוריה מנקודת מבט של מלחמה בין המסורת לקדמה, בין הכוחות המשמרים את חוכמת ניסיון העבר לבין הכוחות המנסים לפרוץ את גבולות המסורת ולחדש חידוש. האדם הוא עולם קטן וגם בתוכי ישנה מלחמה שכזו. בשני הכיוונים, המסורת והקידמה, מצאתי חופש וגם עבדות.

אפשר להסתכל על כל ההיסטוריה מנקודת מבט של מלחמה בין המסורת לקדמה, בין הכוחות המשמרים את חוכמת ניסיון העבר לבין הכוחות המנסים לפרוץ את גבולות המסורת ולחדש חידוש. האדם הוא עולם קטן וגם בתוכי ישנה מלחמה שכזו. בשני הכיוונים, המסורת והקידמה, מצאתי חופש וגם עבדות

 

ניצחון האדם על עצמו

אולי חופש הוא דבר כל כך גדול שאנחנו יכולים להגדיר רק מהו לא־חופש. אנחנו משועבדים במעגלים שונים: אנחנו מחויבים לדרישות ה'עולם', לחוקים. בכדי לקיים את עצמנו אנחנו מוכרחים לעבוד, אנחנו משועבדים לחומר, משועבדים (הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים) לנורמות ולציפיות של החברה, מוכרחים לספק את הצרכים שלנו, רודפים אחר מעמד, כבוד, כסף. ברובנו נטמעה האמונה כי אלו חוקי המשחק ואין לנו אלא לשחק על פיהם. מראשית דרכנו כבוגרים אנחנו כבולים להגדרות שלנו כלפי עצמנו, לתפיסות שלנו את עצמנו. אולי מתוך פחד משינוי אמונות, תכונות ודפוסים קבועים נטבעו בנו. זו העבדות הפנימית ביותר ולכן גם הקשה ביותר.

פעם קראתי קטע יפה של הרב שטיינזלץ שאומר שבתפילת 'כל נדרי' אנחנו מבטלים בדיוק את ההגדרות האלה, את המחשבה שאם אני ביישן לעולם אהיה ביישן, שאם אני פסימי תמיד אשאר כזה. אנו מתפללים ומקווים להצליח להתעלות קצת מעל הקיבעון. זהו החופש האמיתי, כמו בשיר יפה של מוקי – "מה זה חופש בכלל, אם לא ניצחון האדם את עצמו".

זכיתי לבקר כמה פעמים בקיבוץ נאות סמדר שבערבה, שהוא מעין 'בית ספר לחיים', אשר חבריו, מעבר לעבודה הפיזית, מקיימים עבודה רוחנית־נפשית שמתמקדת רבות בנקודה זו של ההשתחררות מהלכי תודעה ואחיזות פנימיות. יש שם, ע"פ התרשמותי, ניסיון אמיתי לפרוץ או לפחות להגמיש את הכבלים שלנו את עצמנו. לצורך כך, לדוגמא, רוב החברים לא נשארים לעבוד באותו ענף לאורך הרבה שנים, ומתוך כך לא 'מתמקצעים', וכך ה'אני' אינו מוגדר לפי מקצוע – אני חקלאי, אני מנהל חשבונות. הבתים עצמם מוחלפים אחת לכמה שנים, כדי שלא להיקשר ולהגדיר את ה'אני' דרך הבית או הרכוש שנצבר בו. זה מעניין. ברור שנפש האדם רחבה הרבה יותר מההגדרות שאנחנו מכניסים את עצמנו אליהן. הניסיון שלהם, שלא מסתפק בדיבורים אלא באורח חיים שלם, לפרק את ההגדרות הללו הוא אמיץ ומרגש.

עם זאת, יש להכיר בכך שה'אחיזות' הללו – שאדם מרגיש שיש לו מקצוע, בית, כיוון, שם תואר והגדרה עצמית, הן צרכים בסיסיים שלנו, הישרדותיים כמעט, והתעלמות מהם עלולה להיות כובלת לא פחות. חופש אמיתי צריך לבוא עם מודעות האדם למגבלות שלו כאדם. הרעיון הוא להתבונן באחיזות הללו, מעצם ההתבוננות, מעט מבחוץ, אפשר להבין את פעולתם עלינו, ומאליו נהיה פחות משועבדים להם. לצחוק על עצמנו גם עוזר בהקשר הזה. לראות את הצורך שלי להיראות אינטלקטואלית כשאני כותבת מאמר לכתב עת, אך לא לוותר על הכתיבה בו.

למתוח חוטים למעלה

פעמים רבות תמונות החופש שמתרוצצות בדמיוננו הן תמונות של ילדים, של עצמנו כילדים, משחקים, משתובבים. יש משהו בתום הזה, של המפגש עם יפעת העולם בפעם הראשונה, שהוא החופש בעצמו. גם לי באופן אישי, הקרבה לילדים, גם בבית וגם בעבודה, היא בחירה מודעת שמטרתה חופש. המעניין בהקשר הזה הוא שילדים הם אוכלוסייה שרוב הזמן זכות הבחירה שלה אינה בידיהם. אפילו ילדים להורים 'מתירנים' יותר מקבלים עשרות הוראות ביום כמובן מאליו. לפעמים אני מסתכלת על הילדים שלי וחושבת – מעניין איך הם מסתכלים עלי, אני שמותר לי ללכת לישון כשאני רוצה, לאכול כמה ממתקים שאני בוחרת. הם בוחרים מעט מאוד ובתוך זה יש שם ים של חופש.

כשלמדתי באולפנה בתיכון, רציתי חופש ולא פעם מצאתי אותו שלא בתוך השיעורים. הציעו לי אז מההנהלה לעשות מין הסכם פרטי, שבו, לאור הנסיבות המחמירות, אני מחויבת רק לחלק מהשיעורים, ולחלק מהשיעורים יש לי 'פטור'. אני התנגדתי אז. אמרתי להם שאני רוצה להיות כמו כולם, במסגרת, לברוח משיעורים ושיתפסו אותי ויענישו אותי, לא לוותר על המשחק. הרגשתי אז שאני צריכה מסגרת, כדי לפרוץ אותה. בלי זה סר טעם החופש.

כמבוגרים אין לנו מי שיחליט עלינו, אך אנחנו יכולים לבחור איפה אנחנו לא בוחרים ולכאורה מגבילים את עצמנו. בסיס של מחויבות למשהו – חברים קבועים, הרגלים מסוימים, אמונות או איזושהי דרך קבועה הם מסגרת טובה לפרוץ ממנה למסע של חופש. למתוח חוטים למעלה, ולעוף…

[i] בראשית כה, כה.

[ii] קידושין כט ע"א.

*ליהרז פרומן היא אמא לשניים. מורה לגמרא וגיאוגרפיה ומנחה קבוצות כתיבה. מחברת הספר 'שמונה דקות אור'.