אולי בכל זאת משהו דבק בי שם בעיר, ובכל אותן שעות של שיחות בטלות ארוכות, כשהיינו ילדות נשענות על לוח המודעות, קנאות קדושה בכל זאת הסתננה מהדיו אל העור. אני מבינה היום את הכמיהה לפרטים. את השמחה בלהפוך בה ולהפוך בה. גם אני אוהבת להפוך בתורותיי
גילית חומסקי, ילידת בני ברק, היא סופרת ומשוררת. ספרה האחרון, גחליליות, ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים ב-2013
סבא שלי היה חרדי בגלל מעלית.
סבא וסבתא שלי משני הצדדים הגיעו לארץ אחרי שהשואה הכריחה אותם לתרגל ציונות מעשית. הם היו אנשים מאמינים, שומרי מצוות, כמו הרבה אנשים במעברה בהרצליה. את הילדים שלחו לבית ספר דתי, כי היה בית ספר דתי והיה בית ספר חילוני, והדתי התאים יותר. הילדים הדריכו יחד בבני עקיבא, התחתנו ועברו מהמעברה לעיר הגדולה, שאמנם ים לא היה בה, אבל היו בה שכיות כמו בניין חדש עם מעלית. הוריהם עברו בעקבותיהם, והמשפחה כולה התמקמה על ציר רחוב רבי עקיבא בבני ברק. סבא שלי החל להתפלל בבית הכנסת הסמוך לביתו החדש. שאר המתפללים לבשו חליפות ומגבעות, ולכן בהדרגה החל גם הוא ללבוש חליפה ומגבעת. נטייתו היקית לחוקים השתלבה בטבעיות בשיח ההלכה ההולך ומסתעף. גם אנחנו השתלבנו בו. בדמנו זרמו ערים אירופיות ומעברה וחוף ים, אבל בני ברק הייתה הבית.
באחת השבתות הגיע סבא שלי לארוחת שבת בבוקר ובאמתחתו סיפור מבית הכנסת: לאחד המתפללים נולד בן זכר. אירוע משמח במיוחד, כיוון שהיה מדובר בקהילה קטנה ובזוג שהמתין לילד שנים ארוכות. האב הגאה ערך 'שלום זכר' כמקובל, והביא לבית הכנסת סיר מלא ארבעס. בזמן שהמתפללים התפללו את תפילת השבת, הארבעס התחמם על להבה במטבח, שם עבד הגוי-של-שבת. לקראת סיום התפילה עבר אחד המתפללים ליד המטבח, וראה את הגוי מקטין את הלהבה. הוא סימן לו "לא!" בסימני ידיים, והגוי סובב את הלהבה לכיוון הלא נכון, כיבה אותה ומיד הדליק מחדש. המתפלל המתין לסוף התפילה, ואז ניגש לרב וסיפר לו את אשר אירע במטבח. בין המתפללים החל דיון: האם הייתה כאן אמירה לגוי? האם דין רמיזה כאמירה מפורשת? ומה דין רמיזה על גודל הלהבה שהפכה לכיבוי והבערה ממש? בסופו של דבר פסק הרב שהתבשיל אסור, וסיר הארבעס הושלך לפח.
סבי סיפר את הסיפור בצער שאין בו כעס. הייתה לו היכולת הזו. אבל לבי נחמץ על החגיגה שנהרסה, מעשה ידי אדם. בצהרי אותה שבת ישבתי על המיטה עם חברתי, שנפש של תלמידת חכמים הייתה לה, ושפכתי את לבי. "אבל למה הוא היה צריך בכלל להגיד?" טענתי, "בשביל מה הוא שאל את הרב, ועוד לפני כולם. הוא הרי יודע כמה האבא חיכה לשלום זכר הזה." "זה שהאבא חיכה לילד הרבה שנים בכלל לא משנה," אמרה חברתי בטעם. "או שמאמינים שזה אסור, או שלא מאמינים."
האמת היא שלא האמנתי. האמנתי בראשיתו של הסיפור המשפחתי ובהצטרפות אל מחנה האלוהים והתורה. אבל בתתי דיונים על תתי הלכות לא ראיתי קדושה ולא יופי. העוצמות שבהן מוכן אדם לדון על זוטות כמו אמירה לגוי בשבת נראו לי מייגעות ורחוקות מדי מהמקור, משייטות חסרות כיוון כמו לוויינים שהתנתקו מחללית האם. ובסתר לבי חשבתי שלא היה קורה כלום אם היו פשוט מגישים את הארבעס, מברכים את האב הגאה והולכים שמחים הביתה. אף אחד לא היה יודע ולאלוהים לא היה אכפת. אני חושבת כך גם היום.
הלהט של העיר, על חוקיה וחרמותיה וקונמיה, נותר תמיד זר ולא נוגע. בדרך חזרה מבית הספר היינו עומדות בחצאיות ג'ינס קצרות ומדברות ליד לוח המודעות, שממנו זהרו לא פעם מודעות מאיימות: "חצאיות ג'ינס! צר! קצר! בושה וכלימה!". נשענּו על הלוח ודבר לא נדבק.
*
באחד מימי הזיכרון התעכבתי עם חברה ברחוב, ואיחרנו לטקס בבית הספר. בחולצותינו הלבנות החגיגיות רצנו במדרגות המתנחשלות אל הרחבה, ועם הישמע הצפירה נעמדנו דום. ילד בפאות, בן לא יותר משבע או שמונה, עמד לידנו וצחק. והנה, משב רוח של קדושה בכל זאת הבליח בנו ברחובותיה של העיר. הה, מלחמת קודש. ברגע שהסתיימה הצפירה אמרתי לו בכעס מה שדתיים-לאומים אמרו אז לחרדים שלא עמדו בצפירה, אינני זוכרת כבר באילו מילים. וחברתי החכמה, שנפש של תלמידת חכמים הייתה לה, אמרה: "אבל נכון שבמשך כל הצפירה לא חשבת על החיילים, אלא רק על מה שתגידי לו?"
*
לימים יצאתי עם בחור שחרף כיפתו הסרוגה הגדיר את עצמו חסיד. הייתה בו כמיהה טבעית לסיפורי חסידים, והוא נהג לשרטט לי מפות ארוכות על איך התפצלה חסידות כזו מחסידות אחרת, מי הסתכסך עם מי ומה בדיוק ההבדלים בין החצרות. הוא דיבר תמיד בלהט, מעומק לבו ובאהבת אמת. הקשבתי לו באותו יֶגע מהול בחיבה שבו נהגתי להקשיב לסיפורים על כדורגל. העיסוק האינסופי בפרטים חסרי משמעות, חשבתי, מה זה בכלל משנה.
*
מה רבה הייתה הפתעתי כשגיליתי שאני חרדית.
אני לא זוכרת מתי התאחדו רסיסי המידע שליקטתי כל חיי והיו לאמת אחת. בערב ספרותי מסוים, בשלב הגישושים החברתיים והאוכל הזעיר, ניגש אליי מכר ושאל שאלה על משורר שאת ספרו עזרתי לתרגם. עניתי לו בשמחה ובשקיקה. השיחה זלגה מהמשורר המתורגם אל משוררים אחרים. וקרה לי מה שקרה שנים קודם לכן, כשהייתי בת חמש או שש ופגשתי לראשונה ספר אמתי: כל לימודי האותיות הבודדות קיבלו בבת אחת משמעות, וגיליתי שבעצם, היי, אני מבינה את זה.
באותה שיחה גיליתי שאני מדברת מהלב. עם אהבת אמת גם לכל מה שלא באמת משנה. עם סקרנות של אוהבים להיסטוריה ולאסכולות ולמסורות, לתתי זרמים ולאנקדוטות על הקדושים והקדושות. גם הדברים הלא חשובים נראו לי מעניינים, כי זה היה הבית. אש פנימית בערה בשמחת אמת אל מול האמת. והבנתי פתאום מה אני. חרדית של שירה. עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר.
אולי בכל זאת משהו דבק בי שם בעיר. כמו בסבא שלי. ובכל אותן שעות של שיחות בטלות ארוכות, כשהיינו ילדות נשענות על לוח המודעות, קנאות קדושה בכל זאת הסתננה מהדיו אל העור. אני מבינה היום את הכמיהה לפרטים. את השמחה בלהפוך בה ולהפוך בה. גם אני אוהבת להפוך בתורותיי. ספחתי אפילו את מה שהיה אחרון המנהגים המשונים בעיניי: אני הולכת לפעמים ללוויות, לחלוק כבוד אחרון לקדושים ספרותיים שלא הכרתי באופן אישי.
ואנשים כותבים הם בני עמי.
אני עדיין חושבת שאש שכבתה בטעות בשבת מוטב להדליק בשקט, ישמחו הסועדים וישמח האב וישמח האל. מה זה אומר עליי ועל אלוהיי, אינני יודעת. אבל כמו בהרבה דברים, גם בזה: ממרחק הזמן פחות בוערים בי הצדק והכעס, ואני מבינה יותר את האהבה.
המאמר מתפרסם בגיליון 70 של כתב העת "דעות" בהוצאת נאמני תורה ועבודה ומרכז יעקב הרצוג, המוקדש לנושא החברה החרדית.
