not memberg

 

 

 

 

חסידות בלי אמונה – החסידות כמקור השראה לאדם בן ימינו

רון מרגולין

 

רון מרגולין הוא פרופסור להגות יהודית מודרנית ולחקר החסידות באוניברסיטת תל אביב וחוקר בכיר במכון שלום הרטמן. ספרו "הדת הפנימית: פנומנולוגיה של חיי הדת הפנימיים והשתקפותם במקורות היהדות מן המקרא עד החסידות", יוצא לאור בימים אלה בסדרה "פרשנות ותרבות" של הוצאת אוניברסיטת בר-אילן.

 

העולם החסידי קיים לאורך השנים קשר קרוב עם החברה והתרבות הישראלית, בעיקר דרך עולם הסיפורים החסידיים, שהיה חלק בלתי נפרד מתוך הספרות העברית. ואולם, מעבר לקשר הזה, האם יכולה החברה החילונית בישראל לשאוב השראה רוחנית גם מעולם התורות החסידיות? רון מרגולין עומד על מערכת הקשרים המרתקת שבין החברה החילונית בישראל לבין עולם החסידות, ומראה מתוך ניתוח של תורות חסידיות, כיצד הרעיונות הללו יכולים להיות משמעותיים לחיפוש הרוחני של האדם החילוני בן ימינו

 





 

הרב יונתן סאקס, הרב הראשי של יהודי בריטניה, בחר בסיפורו של י"ל פרץ "אם לא למעלה מזה" כפתיחה לפרק השלישי של ספרו "לרפא עולם שבור: החיים כקריאה לאחריות", שיצא לאור באנגלית ב-1988 ותורגם לאחרונה לעברית. הקורא המצוי של הספר בוודאי איננו מודע לכך שי"ל פרץ (נפטר בוורשה ב-1915) לא היה חסיד ולא ירא שמיים, אלא היה מאבות הספרות החילונית בעברית וביידיש. סיפורי החסידות של י"ל פרץ הפכו, כמדומה, לאשנב לחסידות עבור דתיים וחילונים כאחד; אולם אין לשכוח שהעלאתם על הכתב הייתה אחד הביטויים הראשונים להתעניינות מודרניסטית וחילונית בעולם החסידות, שלא פסקה מאז ועד היום.

ניחם רוס מסביר בספרו "מסורת אהובה ושנואה" כי העניין של יהודים חילונים בחסידות (שנוסף לפרץ, יש למנות ביניהם שורה שלמה של סופרים, ובהם: מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, מרטין בובר, אבא הורודצקי, ש"י עגנון, אליעזר שטיינמן, פנחס שדה ואחרים) מעיד על תפיסת החסידות כמקור להזדהות עם העבר היהודי, שלא על בסיס הלכתי. לדברי רוס זהו סוג של פתרון למשבר הזהות שחוו אלה שפסקו לחיות על פי ההלכה אך חיפשו מקורות ספרותיים שמאפשרים להזדהות עם מסורות יהודיות ללא תלות ברקע ההלכתי שלהן. הסבר זה מעוגן בהבחנתו של רוס בכך שקסמה של החסידות עבור סופרים אלה וקהל קוראיהם, מקורו בנתונים שאינם אנטי-הלכתיים אך גם לא הלכתיים במובהק. ב"אם לא למעלה מזה" י"ל פרץ מתאר כיצד הרב החסידי של העיר נמירוב היה מתלבש לפנות בוקר כאיכר פשוט, חוטב עצים ביער סמוך, ומציע אותם למכירה, בהקפה כביכול, לזקנה בודדה וחולה שגרה בעיר. הסיפור מדבר אל לבם של יהודים שוחרי צדק חברתי באשר הם. הסברו של רוס לעיסוק הספרותי המודרני בעולמם של החסידים איננו מופרך כלל ועיקר. אין ספק שספרו של מרטין בובר, "אור הגנוז", וסיפורי החסידות של עגנון היו מקור השראה וקשר ליהדות עבור קוראים רבים שהם, או הוריהם והורי הוריהם, נטשו את אורח החיים הדתי; אך החום הנפשי, החוכמה והרגישות ליחיד בצד חיי הקהילה הרשימו אותם, ואף שימשו מקור השראה לניסיונות של חברי תנועות הנוער ליצור חיי קבוצה שיש בהם דמיון מסוים להווי החיים של העדה החסידית. אין זה מקרה שהמושג "קיבוץ" מקורו בקיבוץ של אנשי ברסלב בראש השנה. כך העיד הסופר יהודה יערי, שאף הוציא מהדורה מודרנית של סיפורי ר' נחמן מברסלב.

 

בין הפנמה להתנגדות

בצד הסברים אלו ברצוני לעמוד בקצרה על חשיבותה של החסידות בעידן המודרני והפוסט-מודרני עבור מי שאיננו יכול להזדהות עם תפיסה דתית של אמונות היהדות, מכיון שהן מושתתות על תפיסות הנוגדות את הבנתנו הבסיסית את המציאות; מי שתפיסות תמימות של שכר ועונש מתנגשות מבחינתו עם מציאות היום-יום; מי שדם הנספים בשואה זועק אליו מן האדמה ושואל: "איכה?"; מי שקיום מצוות לשם קבלת שכר חיצוני מעורר בו התנגדות ומרחיקו מעולם היהדות; מי שמוטרד מתפילה רוטינית ללא משמעות וכוונה, ושואל עצמו מה תכליתה של התפילה ביהדות; מי שבז לגאווה בכלל, ובפרט ליוהרתם של תלמידי חכמים; מי שמוטרד באמת משאלות האמונה והכפירה, ואיננו מוכן להשיב לעצמו תשובות בלתי משכנעות, או להסתפק באמירות כמו: "כך למדונו חכמי הדורות שעברו", או להיענות לתביעות לסור למרותם של חכמים ורבנים בהווה.

למי שמוטרד משאלות מסוג זה אין החסידות מהווה תשובה מבחינת היותה תנועה חברתית דתית ממוסדת, על שלל מאפייניה הנוכחיים ואף לא ההיסטוריים. להפך: מבחינה זו, לא זו בלבד שהפנייה לחסידות עלולה לאכזב, אלא אף להרחיק עוד יותר, והדברים מוכרים וידועים. סוד חשיבותה של החסידות הוא במקורותיה העיוניים והסיפוריים. גם תשובה זו, אסור לטעות בהבנתה. ספרי החסידות רבים הם, והעיון בהם איננו קל כלל ועיקר. רובם בנויים כדרשות על פרשות השבוע, ולמעשה רובם הם פרי שכתוב של דרשות הצדיקים בשבתות וימים טובים ושל סיפורי מעשיות שסיפרו חסידים בהתוועדויותיהם. פעמים רבות שפתם המקורית משובשת ולרוב אף מתובלת במילים או במשפטים ביידיש, רצף העניינים אסוציאטיבי, והקריאה בהם יכולה להתיש את הקורא המודרני כשהוא אינו משתמש בעיבודים חדשניים.

למרות כל זאת החסידות היא מקור לא אכזב לתורות, לדברי חוכמה ולסיפורים שבכוחם להחיות את נפשו של הקורא בהם. התחיות זו מקורה במגמתם הנפשית-פנימית של רבים ממורי החסידות. הכוונה לפנייתם אל חיי הנפש של תלמידיהם, להתגברות מודעותם לחוויותיהם הנפשיות הכרוכות בחייהם הדתיים, ולהעברתם של תכנים ורעיונות דתיים העוסקים במציאות החיצונית אל המתרחש בפנימיות הנפשית. מגמה זו אל עבר הפנמת היהדות לא התחילה בחסידות – ראשיתה במקרא. בייחוד בולט הדבר בפרקי תהלים רבים, באמרות וברעיונות הפזורים במקורות חז"ל. לדוגמה, המאמר במסכת אבות "שכר מצוה מצוה ושכר עברה עברה" מבטא מגמת הפנמה של היהדות, הנמשכת גם במחשבה היהודית בימי הביניים, בספרות המוסר ובקבלה.

ייחודה של החסידות מבחינה זו הוא בכך שחלה בה, באופן משמעותי ביותר, התעצמות העניין במגמת ההפנמה הזו. רבים מצדיקי החסידות, החל מהבעש"ט ותלמידיו הקרובים, מתאפיינים בפנייה לעבר פרשנות נפשית, בחיפוש אחר מקורות שמדגישים צד זה בחיים היהודיים וביצירת רעיונות חדשים ברוח זו. בספריי "מקדש אדם" ו"הדת הפנימית" אני מביא מאות דוגמאות המדגימות טענה זו, ולהלן אביא אחדות מהן. רבים מכירים היום את כתבי חסידות ברסלב, את כתבי חב"ד, ולאחרונה – גם את ספריהם של תלמידי תלמידיו של ר' שמחה בונם מפשיסחא: ר' מרדכי יוסף ליינר מאיז'ביצא ותלמידו ר' צדוק הכהן מלובלין, שעיצבו מחשבה חסידית רדיקלית יותר במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. שלושה זרמים אלו מתאפיינים בצורות שונות של הפנמה דתית. ואולם, על אף שתורות אלו מוכרות פחות, בחרתי להביא להלן מתוך תורותיהם של מורי החסידות הראשונים, מכיוון שהן משמשות אבני יסוד בבניין אופייה המפנים של המחשבה החסידית.

 

אלוהים נענה לאדם

אפתח בתורה שנאמרה בשם הבעש"ט וכלולה בספר הנודע "בעש"ט על התורה":

אמר הבעש"ט על הפסוק "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם' (משלי כז, יט) דרך משל כשאדם עומד אצל נהר אזי נראה צל של האדם במים, וכשמקטין האדם את עצמו נעשה הצל גם כן קטן, וכשהאדם מקטין הקטנה אחר הקטנה עד שמגיע הפנים שלו אצל המים כן פנים של הצל בא נגד הפנים של האדם, כן הנמשל, לב אדם שמקטין את עצמו נגד חבירו, ואז חבירו מקטין גם כן את עצמו, עד שלב האדם מקטין את עצמו עד שלא יוכל להקטין יותר, כן חבירו עושה גם כן ונעשו על ידי זה רעים דלא מתפרשין.

בלשונו של מרטין בובר הפגישה היא הסוד שמלמדת אותנו החסידות. כשאדם מפנה מקום לזולתו ומתבונן בו תוך שהוא מסיר מעצמו את מסכות היוהרה, כך גם עושה חברו מולו, ואז מתאפשרת הפגישה, הרעות, או במילים אחרות – האהבה. עיקרון זה, הנלמד מיחסיהם של בני אדם, הוא גם רמז למהותו של הקשר האפשרי בין אדם לאלוהים.

מאמר הבעש"ט הזה מזכיר את פירושו המפורסם של הבעש"ט על הפסוק "ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך" (תהלים קכא ה), המובא בספרו של נכדו, "דגל מחנה אפרים" ובספרו של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב "קדושת לוי": "כי הקב"ה הוא כמו צל לגבי האדם כפי התנועה שהוא עושה כך מראה הקב"ה לו". אם על פי פשט הפסוק אנו מבינים שמדובר בהשגחתו הפרטית של אלוהים במובן הפשוט של המושג, כלומר שאלוהים שומר על האדם ומלוה אותו בכל דרכיו – הרי פירושו של הבעש"ט משנה את כיוונו של הפסוק, ומפנים אותו באופן מובהק. אלוהים נענה לאדם בהתאם לתנועותיו של האדם. המושג "תנועה" כאן הוא על דרך משל והוא מרמז בעצם על מה שמתרחש בתוך האדם.

עקרון יסוד בחסידות הוא מאמרו של הבעש"ט "במקום שאדם חושב שם הוא נמצא". מאמר זה התגלגל בלשונו החדה של הרבי מקוצק לביטוי "אלוהים נמצא במקום שנותנים לו להיכנס". אלוהים איננו שמה של ישות בלתי תלויה באדם, המנהלת את חייו של האדם באופן דומה לדרך שבה מפעילים מלמעלה בובות מריונטה. ממשותו של אלוהים בחייו של אדם תלויה באדם עצמו, במקום ובמובן שאדם מעניק לאלוהים במחשבתו. הפגישה בין אדם לאלוהים תלויה בתנועותיו ובמחשבותיו של האדם עצמו. כשאלוהים הוא בבחינת מקור החיות של האדם או מקור המשמעות שבחייו, הוא נענה בהתאם ומאפשר לאותו אדם, באמצעות חשיבה זו, מגע ממשי עם החיות שבתוכו, המהווה את מקור חייו כמו גם עם משמעותם. בעולם החסידי המושג "חשיבה" איננו מוגבל לפעילות שכלית, אלא מתייחס לכלל ההתרחשויות הפנימיות שבתודעתו של אדם – הרגשיות והמחשבתיות, וכל הקשור בהן.

 

האדם שנזכר בעצמו

הדיבור הכוללני על החסידות מטעה, שהרי החסידות איננה מקשה אחת, ומגמות שונות התרוצצו בה כבר בדורות הראשונים. יש צדיקים שרוח הסגפנות הימי-ביניימית לא הרפתה מהם, למרות המסורות על הבעש"ט שהורה לתלמידיו הראשונים, המגיד ממזריטש ור' יעקב יוסף מפולנאה, להשתחרר מדרכם הסגפנית. מול אלה ניתן למצוא במקורות חסידיים רבים את העיקרון המכונה "עבודה בגשמיות", הנסמך על הפסוק "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו). ר' פנחס מקוריץ אומר על פסוק זה את הפירוש הבא:

כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה נתמלא כל העולם בתורה, שנאמר "חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ" (במדבר יד, כא). ואורייתא וקודשא בריך הוא חד (זוהר ח"ג עג ע"א). נמצא שאין דבר בעולם שאין בו תורה והשי"ת. וזהו "בכל דרכיך דעהו", וכל האומר שדברי תורה ענין דבר אחד, ומילי דעלמא ענין אחר הוא כופר.

אולם הקשר שבין עקרון העבודה בגשמיות ובין תהליכי ההפנמה בחסידות, עולה ביתר בהירות מתורה אחרת המובאת בשמו של ר' פנחס מקוריץ, בספר "אמרי פנחס" ומפרשת את הפסוק "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" (בראשית כח, י-יב):

אמר: כשאדם יוצא מבית המדרש שהוא באר שבע באר מים חיים, וילך חרנה כלומר לשוק, מקום החפשי ובן חורין. ויפגע במקום כלומר כשהוא פוגע בשוק והחשיך לו בדרך ההיא ולן שם, דהיינו שיצא מהשכל, ואינו מיישב את עצמו כלל כי בא השמש, שהשכל הולך ממנו, ויחלום כשמזכיר את

עצמו והוא לשון "חלים" ובריא, שיבריא ויחזק שם את הנשמה, רואה והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, כלומר שבעיני בני אדם נראה שהוא דבר קטן אבל באמת הוא דבר גדול, כי "סולם" הוא בגימטריא "ממון" ומלאכי אלקים עולים ויורדים בו, כלומר אפילו הצדיקים עולים ויורדים בו.

ההיזכרות של האדם בעצמו, כלומר במידת קרבתו לאל או ריחוקו ממנו, היא שיוצרת את הסולם. הסולם מייצג את היכולת להפוך גם את השוק, המסמל את העולם הגשמי, למקום שהאלוהי שוכן בו. את המושג "חלום" דורש ר' פנחס מקוריץ מלשון החלמה, הבראה. תהליך זה של רצוא ושוב בין המציאות הגשמית למהות האלוהית, המתרחש בנפשו של האדם, הוא המובן הפנימי של סיפור חלום יעקב. עצם תהליך השקיעה במציאות החיצונית מביא להתעוררות פנימית, להיזכרות ולשינוי. השוק הופך למקום, כלומר למקומו של הקב"ה. עצם המחשבות על הקדושה ועל מצבו של האדם הופכות את השוק ממקום חשוך, שבו מרוכזות דאגות הקיום – למקום מואר. תהליך זה כשלעצמו מבריא את נפשו של האדם.

האלוהות נתפסת בתורות החסידות כחיות. המגיד ממזריטש הקדיש תורות רבות לאפשרות ההתחברות של האדם לחיות אלוהית זו:

ועיקר החיות הוא מפני שיש לו התחברות עם תחילת המחשבה, ועיקר ההתחברות הוא מפני שהוא באפס בלתי החיות, ואין בו אלא החיות, והחיות הוא אחד עם תחלת המחשבה אחדות פשוט. ואם האדם ירצה לעשות הכנה שישרה עליו אלהות, אזי עיקר הכל שיבין וישיג מאד שאין בו אלא האלהות המחיה אותו, ובלתי זה הוא כאפס ממש, ואז יש הכנה שיוכל לשרות עליו, והשריה הוא 'כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף' (דברים לב, יא), "נוגע ואינו נוגע" (ירושלמי חגיגה ב, א), דהיינו שההכרח [שלא ישיג] האדם את זה כי אם ישיג אזי יהיה בטל מציאות ממש, ואם יש לאדם אפילו נדנוד קצת מגדלות שמחזיק את עצמו למאומה, אזי אין הוא קשור ומחובר עם האלהות, כיון שאינו כאפס וקל להבין. ("מגיד דבריו ליעקב", סימן קכ)

מסעותיהם של צעירים ישראלים למזרח ובייחוד להודו מביאים את חלקם למפגש עם עולם הרוח ההודי הממוקד בחוויה הפנימית ובחיפוש אחר פגישה פנימית עם האלוהות, או עם תודעה פנימית שונה מתודעת היום-יום. החסידות היא המסורת היהודית שבה ניתן למצוא מקבילות מסוימות לעולם זה הממוקד בחוויה הפנימית האישית. דרכן של המסורות החסידיות שונה מזו של מרבית התורות המזרחיות, אך עם זאת יש נקודות מגע מהותיות בין העולמות הללו.

על פי תורת המגיד שהובאה לעיל, לאדם יש אפשרות להתקשרות ולחיבור ממשיים עם האלוהות – "לשריית אלוהים על האדם", כלשון המגיד. מה שנתון ליכולת האדם הן ההכנוֹת המאפשרות מצב זה. מעצם מהותם של הדברים, מדובר ברגעים שבהם שרוי האדם "בביטול ממציאות ממש". המילה "ממש" מבהירה שכאן מדובר באירוע המקיף את כל ישותו של האדם. הדימוי למשק הכנפיים של הנשר שנוגע ואינו נוגע בגוזליו בא להמחיש יותר מכול את הרגעיות ואת העובדה שמדובר ברגעים של יציאה מן הזמן. כל שבריר של תודעה עצמית מבטל את השרייה הממשית של האלוהות על האדם. החיבור עם "תחלת המחשבה" נעשה לא באמצעות החשיבה אלא באמצעות מודעות ל"חיות", לאנרגיה ההכרחית לקיום כלשהו, שבלעדיה מתאפס הקיום לחלוטין. ההתחברות אל החיות מותנית בהכנה תודעתית, שעיקרה הקטנת הערך העצמי של האדם, קרי צמצום הגאווה והסיפוקים העצמיים של האגו. העלייה משמעה שריית האלוהות על האדם בפנימיותו.

דוגמאות מעטות אלו שהבאתי משקפות את המפנה אל הפנימיות המצוי בתורות חסידיות רבות. אין לטעות ולחשוב שכל תורותיה של החסידות מתאפיינות בתכנים אלו, אולם בהשוואה לשאר מקורות היהדות מדובר בהתעצמות חסרת תקדים של העניין בחיים הדתיים הפנימיים. מגמה זו מדברת אל לבם של אלה שמחפשים כיום דרכים אל יהדות נפשית המעניקה משמעות חדשה למושגי היסוד של היהדות הרבנית; מושגים שרבים מהם נעשו בלתי אפשריים למי שרוצה להחזיק בהם בכנות, בשל המרחק שנוצר ביניהם ובין מציאות החיים החיצוניים.