חינוך חובה חינם? – תשלומי הורים בחינוך הדתי / נירית לייבוביץ

 

בתחילת כל שנת לימודים מגיעה הדרישה מבתי הספר היסודיים והעל יסודיים לתשלומי ההורים על שירותים נוספים כמו תוכניות לימודים נוספות, סמינריונים, שבתות ופעילויות תורניות נוספות. הורים רבים מעוניינים לתת את החינוך הטוב ביותר לילדיהם ובמקביל – מתקשים לשלם את התשלומים הנוספים. הפתרון לכך יהיה בהתנהלות שקופה של מוסדות החינוך 

"יצאתי מהוועד. זה נהיה נורא. נהפך לאישי. גבו מאיתנו כרגע על השאלת ספרים. החזרים זה רק שנה הבאה בזמן התשלום ומיועד רק להורים ששילמו מלא – שילמתי מה שדרשו, אבל בגלל שהמדיניות של הישיבה זה לתת הנחה של 10% כשיש יותר מילד אחד, אז אני בקטגוריה של מי שלא שילם הכול. אני מבינה מזה שכשיגיע זמן התשלומים, ניאלץ להתווכח מחדש. עצוב." (אמא לתלמידי ישיבה תיכונית, חברת ועד הורים)

כמעט כל הורה במדינת ישראל יודע להגיד "חוק חינוך חובה חינם". כמעט כל הורה ששולח את ילדיו לחינוך דתי יודע להגיד "כן, אבל…": אבל שכר הלימוד גבוה מאוד, אבל אצלנו הילדים לומדים במוסדות פרטיים או חצי-פרטיים, אבל אצלנו הילדים לומדים יותר שעות מאשר אצל האחרים ולכן זה עולה כסף. הרבה כסף.

המציאות היא כי במדינת ישראל קיים "חוק לימוד חובה" משנת 1949. המילה "חינם" אינה חלק משמו של החוק, והמצב בשטח מוכיח זאת. חינם בוודאי לא מתקיים במרבית מוסדות החינוך הממלכתיים-דתיים (חמ"ד), שבהם עוסק מאמר זה.

כהורים לילדים במערכת החינוך אנו יודעים כי בתחילת כל שנת לימודים נידרש לפתוח את הארנק ולשלם בעבור טיולים, הצגות, מסיבות וכדומה. בבית הספר היסודי סכומים אלו עומדים על כמה מאות שקלים לילד לשנה, אולם עם המעבר למערכת החינוך העל-יסודית מתרחשת קפיצה אדירה בסכומים, והורים לנער בישיבה תיכונית או לנערה באולפנה ימצאו את עצמם נדרשים לשלם תשלומים שיכולים להגיע גם ל-6000 ש"ח ומעלה לשנה לתלמיד. ננסה להבהיר את הסיבות לכך.

כהורים לילדים במערכת החינוך אנו יודעים כי בתחילת כל שנת לימודים נידרש לפתוח את הארנק ולשלם בעבור טיולים, הצגות, מסיבות וכדומה. בבית הספר היסודי סכומים אלו עומדים על כמה מאות שקלים לילד לשנה, אולם עם המעבר למערכת החינוך העל-יסודית מתרחשת קפיצה אדירה בסכומים, והורים לנער בישיבה תיכונית או לנערה באולפנה ימצאו את עצמם נדרשים לשלם תשלומים שיכולים להגיע גם ל-6000 ש"ח ומעלה לשנה לתלמיד.

שכ"ל או תשלומי הורים?

אף שלעיתים קרובות התשלומים לבית הספר מכונים בשם "שכר לימוד", יש להבהיר כי כל מוסדות החמ"ד הינם ממלכתיים, כלומר מתוקצבים באופן מלא ושוטף על ידי המדינה. המדינה (באמצעות משרד החינוך והרשות המקומית) משלמת את שכר המורים, את תחזוקת המוסדות ואת הציוד הנדרש ללמידה. התוספות שהורים נדרשים לשלם אינן שכר לימוד. שכ"ל קיים במוסדות כמו אוניברסיטאות ובמכללות, שעליהם לא חל חוק חינוך חובה, אולם לא במערכת החינוך היסודית והעל-יסודית. במערכת החינוך הממלכתית קיימים אך ורק תשלומי הורים על שירותים נוספים, שאינם חובה. כך גם במערכת החינוך היסודית והעל-יסודית הדתית.

פרטי? חצי פרטי?

מבט אחד בשכר הלימוד שנדרש מהורים בבתי ספר פרטיים אמיתיים, כדוגמת "קינג סולומון" בכפר הירוק (למעלה מ-50,000 ש"ח בשנה), יבהיר כי אף ישיבה או אולפנה אינם מוסד פרטי. המדינה, כאמור, מתקצבת מוסדות אלו באופן מלא. מאיפה אם כן צמחה הטענה, שמשתמשים בה לא אחת כדי להצדיק את גביית התשלומים, כי התלמידים הדתיים לומדים במסגרת פרטית או חצי פרטית?

להבדיל מבתי הספר היסודיים, שבהם המורים הינם עובדי מדינה והרשות המקומית אחראית על הניהול הלוגיסטי, המדינה החליטה לבזר את ניהול התיכונים. רשות מקומית יכולה לנהל את מוסדות החינוך העל יסודיים שלה בעצמה (להעסיק ישירות את צוות ההוראה) או לצאת במכרז לתאגיד שיפעיל מוסדות אלו – תוך קבלת התקציב המלא מהמדינה. הדבר דומה לאופן שבו רשות מקומית מנהלת את פינוי האשפה שבתחומה – הרשות יכולה להעסיק עובדי עירייה (כמו שנעשה בירושלים) או לשכור קבלן לבצע את העבודה (כמו שנעשה בגבעת שמואל). כשם שפינוי האשפה אינו שירות פרטי כאשר הוא מבוצע על ידי קבלן של הרשות המקומית, כך גם בתי הספר שלנו אינם פרטיים רק משום שחברה קבלנית (רשת חינוך) מפעילה אותם. מסיבות שונות, בעיקרן פוליטיות-מגזריות, הרוב המוחלט של בתי הספר העל-יסודיים בחינוך הדתי מופעלים בצורה זו, באמצעות רשתות, ורק מיעוטם ישירות על ידי הרשויות.

כשם שפינוי האשפה אינו שירות פרטי כאשר הוא מבוצע על ידי קבלן של הרשות המקומית, כך גם בתי הספר שלנו אינם פרטיים רק משום שחברה קבלנית (רשת חינוך) מפעילה אותם. מסיבות שונות, בעיקרן פוליטיות-מגזריות, הרוב המוחלט של בתי הספר העל-יסודיים בחינוך הדתי מופעלים בצורה זו, באמצעות רשתות, ורק מיעוטם ישירות על ידי הרשויות.

על מה משלמים?

כולנו מכירים את התשלומים לטיולים, להצגות ולמסיבות שנגבים גם בחינוך הרגיל, שאינו דתי. אם כך מה הופך את תשלומי ההורים בחינוך הדתי לגבוהים כל כך?

אם זכיתם והמוסד החינוכי של ילדכם שלח לכם חוזר תשלומים מפורט כנדרש בחוק, תוכלו לראות את הסעיפים הנוספים שעליהם תשלמו:

• תל"ן (תוכנית לימודים נוספת) – סכום שיכול להגיע עד 3,450 ₪.
• סמינריונים ושבתות – סכום שיכול להגיע עד 1480 ₪.
• הפעלת בית ספר אחה"צ – 600 ₪. הדבר מיועד למוסדות שבהם שעות הלימוד המוספות הן 11 ומעלה, והוא נוסף לתשלום על השעות, שנעשה באמצעות התל"ן.
• פעילות חברתית תורנית – 450 ₪.

התל"ן

תל"ן – "תוכנית לימודים נוספת". התל"ן מאפשרת להורים לרכוש בכספם הפרטי שעות לימוד נוספות תוך שימוש בתשתיות של המערכת הציבורית. יש דמיון מסוים בשיטה זו לשר"פ בבתי החולים הציבורים, באופן שבו השר"פ מאפשר לרכוש שירותי רפואה פרטיים מעובדי מדינה תוך כדי שימוש בתשתיות ציבוריות, אולם מגביל את מתן השירות רק לשעות שמעבר לשעות העבודה בשירות המדינה.

גם לתל"ן יש מערכת מגבלות שנקבעה על ידי משרד החינוך מתוך רצון לאזן את הדרישה של הורים חזקים כלכלית להכניס תכנים נוספים בתשלום ליום הלימודים בד בבד עם קיום מערכת חינוך איכותית ושוויונית.

התל"ן מוגבלת לחמש שעות שבועיות (טרום עידן הקורונה), ובבתי הספר התורניים והייחודיים לחמש עשרה שעות שבועיות. בתשפ"א הוגבלה מכסת התל"ן בבתי הספר הכלליים לשעתיים שבועיות בלבד, אבל בשל לחצים פוליטיים, בתי הספר בחינוך הממלכתי-דתי הוחרגו מכללים אלו ותקרת הגבייה בהם נותרה גם בתקופת הקורונה על חמש עשרה שעות שבועיות.

התל"ן, כמו תשלומי ההורים האחרים, הוא תשלום רשות והורה אינו חייב לשלמו. במקרה שהורים בחרו שלא לשלם בעבור התל"ן והתל"ן שובצה באמצע יום הלימודים, הרי שיש חובה לשתף את התלמיד בשיעור גם אם הוריו לא שילמו. חובה זו קיימת בחינוך הממ"ד גם לגבי תל"ן תורני הניתן בסוף יום הלימודים.

התל"ן, כאמור, נועד לשמש להוספת שעות ותכנים ליום הלימודים. למרבה הצער, במוסדות ממ"ד רבים משתמשים בשעות הנוספות הללו למטרות שנאסרו במפורש – כמו מימון כיתות לא תקניות או סגל נוסף. גם בתחום העשרת תכני הלימוד המצב במוסדות הממ"ד אינו מזהיר. משרד החינוך קובע מפורשות כי המדינה נושאת בעלות לימודי הליבה והבגרויות, אך הפיקוח על שימושי התל"ן בחמ"ד אינו אפקטיבי כלל, והורים רבים מעידים על גבייה בעבור שעות תל"ן בלי שהן ניתנות לתלמידים בפועל במערכת השעות.

הורים רבים בחמ"ד חפצים בתוספת שעות תורניות לילדיהם, ולכן רואים בתל"ן חשיבות. אולם צריך לשים לב כי המדינה ממילא מתקצבת שעות תורניות. בחטיבת הביניים המשרד מתקצב חמש שעות שבועיות בתנ"ך ובתושב"ע. בתי הספר הממלכתיים-דתיים משתמשים בשעות האוטונומיה (שלוש שעות) ובשעות שנועדו לשפה זרה שנייה (שעתיים), ולעיתים אף בשעות לימודי ספרות (שעתיים), על מנת ללמד לימודי קודש. כלומר, תלמיד יקבל תריסר שעות בשבוע (מתוך מינימום שלושים ושש שעות הלימוד הכוללות) של לימודי קודש, עוד לפני שההורה הוסיף ולו שקל אחד בלבד.

בחלק מהמוסדות החליטו המנהלים וההורים שמספר זה של שעות לימודי קודש (כשתיים עד שלוש שעות ביום) אינו מספיק לדעתם – והתל"ן משמש אותם לצורך הוספת עוד כשלוש שעות ביום בממוצע (סה"כ כשש שעות לימודי קודש ביום).

תל"ן זה טוב? תל"ן זה רע?

יש הורים ואנשי חינוך שטוענים כי ביטול מוסד תשלומי ההורים, ובפרט ביטול התל"ן, משמעותו הכנסת כלל ילדי ישראל למיטת סדום של לימודי הליבה בלבד. אבל מה על מיטת הסדום, בתשלום, שאליה מוכנסים כל הילדים משעה שהמוסד החליט כי כל ילדי בית הספר ילמדו תוספת שעות? מה על העול הכלכלי שמוטל על כל הורי המוסד?

להבדיל מלימודי המתמטיקה או האנגלית, שבהם התלמידים מחולקים לרמות לפי יכולתם, בלימודי הגמרא כל הילדים כאחד נדרשים ללמוד בין שעתיים לשלוש שעות גמרא כל בוקר. התוצאה? חלק מהילדים יגיעו לחטיבה העליונה ויסתירו את העובדה "המבישה" שהם ניגשים לבגרות בתושב"ע ולא בגמרא. חלקם לא יפתחו גמרא לעולם וחלקם ינשרו לחינוך הכללי. תופעה זו של נשירה מלימודים בישיבה תיכונית לחינוך הכללי היא תוצאה משולבת של מוסד דתי יחידי ברשות המקומית עם הנהלת מוסד שאינה מסוגלת או אינה רוצה להכיל ילדים שונים. גם חלקו של מי שאוהב את הגמרא ויכול "לטוס קדימה" נגרע הרבה פעמים בהשתרכות אחר הרמה הממוצעת.

תל"ן – "תוכנית לימודים נוספת". התל"ן מאפשרת להורים לרכוש בכספם הפרטי שעות לימוד נוספות תוך שימוש בתשתיות של המערכת הציבורית. יש דמיון מסוים בשיטה זו לשר"פ בבתי החולים הציבורים, באופן שבו השר"פ מאפשר לרכוש שירותי רפואה פרטיים מעובדי מדינה תוך כדי שימוש בתשתיות ציבוריות, אולם מגביל את מתן השירות רק לשעות שמעבר לשעות העבודה בשירות המדינה.

וההורים? כאמור, אף אחד לא באמת שאל אותם אם הם רוצים את התוכנית הנוספת, על העול הכלכלי הכרוך בה. אף אחד לא מציע אפשרות אחרת, ומתי מעט מההורים יעלו אפשרות כזו על דעתם. בהרבה מקומות השתייכות למוסד שגובה תשלומים גבוהים מייצגת מעמד חברתי ודתי רצוי.

נסו נא להציע להפחית את לימודי הקודש במוסד שבו ילדכם לומד או לפתוח מסלול של "תיכון רגיל" לטובת המתקשים. כאמור, זה לא שבתיכון דתי אין שעות קודש. הרי הראיתי כבר שבכל מקרה בחינוך הדתי קיימות בין שעתיים לשלוש שעות לימודי קודש ביום, גם ללא התל"ן. למרבה הצער, הורים שמעלים רעיונות אלו, בשל הקושי הכלכלי או בשל הערכתם שחלק מהילדים במוסד לא יעמדו בעומס, מוקעים אל עמוד הקלון כמחריבי המוסד והדת או כרפורמים.

מוסר התשלומים

כשאנחנו מקבלים חשבון במסעדה, קל לנו מאוד לבדוק אם דורשים מאיתנו לשלם רק בעבור מה שהזמנו. אבל מה קורה במצב שבו אנו נדרשים לשלם מראש?

משרד החינוך, המודע לבעיה, קבע כללים שמטרתם להסדיר נושא זה. בין השאר מוסד המבקש תשלומים מההורים יהיה מחויב לפרט את השירותים ואת עלותם ולהגיש לגורם המפקח במשרד החינוך תוכנית מפורטת עוד בסוף השנה הקודמת. על התוכנית לכלול "מערכת שעות צבועה" – מערכת שבה מפורטות בבירור שעות התקן (המתוקצבות על ידי המדינה) והשעות התוספתיות (עליהן ההורים נדרשים לשלם). והחשוב מכל, כל הורה זכאי לקבל את פירוט השימוש בכספים ואת הדוח הכספי השנתי.

המשרד גם אוסר על חיוב הורה בתשלום שאינו מעוניין בו ואוסר על התניה של שירות חינוכי מסוים בתשלום בעבור שירות אחר.

לצערי, גורמי הפיקוח של משרד החינוך אינם מצליחים להתמודד עם הפרות החוקים הנפוצות של מוסדות החינוך הדתי, והורים רבים מדווחים כי בבתי הספר של ילדיהם משתמשים בתשלומים לשירותים שנאסרו או לצרכים אחרים ממה שנמסר להם. רובם המוחלט של המוסדות מסרבים לתת להורים דוחות כספיים.

כולנו רקמה אנושית אחת

משרד החינוך שב ומכריז כי הורה שיצהיר על קשיים כלכליים לא יידרש לשלם את תשלומי ההורים וילדו ישותף בכל הפעילויות. אכן, יש לא מעט הורים שפונים לדרך הזו, ממלאים טפסי מלגות ומבקשים הנחות. מאידך יש גם לא מעט הורים שאינם חפצים לחשוף את מצבם הכלכלי בפני הנהלת בית הספר ואת ענייניהם הפרטיים בפני המערכת הציבורית. יש גם לא מעט הורים שאינם רוצים להסתמך על הצדקה ומעדיפים להצטמצם בשירותים שהם וילדיהם צורכים.

הורה כזה ייגש לבית הספר ויבקש לשלם רק בעבור ספרי הלימוד. ברוב המקרים התגובה תהיה אחת מהשתיים: שיחת נפש עם ראש הישיבה או מנהלת האולפנה על חשיבות התוכנית התורנית וכמה חשוב לשלם בעבורה, או שיחת צעקות והכפשות שתכלול משפטים כגון "אתה פרזיט, לא אכפת לך שהילד שלך נהנה על חשבון אחרים?", "אתה לא חושב שיש פה חשש לגזל ההורים האחרים?", "אם כולם יתנהגו כמוך, אז כבר לא תהיה ישיבה מפוארת, סתם תיכון דתי רגיל", "אתה תגרום לפיטורי מורים". נתקלתי לא אחת ולא שתיים במקרים שבהם הנהלת מוסד נמנעה בכוונה מלספק ספרי לימוד לתלמידים על מנת להפעיל לחץ על הוריהם לשלם את כלל תשלומי ההורים. למרבה הצער, יש מנהלי מוסדות שלא מסוגלים להעלות על דעתם שהורה המבקש לשלם רק חלק מתשלומי ההורים (שאינם חובה, כאמור) נמצא בקשיים כלכליים ולא ראוי להעמיס עליו ייסורים נוספים.

הורים אחרים יבקשו לברר אם נותרו יתרות כספים משנה שעברה. הם יזכרו שהם שילמו בעבור שבת וסמינריון, אבל רק אחד מהם יצא לפועל. ההורה יפנה בנדון להנהלת המוסד או לוועד ההורים, והם יבטיחו לו זיכוי לשבת הבאה. אבל בבוא מועד השבת ההורה עלול לגלות שהזיכוי הועבר לסעיף אחר (תל"ן), ואת הילד שלו, לבוש בבגדי השבת, יורידו מהאוטובוס לפני כל חבריו לכיתה. עונש להורה על כך שהוא גילה שבעצם המוסד חייב להורים כספים.

הורים שירצו להעמיק חקר בתחום יצטרפו לקבוצות פייסבוק או וואטסאפ שפעילות בנושאי תשלומי הורים. בקבוצות אלו הם יגלו לתדהמתם שחלק ניכר מאלפי השקלים שהם וחבריהם שילמו ומשלמים אינו מגיע לתלמידים או שהוא מנוצל לשירותים שמשרד החינוך מתקצב, בשעה שתקציב משרד החינוך עצמו נשאר בידי רשת החינוך. ששים על האוצר שנפל בחלקם, הורים כאלו, במיוחד אם הם חברי ועד ההורים במוסד, ירוצו לספר לחבריהם שאין צורך לשלם סכומים גבוהים ואפשר לסייע לכל ההורים במוסד ולהקל על הנטל הכלכלי. לצערי הרב, ברוב מוחלט של המקרים הורים אלו יגלו שלא רק שעליהם להתעמת מול רשת החינוך, אלא גם שהרשת מסיתה את ההורים כנגדם, בטענות שהם רוצים להרוס את המוסד, לשנות את אופיו ולגרום לעזיבה מסיבית של מורים.

המשמעות האמיתית של המצב היא שהורים שאינם יכולים לעמוד בעומס התשלומים ואינם חזקים מספיק כדי להתאגד ולפעול מול המוסד ולדרוש ממנו שקיפות, נאלצים לשלם את התשלומים הללו רק כדי לא לראות את ילדיהם סופגים בבית הספר הערות מבזות ולא לשמוע ביקורת על התנהלותם כהורים. המכשול הלא רשמי, הנובע מההתנהלות של חלק מהמוסדות, מקשה להגדיר את התשלומים הללו באמת "תשלומי רשות". משפחות רבות – ברוכות ילדים ובמצב כלכלי לא קל – נאנקות תחת העומס ולעיתים בוחרות לעזוב את החינוך הממלכתי-דתי לעבר מוסד כללי שבו תשלומי ההורים נמוכים יותר. משפחות רבות אחרות אינן יודעות כלל על היכולת להפחית את התשלומים.

הקמח והתורה

כמו שאמרה לי פעם רפרנטית תשלומים ממשרד החינוך: בחמ"ד הכול פוליטי. אני לא מטפלת בתשלומים של בתי הספר שלהם.

אבל אנחנו, הורי החמ"ד, אנחנו לא אזרחים סוג ב'. למה לא מגיע לנו אכיפת חוקי המדינה והוראות המשרד כמו לכל הורה אחר? למה אנחנו הפקר לרשתות החינוך הדתיות שיכולות לעשות כאוות נפשם בכיסינו, בעוד ילדינו מוחזקים אצלם כבני ערובה?

משרד החינוך שב ומכריז כי הורה שיצהיר על קשיים כלכליים לא יידרש לשלם את תשלומי ההורים וילדו ישותף בכל הפעילויות. אכן, יש לא מעט הורים שפונים לדרך הזו, ממלאים טפסי מלגות ומבקשים הנחות. מאידך יש גם לא מעט הורים שאינם חפצים לחשוף את מצבם הכלכלי בפני הנהלת בית הספר ואת ענייניהם הפרטיים בפני המערכת הציבורית. יש גם לא מעט הורים שאינם רוצים להסתמך על הצדקה ומעדיפים להצטמצם בשירותים שהם וילדיהם צורכים.

במדינת ישראל קיימת מערכת חינוך ציבורית המתוקצבת על ידי משלם המיסים. תקציב משרד החינוך הוא הגבוה ביותר אחרי תקציב משרד הביטחון. אנחנו כהורים יכולים להסתכל על מגבלות המערכת הציבורית ולדרוש שיתאפשר לנו להוסיף כסף פרטי לרכישת שירותים נוספים, או לבדוק מה נעשה בכספים הרבים שהמדינה כבר העבירה לבתי הספר שלנו.

הפתרון לדילמה בין המערכת הציבורית לרצון שלנו לתת לילדינו את החינוך הטוב ביותר נמצא בהתנהלות שקופה ואנושית של המוסדות החינוכיים. כך נוכל לקבל חינוך מעולה, בלי לפגוע ברווחת ההורים ובערבות הקהילתית.

 

*נירית לייבוביץ, עובדת היי-טק, הינה פעילה חברתית בתחום החינוך הדתי, ממקימות בית המדרש לנשים "כלנה" בגבעת שמואל, ממפעילי אתר "תשלומים0", אֵם לתלמידים בחינוך ממ"ד, יו"ר ועד הורים וחברת ועד לשעבר.