חינוך למפגש
על היחס לגויים במערכת החינוך הדתית
ירמי סטביסקי
הרב ירמי סטביסקי מנהל זה 13 שנים את תיכון הימלפרב בירושלים
במערכת החינוך הדתית נדמה לעתים שהגויים פשוט אינם קיימים; התלמידים נחשפים רק להיסטוריה הקשורה לעם היהודי ולומדים רק על סבלו. כמנהל בית ספר דתי חשוב היה לי שתלמידיי ילמדו מבוא כללי להבנת הנצרות והאסלאם ואף יפגשו עם נציגי הדתות הללו, בין השאר כדי ליצור אצלם רגישות לסבלם של עמים אחרים
לפני שנים רבות שמעתי שיחה מפי מורי ורבי הרב אהרון ליכטנשטיין שליט"א, שבה הוא שיתף אותנו ברבדים השונים המרכיבים את זהותו הרוחנית. הוא פתח בכך שהזהות הרוחנית הראשונית שלו מתחילה מכך שהוא אדם שנברא בצלם אלוקים. הרובד השני (ואני מניח שזה הרובד המשמעותי יותר בחייו) הוא היותו יהודי. כבחור ישיבה צעיר שיחה זו פתחה בפניי תובנות חדשות: על אף שהרב ליכטנשטיין מקדיש את חייו ללימוד התורה ולהוראתה כמעט עשרים וארבע שעות ביממה, הוא לא ויתר על ההגדרה הרוחנית הראשונית שלו כ"אדם". עד לאותו שלב בחיי לא הצלחתי להפריד בין האדם שבי ובין היהודי שבי; מאותה שיחה ואילך הבנתי שהזהות שלי היא בעלת רבדים שונים: אדם, יהודי וישראלי. זהויות אלו קשורות ונפרדות לסירוגין; כאדם אני מרגיש קשר עמוק לכל בני האדם, בלא הבדל דת, גזע ומין, וכיהודי אני מרגיש חיבור לאומי ודתי לעם ישראל. מובן שהחיבור לעם ישראל משמעותי יותר לגביי מן החיבור לכלל האנושות, אך אין האחד מבטל את השני.
אני גם זוכר את השמחה הדומה שאחזה בי כשקראתי את דבריו הבאים של הרב קוק, בתוך הספר מידות הראי"ה: "אהבת כל המעשים כולם היא קודמת לכל, אחר כך אהבת כל האדם, אחריה אהבת ישראל שהיא כוללת הכל… אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם ביחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילוים ותקומתם הרוחנית והחמרית, והשנאה צריכה להיות רק על הרשעה והזוהמה שבעולם". הבנתי שגדול מבשרי התחייה הלאומית של עם ישראל בארץ ישראל אינו רואה סתירה בין הלאומיות הישראלית ובין אהבת כל האדם.
החינוך הדתי כלפי הלא-יהודי
במערכת החינוך הדתית נדמה לעתים שהגויים פשוט אינם קיימים. אין התלמידים באים איתם במגע כלל, ופעמים רבות המפגש המשמעותי הראשון שלהם עם אנשים שאינם בני ברית הוא בשירות הצבאי ובטיול הגדול שלאחריו. כמנהל תיכון דתי ראיתי מציאות זו כפגומה משתי סיבות: הסיבה הראשונה היא שאנחנו מציירים לתלמידים שלנו מציאות מעוותת. כידוע, הרוב המוחץ של בריותיו של הקב"ה אינם יהודים; תלמידים שלומדים במערכת החינוך הדתית עלולים לחשוב שכל ההיסטוריה האנושית סובבת רק סביב סיפורו של העם היהודי. אמנם, חלק גדול ובלתי פרופורציוני של ההיסטוריה האנושית אכן קשור באופן ישיר ועקיף לסיפורו של העם היהודי, אך לחלקים רבים של העולם אין ולא היה קשר אליו. כמחנכים, ראוי שתלמידינו יטעמו לפחות קמצוץ של ידיעות על תרבויות אלו.
אך כמובן שהצורך בהכרת העולם של אלו שאינם בני ברית, עמוק יותר. בעם ישראל קיימת נטייה לחשוב שכל הסבל האנושי מתמקד רק בו. אכן, עמנו סבל סבל רב מידי שונאי ישראל למיניהם, אך מי שרגיש לכל ברואיו של הקב"ה ראוי שיידע כי הסבל האנושי רב ביותר ומתחלק בין עמים רבים. אנשים רבים כל כך בעולם סובלים מאסונות טבע, מעריצות פוליטית, מפשע ומעוני. למשל, למרות ייחודיותה של השואה שחווה העם היהודי, במלחמת העולם השנייה נהרגו כעשרים מיליון חיילים ואזרחים רוסים. מאז השואה זכה דווקא עם ישראל לשפע עצום באופן יחסי לעמים אחרים; כיהודים, ראוי היה בעיניי שניצור אצל תלמידינו רגישות לא רק לסבלנו אלא גם לסבלם של עמים אחרים.
בעקבות תחושות אלו חשוב היה לי שהתלמידים בבית ספרנו ילמדו מבוא כללי להבנת הדתות הגדולות השוכנות לצדנו – הנצרות והאסלאם. אי אפשר להבין את המציאות של העם היהודי במאה העשרים ואחת בלי להבין את שתי הדתות האלו, ואם אנחנו מעוניינים שתלמידינו יוכלו לשוחח על המציאות שהם חיים בה בצורה אינטליגנטית ואמינה – ראוי שהם ילמדו את תולדות העולם המערבי והעולם המוסלמי.
מיותר גם לציין שאי אפשר להבין את המציאות הנוכחית של מדינת ישראל בלי להבין את דת האסלאם. לימוד זה יכול להפוך את התלמידים לסובלניים יותר או פחות כלפי דתות אלו – אולם בכל מקרה, ראוי שהם יבנו את השקפת עולמם מתוך לימוד מעמיק ואמין. לגבי הנצרות – ודאי שליהודים יש מחלוקות חריפות עם יסודות מרכזיים בדת זו, וגם על מחלוקות אלו ועל הריקבון של התרבות הנוצרית באירופה חייבים לדבר, אך גם בנושאים אלו השקפת העולם שלנו ושל תלמידינו חייבת להיות מנומקת ורצינית. ואכן, כך הורה לי גם הרב ליכטנשטיין – זו היא חובה שיהודים יראי שמיים ילמדו את המקצועות האלו.
אולם מבחינתי, לא מספיק ללמוד רק בכיתה. לפיכך נהוג בבית ספרנו להביא נציג של דתות האסלאם והנצרות לשיחה עם התלמידים (אמנם עליי לציין כי הבחירה של הדוברים הייתה קצת מוטה – הנציג הנוצרי הוא לרוב אדם בעל סימפטיה מיוחדת לעם יהודי). תמיד התנהל דיון ער בין נציג הדת האחרת ובין התלמידים, ובמהלכו התחזקה דווקא תפיסת העולם האמונית-יהודית של תלמידינו. לדידי החשיבות של שיחות אלו נעוצה לאו דווקא בתכנים העולים בה אלא בעצם קיומה; התלמידים מבינים בה כי אף על פי שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, הרי שקיימים גם גויים צדיקים אוהבי אלוקים ואדם. המסר שברצוננו להעביר הוא כי עם אנשים כאלו אנחנו מעוניינים בדיאלוג, ובכלל – אם עם ישראל מעוניין ב"תיקון עולם במלכות שדי", הרי שדבר זה מחייב דיאלוג וקִרבה עם אותם אנשים שאינם בני ברית אך חפצים בשלומנו.
שיח במציאות של קונפליקט
בשנה האחרונה הגיע לבית ספרינו מר עיסא אבו גוש, מנהל מחלקת החינוך של היישוב אבו גוש, כדי לשוחח עם התלמידים. הוא דיבר על המציאות של ערביי ישראל והעלה את הקושי בהיות ישראלי וערבי יחד. המפגש היה טעון ומתוח, אך חשתי כי כמוסד חינוכי חובה עלינו להפגיש את תלמידינו עם המציאות הישראלית שבה חיים גם ערבים ישראלים כמו מר אבו גוש, איש המעוניין לחיות בשלום ובכבוד עם הרוב היהודי.
אינני חושב שמתפקידו של בית הספר לתת אינדוקטרינציה פוליטית זו או אחרת. אנחנו חייבים לחנך לאהבת כל ארץ ישראל המובטחת ולאהבת מדינת ישראל, אך גם לאפשר לתלמידים לקבוע באופן עצמאי את דעותיהם בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני. עם זאת, בכל מקרה אסור שהפחדים הקיומיים שלנו יתנו לגיטימציה ליצירת חברה גזענית. הקלות והתדירות שבהן אחדים מתלמידינו אומרים משתמשים בססמה "מוות לערבים", והשתיקה מצד המבוגרים לאמירה זו נוגדות את המוסר האנושי הבסיסי כמו גם את יסודות המשפט והצדק התורני של "איש בחטאו יומת".
בית ספרנו הוא בית ספר ממלכתי-דתי, וכמעט כל בוגריו משרתים שירות משמעותי ביותר בצה"ל – רבים מהם אף כקצינים וכמפקדים. את המסירות לשירות משמעותי בצה"ל הם יונקים מתפיסת העולם הדתית והלאומית בבית הספר. נראה שבעתיד הנראה לעין יצטרך עם ישראל להמשיך להגן על עצמו בעזרת החרב, בבחינת "הבא להורגך השכם להורגו", אך אסור שמאמץ זה יסתור את ערך אהבת האדם ואת הרגישות לבעלי דתות אחרות – הן בעת מלחמה והן בעת שלום. אדרבה, ההפך הוא הנכון – היכולות הצבאיות הייחודיות שלנו נובעות מהיתרון המוסרי שלנו. יתרון זה הוא ההופך את צה"ל לצבא של העם כולו, והוא המאפשר לנו להילחם בגבורה כשהדבר נחוץ.
פרופ' ברנרד לואיס, המומחה הגדול לאסלאם באוניברסיטת פרינסטון, טוען שהאסלאם הפונדמנטליסטי מונע מתסכול עמוק; אנשיו אינם מצליחים לתקן את המשטרים הרקובים שלהם, ולפיכך הם מעדיפים לייצר שנאה כלפי כל מי שאינו מוסלמי. עלינו להיזהר שלא נידבק במחלה זו – אסור שהזילות בחיי אדם והשימוש באלימות, המאפיינים משטרים ערביים כה רבים, ידבקו גם בנו. תגובה של שנאה עיוורת מצדנו תפגע בראש ובראשונה בנו, כפי שטען מרטין לותר קינג, המנהיג השחור הדגול בארצות הברית. הוא קבע כי המחיר שהשחורים ישלמו על החזרת שנאה ללבנים כבד מנשוא – הם יכניסו את בניהם למעגל שנאה שממנו לא יוכלו לצאת.
***
התורה שגדלתי עליה – הן בבית, הן בישיבת הר עציון – הדגישה כי המצווה החשובה ביותר בתורה היא מצוות קידוש ה'. עוד למדתי שאם יש מסר מרכזי לתורת ישראל הרי הוא שהתורה צריכה לעדן את האדם ולהפוך אותו לרגיש יותר לזולת; על היהודי להיות תמיד רחמן ומוסרי יותר, כדברי הרמב"ם: "מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך ואע"פ שהדין כך מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו… ישראל שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה וצוה אותם בחקים ומשפטים צדיקים רחמנים הם על הכל וכן במדותיו של הקב"ה שצונו להדמות בהם הוא אומר ורחמיו על כל מעשיו וכל המרחם מרחמין עליו שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך" (רמב"ם, הלכות עבדים, פרק ט, הלכה ח).
