לקבוצת הורים בעמק המעיינות היה חלום: להקים בית ספר עם גישה חינוכית חדשנית ואישית. כשהחלום נפגש עם סכנת הסגירה שריחפה מעל בית הספר של המושבים בעמק המעיינות, הוא הפך למסע שכלל חידוש משמעותי של בית הספר הישן. בית הספר 'ביכורים' הוא בית ספר ממלכתי־דתי רב־תרבותי, שיש בו מקום לקיבוצניקים ולמושבניקים, בני עדות שונות מרקעים שונים וברמות דתיות מגוונות. שילוב ידיים הופך חזון משותף למציאות
מסע להקמת בית ספר חדש
נתחיל מהסוף. לאחר שנים שבית הספר היחידי שאליו שלחו בני הקיבוצים את ילדיהם היה בית הספר הקיבוצי, חל שינוי דרמטי באזור הגלבוע וחלק מההורים שולחים את ילדיהם לבית הספר הנמצא במושב ביכורה. השינוי היה מורכב וכלל בדרך גם משבר חריף, אך בסופו של דבר המהלך הצליח. לאחר המחזור הראשון (שכלל 17 תלמידים), יצא לדרך המחזור השני (שכלל כבר 24 תלמידים) ובימים אלו מתרקם המחזור השלישי (שיכלול שתי כיתות! אינשאללה).
כעת נשוב לתחילת הסיפור. אמנם ההפרטה בקיבוץ מעלה גלבוע החלה עוד בשנות התשעים של המאה שעברה, אך כשהגענו לאזור לפני כ־13 שנים היו מערכות החיים היישוביות ריכוזיות מאוד: בית כנסת (אשכנזי) אחד, בית ספר (קיבוצי) אחד, ועוד. כעבור שנים הגיעו רוחות ההפרטה גם במישורים הדתיים והחינוכיים. במעלה גלבוע קמו מנייני תפילה שונים, ולאחר כמה שנים עלתה המחשבה שיש להקים בית ספר חדש באזור.
המסע להקמת בית הספר החדש החל בקבוצת הורים שביקשה לנסח תורה חינוכית הוליסטית, השמה דגש על לימוד אישי ומשמעותי יותר. יצאנו למסע פנימי וחיצוני של ניסיון לשאול כיצד ניתן ללמד כיתה שלמה אך לשמור על יחס אישי, ובעיקר כיצד ניתן למצוא דרכים להגיע לליבם של כל תלמיד ולתלמידה. דיברנו בלהט על לימוד שלם יותר שאינו רק פרונטלי. לימוד פרונטלי הוא חשוב כשלעצמו, אך אין הוא יכול להיות הדרך הבלעדית ואף לא המרכזית, שכן הוא יוצר תלמידים פסיביים העסוקים בעיקר בסיכום דברי המורה ובהעתקה מן הלוח, במקום למצוא את עצמם בחומר הנלמד ולהיות פעילים ומעורבים. היה ברור לנו שרצון לחבר כל תלמיד מחייב לתת מקום לתרבות ממנה הוא בא, למנגינה הפנימית וגם לזו הממשית שאל תוכן גדל, ולפיכך בית הספר חייב להיות רב־תרבותי.
במקביל, מחלקת החינוך במועצה האזורית עמק המעיינות הייתה בתהליך של שידוד מערכות, שכלל ניסיון לארגון מחודש של בתי הספר במועצה. מחד, בית הספר הקיבוצי הלך וגדל לממדים בעייתיים, וסבל מתפקוד חלקי של המערכת. מאידך, בית הספר של המושבים הלך ונחלש עד שבאותה השנה נרשמו רק שלושה (!) מבני המושבים לכיתה א, ובעצם הוא עמד להיסגר.
השילוב של כל הגורמים: בית ספר מושבי שעומד להיסגר, לצד בית ספר קיבוצי מלא עד אפס מקום, עם קבוצת הורים המבקשת חינוך אחר ומוכנה להשקיע מאמץ גדול בבנייתו – הביא לחיבור של קבוצת ההורים עם תהליך מתיחת הפנים בבית הספר של המושבים. מרגע זה נפתחה הדרך לחיפוש קהל חדש של תלמידים ולחיבור מפתיע בין הקיבוצים למושבים. ואל יקל בעיניכם הדבר, שכן הפערים היו רבים. המושבים כוללים בעיקר מזרחיים שחלקם היה מסורתי (ברמות שונות), ואילו הקיבוצים כוללים בעיקר אשכנזים דתיים (ברמות שונות). אמנם תמיד היו נקודות מפגש בשדה החינוכי: ילדי הקיבוצים והמושבים נפגשו בחוגים ובאירועי תרבות, ואף והיו מילדי המושבים שלמדו בבית הספר הקיבוצי (התנועה ההפוכה הייתה מועטה ביותר). אולם מפגשים אלה היו מעטים ולא משמעותיים. מפגש ממשי ושוויוני בין הקהילות לא התקיים, ולפיכך נוצר ניכור מסוים.
בית הספר בדמות הקהילה
החיבור נראה בתחילה לבני המושבים מאיים, אך אנו באנו בעמדה של שותפות ולא של השתלטות, מתוך רצון לבנות יחד את בית הספר המשותף, ולאט לאט החל להתרקם חלום משותף לבית ספר רב־תרבותי. לדוגמה, היה ברור שכל תלמיד יקבל סידור לפי הנוסח שלו – דבר שיחייב חשיבה על אופיה של התפילה המשותפת. טקס חלוקת הסידור נערך בבית הכנסת של מושב רוויה, וכלל ברכה מפי אחד מזקני המושב תוך שילוב פיוטי תפילה וניגוני חסידים ועוד. התפיסה החינוכית שהנחתה אותנו הייתה כי הפנייה אל השורשים אינה מעכבת את הצמיחה בהווה, אלא להפך – היא מצמיחה כנפיים. דווקא ההכרה כי לכל ילד מסורת משמעותית, התורמת לפסיפס התרבותי המתרקם כאן בישראל, מחזקת את התלמידים ועוד יותר את ההורים ומאפשרת חיבור ממקום מכבד.
בעיניי, הדבר המשמעותי ביותר היה התהליך העמוק והמשמעותי שבו נפגשו מורי בית ספר והמנהלת עם הורים מכל העמק וההר לתהליך חשיבה, שכלל פגישות רבות שבמהלכן התגבשו עקרונות היסוד של בית הספר המתחדש. מעורבות הורים, עד גבול מסוים, היא משמעותית שכן היא מעצבת את בית הספר בדמות הקהילה ולא להיפך. היא מאפשרת להבין את העולמות מהם באים התלמידים ומיטיבה לספק להם מענה הולם. אני זוכר היטב את הדיון המעמיק בשאלת הצורך להשקיע בדרכי הלימוד ובתהליך החינוכי והלימודי לעומת הרצון שבית הספר יביא את תלמידיו להישגים ולתוצאות משמעותיות בתחומי הלימוד (מבחני מיצב כבר אמרנו?!). במשך חודשים, בליווי צמוד של מערכת החינוך המקומית ושל מנחת קבוצות נפלאה, ישבנו וליבנו את הדברים עד כדי דיון על שם בית הספר והסמליל. אף שהיה לי קשה להתחייב לרצף פגישות, תמיד חזרתי עם עיניים נוצצות מעצם התהליך שכלל טווית חלומות משותפים להורים ובירור של הרצוי והמצוי.
אחת הפגישות נגעה לעניין פעוט אך רב משמעות: בחירת השם. שם בית הספר הישן של המושבים היה 'ביכורה', כשם המושב שבו הוא שוכן. אם נשמור על השם הקיים, התחושה תהיה ששום דבר לא השתנה וקהלים חדשים יירתעו מהצטרפות למהלך; ואם נשנה את שמו – הרי שאנו דוחים בכך את אנשי המושבים שלאורך שנים שלחו את ילדיהם לבית הספר ששם המושב משוקע בו. הפתרון היה יצירתי, פשוט ומתוחכם כאחד – שמו של בית הספר שונה מ'ביכורה' ל'ביכורים' – מתיחת פנים המשדרת התחדשות, אך ללא דחייה של מורשת המושבים. נדמה כי נוצר כאן מהלך שמבקש להימנע מתחושת השתלטות על בית הספר הקיים, אך מצד שני היה ברור לכולם שהתנאי להתגברות על איום הסגירה הוא שבית הספר יתחדש וישנה את פניו.
רב־תרבותיות ופדגוגיה חדשנית
אז מה קרה שם באמת?
נוצר מרחב חדש שהצליח (עם קשיים לא מעטים) לקרב רחוקים ולפתח שפה חינוכית מרתקת. הרגישות הרב־תרבותית מבקשת להוביל לכיוון דתי מעמיק, אך גם להכיל תלמידים מבתים שונים מסורתיים או חילוניים. כך גם משפחות מעורבות (שאחד מבני המשפחה אינו דתי) הבוחרות בחינוך דתי יכולות להשתלב בקלות גדולה יותר. לשם כך נדרשה חוכמת הלב של המורים ושל ההורים. את האפשרות שבית הספר יהיה ממלכתי דחו ההורים בשלב בניית החזון, והיה רצון לנסח כיצד יפעל בית הספר הממלכתי־דתי בחברה מגוונת כל כך. מחד, בית הספר מחנך על פי הגישה הדתית ומבקש להעצים את אהבת התורה וההלכה בקרב תלמידיו. מאידך, ישנה הבנה שחלק גדול מתלמידיו מסורתי במידה כזו או אחרת וחלקם מגיע מבתים מעורבים. כך למשל, יש ניסיון להעצים את התפילה בשירים ובהסברים, אך המורה לא תבוא חשבון עם תלמיד הבוחר שלא להתפלל, בייחוד אם יש לכך רקע משפחתי. באווירה שנוצרה, המורה מכיר היטב את התלמידים ומשפחותיהם ויודע מה ניתן לבקש מכל תלמיד. השיח הוא עדין אך המסגרת הבית ספרית ברורה.
מעבר לכך, מתפתחת אט אט תוך ניסוי ותעייה גישה חינוכית הקשובה לכל תלמיד ותלמידה. בית הספר בחר לטבוע על סמלו את המוטו: "לכל אחד ניגון משלו". ואכן יש ניסיון משמעותי לפתח מערכת לימוד שיש בה מגע אישי והוליסטי. צוות המורים, המנהלת וסגניתה מגויסים לחשיבה מחודשת על הדרכים לקשור כל תלמיד ללימוד. כך למשל הוקם פרויקט חונכות אישית שבו פוגש כל תלמיד דמות בוגרת (אחת המורות, המזכירה ואפילו אב הבית) פעם בשבוע לשיחה קצרה ולמפגש אישי. בנוסף, חלק מזמן הלימוד נעשה במרכזי למידה (בכיתות או בחצר) בהם עובדים התלמידים בזוגות בנושאים שונים. בסדנה הפתוחה נבחר בכל פעם נושא, וכל ילד מכין יצירה מחומרי גלם רבים (בקבוקים, קופסאות וכדומה) ומשוחח עם המורה על התהליך והתוצר.
תוכנית הלימודים הוליסטית והילד פוגש את הנושא הנלמד בדרכים שונות. לכל חודש יש נושא חודשי המקושר לצבע (צהוב בחודש כסלו; ירוק בחודש שבט) והלימוד כולל עיסוק בנושא במגוון של שיעורים. כך למשל בחודש אלול ותשרי עסקו בצבע הלבן המבטא טהרה וחגיגיות, למדו על בגדי הכהן הגדול ביום הכיפורים, ואף פגשו לבקן שסיפר על האתגרים שעמד לפניהם בחייו (שיחה שעשתה רושם גדול על בני שבכיתה ב'). יש גם פרויקטים מיוחדים המאפשרים למידה רב־תחומית. למשל, הוקמה מרכולית (סוּפר) שבה פועלת כל קבוצה לפי רמתה: תלמידי כיתות א' מחפשים בחנות מוצרים לפי אותיות עליהם למדו בשיעור שפה, ואילו בשיעור חשבון הם לומדים חיבור וחיסור כחלק מתהליך קניית מוצרים בחנות. בכיתה ג' מתחילים ללמוד אנגלית ומחפשים בחנות מילים חדשות הכתובות על המוצרים, בשיעור מדעים לומדים על תזונה וקלוריות מתוך בחינת המוצרים בחנות, ואילו בשיעור כישורי חיים לומדים מהי ההתנהגות הראויה בסופר. בחצר הוקם גן חושים המפעיל את החושים השונים וכן פינה לפיתוח מיומנויות בסיסיות כקשירת נעליים וסגירת כפתורים ופתיחתם. כך לומד התלמיד דרך הידיים והרגליים, חווה את המשמעות של הדברים ומבין את הצורך בהם. בטיול חשבוני, שהוא שיעור חשבון בכיתה א' המתנהל בחצר, הוא סופר פרחים או ציפורים ועומד על הכוח שיש בידע החשבוני, ועל כן הוא נכון יותר למאמץ הכרוך בלמידה.
שילוב ידיים למען חזון משותף
נכון להיום, בית הספר נמצא בתהליך של בנייה מתמשכת, ובתמיכה נמרצת של מחלקת החינוך במועצה מושקעים כספים רבים בפיתוחו ובשיפוצו (למראה יש השפעה ממשית על האווירה!) וכן מאמצים רבים לבניית פדגוגיה מתחדשת. האם הכול מושלם? ודאי שלא. חסכתי מכם את תיאורי הזיעה, הדמעות והמשברים שבדרך, לא משום שהם לא היו שם, אלא משום שהם מרכיב טבעי של התהליך המיוחד הזה וחלק מאבני הבניין מהם הוקם בית הספר המתחדש.
לדעתי, נוצר בבית הספר 'ביכורים' דגם מעניין של תהליך של חיזוק בית ספר ממלכתי־דתי על ידי ההורים, המורים והמועצה – אשר הביא לפריחה מחודשת של בית הספר. הרצון להעצים בית ספר קיים ולחדש אותו תוך שימור מוטיבים מרכזיים מאופיו הקיים הוא חוכמה המצריכה מחשבה מאומצת ובעיקר גישה רגישה ולא פטרונית. הוא מחייב הקמת קבוצת הורים שתהיה מורכבת, עד כמה שאפשר, מהורים מצטרפים ומהורים שילדיהם כבר לומדים בבית הספר, וזאת על מנת לשלב יחד ידיים וליצור יחסי אמון וחזון משותף. לצד זאת, מערכת החינוך צריכה להשקיע משאבים וזמן בתהליך. התמיכה ממשרד החינוך ומהמערכת המקומית משמעותית בליווי התהליך הן בשלב בניית החזון והן בליווי המורים והמנהלת במהלך השנה על ידי מתן ייעוץ והדרכה צמודה שתהפוך את החזון לתוכנית עבודה.
מספרים על אותו חכם שבירך בבר המצווה את בנו: "אני מאחל לך שלא תפסיק לחלום". כשאני מגיע לבקר בבית הספר החדש־ישן 'ביכורים' אני מתרגש למראה הילדים הרבים הלומדים ומשחקים שם, ורואה גם את ההורים שהעזו לחלום והיו מוכנים לעמול ולעבוד קשה על שזירת כלל החלומות לחלום אחד גדול ועל הגשמתו.
*ד"ר חזי כהן הוא איש תנ"ך, מורה בישיבת מעלה גלבוע, ועוסק בחכמי הספרדים ובתרבות המזרחית
