חילוקי דעות – האם עוד יש מקום
לקיומה של מפלגה ציונית-דתית סקטוריאלית?
ניסיון
העבר מלמד כי חברי כנסת דתיים שאינם חברים במפלגות דתיות, לא הצליחו מעולם לתרום
מאום לאופייה היהודי של מדינת ישראל וליחסי דת ומדינה
זבולון
אורלב
מייסדיה של "המזרחי" לפני כ-104 שנים (תרס"ב,1902) ניחנו בתעוזה
ובאומץ-לב כשפרצו דרך חדשה ביהדות, דרך דתית ורוחנית שהתעמתה חזיתית הן מול הגישה
החרדית "שלא לעלות בחומה" והן מול הציונות הכללית ותבעה לראות בציונות
הליך רוחני הקשור בגאולה. כפי שבעבר נדרשו חזון, מעוף, תעוזה ואומץ-לב ציבורי, כך נדרשות
שבעתיים תכונות אלו בתקופת משבר זו. כאז כן עתה הגיע הזמן לשוב ולסלול דרך חדשה
כדי להשיג הבנה יהודית-לאומית רחבה למהותה ולאופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית
ודמוקרטית.
ניסיון העבר מלמד כי חברי-כנסת דתיים שאינם חברים במפלגות דתיות, לא
הצליחו מעולם לתרום מאום לאופייה היהודי של מדינת ישראל וליחסי דת ומדינה. הדוגמה
המובהקת לכך היא מפלגת מימ"ד: בשלהי ממשלת ברק, כאשר מימ"ד הייתה חברה
במפלגת העבודה, התבשרנו במפתיע על המהפכה החילונית-האזרחית שיזם ברק. התברר כי ברק
התעלם לחלוטין מההסכם שחתמה מפלגת העבודה עם מימ"ד, ובסוגיית דת ומדינה הציג
אג'נדה הסותרת את מצעה. דוגמות נוספות נמצא למכביר: אלכס לובוצקי ב"הדרך
השלישית", דוד טל ב"עם אחד", לאה נס ויולי אדלשטיין בליכוד ועוד – כל
אלה לא תרמו דבר וחצי דבר למוסדות החינוך הממ"ד, לתנועות הנוער הדתיות
ולהתיישבות הדתית. לאף אחד מהם לא היה שום משקל ויכולת להשפיע על תקציב המדינה או
על הסכמים קואליציוניים שבזכותם הושגה חקיקה דתית ונבנה כל אורח החיים הציוני-דתי.
ניתן לקבוע כי אופייה היהודי של המדינה, לימודי היהדות במוסדות החינוך, ההתיישבות
הדתית-לאומית, הם תולדה ישירה של המפד"ל כמפלגה ציונית-דתית, ובחלק מסוים אף
של ש"ס ויהדות התורה.
שלא יובן לא נכון, אין מדובר בטפיחה עצמית על השכם. עלינו לעשות חשבון נפש
נוקב ואמתי באשר להתנהלותנו הפוליטית והמפלגתית, שכן משהו רציני השתבש. תעיד על כך
התפרקות המסגרת המאוחדת של משפחת הציונות הדתית בתחומי החינוך, במוסדות התורה, בענייני
הקהילה ובשדה הפוליטי. מאבקיה הפוליטיים והציבוריים של המפד"ל בעשורים
האחרונים וביתר-שאת בשנים האחרונות – בעיקר בתחום המדיני וההתיישבות ביש"ע –
נדחקו לקרן-זווית של סדר היום הלאומי. הם הפכו להיות לא רלוונטיים הן לעם כולו והן
לרוב מניינה של היהדות הציונית הדתית. מאבקים אלה ותדמית זו (שלעתים קרובות לא
הייתה מוצדקת) הרחיבו את הפער בין סדר יומה של המפד"ל לבין סדר היום של העם
והציונות הדתית. למעשה, איבדה המפד"ל את יכולת ההשפעה על החברה בישראל ועל
מערכות השלטון. הלקח מכך הוא, בהשאלה
מההתנהגות הנכונה בכבישים, שעל המפד"ל לנהל מאבקים חכמים ולא רק מאבקים
צודקים.
עלינו לזנוח מאבקי מְאסֵּף, אף אם בעבר הקרוב או הרחוק הם נחשבו למאבקים
חלוציים. מאבקי המפד"ל צריכים לעמוד במבחן הזמן המשתנה. אין בלתה לפעול להשגת
שותפות ייעוד של "בית יהודי" – מתוך הסכמה רחבה. ההבנה כי למדינת ישראל יש
משמעות רוחנית בתהליך הגאולה, מחייבת בראש ובראשונה להשיג אחדות בעם היהודי
והסכמות מעודכנות לשותפות בחזון המדינה היהודית. לפיכך, בהסכם עם "האיחוד
הלאומי" נקבע כי בראש הרשימה המשותפת יעמדו נושאי הזהות היהודית והחינוך,
כשלצדם ארץ ישראל. המפד"ל תראה חשיבות עליונה בשיתוף פעולה ובמעורבות מרבית
עם הציונות הכללית בכל שטחי החיים. היא לא תתבדל, לא תסתגר ולא תפעל בדרך של
"אני את נפשי הצלתי".
מותר ואף רצוי שתהיינה במשפחת הציונות הדתית מגוון דעות וריבוי דעות – כך
גם היה בעבר. נוכל ללמוד מתרבות המחלוקת של חז"ל שלימדונו "כשם
שפרצופיהם אינם שווים כך דעותיהם אינם שוות". כפי שאנו מקבלים בהבנה ובאופן
טבעי שהפרצופים שלנו אינם דומים ואף-על-פי-כן אנו חיים יחד, כך גם חילוקי דעות
בתוך המשפחה אינם סיבה לפירוק הבית.
רק אם נשכיל ליצור קואליציות מעניינות עם גופים ותנועות אחרות ולגבש חזון
עם מכנה משותף רחב, נוכל להבטיח לטווח ארוך את האופי היהודי-דמוקרטי של המדינה
יהודה גלעד
מספרים על הד"ר יוסף בורג ז"ל, מנהיגה המיתולוגי של
המפד"ל, שנשאל אודות צמד הערכים המאפיינים כל-כך את הציונות הדתית, תורה
ועבודה, דתיות וציוניות וכיו"ב – מהו
הערך החשוב, זה של תורה או זה של דרך-ארץ? השיב על כך הד"ר בורג בשנינות
שאפיינה אותו – החשוב מביניהם הוא המקף שביניהם! החיבור שבין הערכים הוא החשוב כי
הוא המבטא את התפיסה שאפיינה מאז ומעולם את הציונות הדתית, שתורה במובנה הרחב
כוללת גם את ישובו של עולם במובן המלא של המונח. אמנם זה שנים רבות נסבה מחלוקת
בין גישות שונות בציונות הדתית על מהותו של החיבור בין קודש לחול, עד כמה הוא מצב
של פשרת בדיעבד עם המודרנה ועד כמה יש בו דווקא יסוד מעשיר של לכתחילה, אך על עצם
החיבור הייתה הסכמה כללית.
בשנים האחרונות, ובמיוחד לאחר אירועי החודשים האחרונים, הולכת ונחשפת
בפנינו התמורה המשמעותית שהתחוללה בחלקים
גדולים של הציבור הציוני-דתי ביחסו לעצם הערך של החיבור. בתחילה הייתה זו הנטייה
החרדית-לאומית המתאפיינת בתפיסה חרדית בתחום "הדתי" ביחד עם גישה לאומית
מובהקת. כיום, אחרי האירועים האחרונים, מתעצבת תפיסה פסוודו-חרדית מתבדלת המטילה
ספק בערכו של הקשר עם מדינת ישראל ומוסדותיה. גם מבלי להיכנס לשאלת המחלוקת
הפוליטית נראה, כי מוסכם הוא שהטראומות שעברו על הציבור הדתי-לאומי בחודשים
האחרונים העמיקו את הקרע שבינו לבין רוב הציבור הישראלי. הולך ונוצר, אפוא, מצב
שבו אמנם רוב הציבור הדתי-לאומי, גם זה החי ביישובים ביהודה ושומרון, קשור עדיין
במעגלים שונים של חייו ובמידה מסוימת גם בתודעתו החברתית והתרבותית לחברה הישראלית
הכללית, אבל בתודעתו הדתית, הציבורית והפוליטית ציבור זה מנוכר לה לחלוטין.
המנהיגות הציבורית והפוליטית הובילה מהפך של ממש במקומה ובמעמדה של
הציונות הדתית. אם בעבר הייתה זו תנועה מרכזית בחברה, ששמה לה למטרה לחבר בין
המורשת היהודית של העבר להוויה הישראלית העכשווית ולעצב שפה משותפת בין חלקים
שונים בעם, הרי שהיום היא הופכת לקבוצה מגובשת וסגורה הממוקמת בשוליים הציבוריים
של החברה הישראלית (בימים אלו קיבל מהלך זה גושפנקה רשמית עם הצטרפותה של
המפד"ל לאיחוד הלאומי). מן המקום הזה הופכים מסריה של הציונות הדתית לבלתי
רלוונטיים לרובו של עם ישראל.
מעבר לבעיות ההגותיות והחינוכיות העולות מתהליך זה, יש לו גם השלכות
מעשיות. אחד הלקחים הפוליטיים הנלמדים מכישלון המאבק נגד תכנית ההתנתקות (מבלי לנקוט
עמדה לעצם הסוגיה) הוא שמאבק פוליטי המובל כעניין סקטוריאלי – נדון לכישלון. החברה
הישראלית של ימינו היא כה מגוונת ומרובדת, עד כי דומה שלא ניתן עוד להוביל שום
עניין ציבורי משמעותי מבלי שיש לו אחיזה בקהלים שונים המגבשים ביניהם הסכמות
ומכנים משותפים. רב-התרבותיות של החברה היא גם הסיבה לכך שנושאים יסודיים הקשורים
לאופייה היהודי דמוקרטי של ישראל כבר אינם מובנים מאליהם וודאי שאינם מובטחים
בעתיד הנראה לעין. אשר על כן, אם אופייה היהודי של המדינה יהיה עניינן הבלעדי של
מפלגות דתיות, וייתפס בעיני הציבור הכללי כנושא סקטוריאלי החשוב לדתיים בלבד –
חוששני כי אז גם דינו נחרץ לכישלון. רק אם נשכיל ליצור קואליציות מעניינות עם
גופים ותנועות אחרות ולגבש חזון עם מכנה משותף רחב, למרות חילוקי הדעות בנושאים
שונים, רק אז נוכל להבטיח לטווח ארוך את אופייה היהודי-דמוקרטי של המדינה.
אין ספק כי באופן מהותי המהלך הנדרש הוא מהלך חינוכי עמוק אשר יבהיר כי
היהדות אינה "שייכת" לדתיים, בדיוק כשם שהדמוקרטיה אינה "של"
החילונים, וכי החיבור בין שני היסודות הללו אמור להיות משמעותי ומפרה לשניהם. אך
עם זאת, מהלך חינוכי הוא, כידוע, תהליך ארוך-טווח, ועד אז יש לפעול גם במישור
הפוליטי-קונקרטי ברוח זו.
שותפות אמתית של אנשים דתיים במפלגה שאיננה דתית, בתנאי שאינה בגדר
"קישוט" בעלמא, קיים בה גם
הסיכוי להבטיח את האינטרסים המיוחדים של הציבור הדתי (חינוך דתי, מערכת
כשרות, שירותי דת וכיו"ב) באופן מכובד והגון יותר. אין זה סוד, כי מערכות
רבות הקשורות לממסד הדתי טעונות תיקון גדול אשר עשוי להקל על סבלם של אנשים ונשים
רבים, ואולי אף למנוע חילול שם שמים ברבים. עד עתה מסתבר, לצערנו, כי המפלגות
הדתיות, מסיבות שונות, לא עשו די לתיקונם של עיוותים אלה. דומה כי מפלגה שאינה רק
דתית תוכל לפעול בכיוון זה במידה משמעותית יותר, ובכך אולי אף להוסיף חיבה וכבוד
למעמדה של תורת ישראל. יתר על כן, בחברה המקוטבת כל-כך שבה אנו חיים, מודלים של
שיתוף פעולה המבוססים על מכנה משותף רעיוני, כמו גם על מחלוקת מתוך כבוד הדדי, יש
בהם תרומה העשויה להוות דוגמה לחברה הישראלית כולה. לסיכום, נראה כי הסיבות
ההגותיות והמעשיות גם יחד מובילות אל המסקנה כי הגיעה העת לתפנית שתפרוץ את הגטו
של המפלגות הדתיות למען מסגרות פוליטיות כלליות, אשר אולי הן תיטבנה לעשות למען
מדינה יהודית ודמוקרטית היקרה כל-כך לכולנו.
