טעם טוב בפה/ אלי טמיר
(ויסברט)
"יארצייט"
–
שולי רנד
הפקה עצמאית,
על פי סיפורו של ש"י עגנון "מעשה בשני תלמידי חכמים שהיו בעירנו" (תיאטרון
החאן הקטן).
במרכז
אולמון "החאן הקטן" ניצב בימים אלה שולחן ענקי ומאחוריו במה קטנה וארון
קודש. מסביב לשולחן כיסאות ועליו, ישתבח שמו, הקוגל הירושלמי הטוב ביותר שנסקר
במדור זה. הקהל של ההצגה החדשה "יארצייט" אמור לשבת סביב השולחן,
ושולי רנד, המגלם את המספר ואת כל שאר הדמויות בסיפור, יושב בראשו. ההצגה עצמה
כשמה כן היא – כולנו אורחים בסעודת יארצייט (יום השנה) אותה מקיים חסיד ירושלמי
לזכר מישהו מאבותיו. החסיד מספר את המעשה בשני תלמידי חכמים שהיו בעירו והעוינות
שהתלקחה ביניהם ודבקה בהם עד מותם.
אחת
השאלות הגדולות והמאתגרות בתיאטרון המודרני הייתה תמיד שאלת "הקיר
הרביעי". איך אפשר להוציא את הקהל מהחושך בו הוא מתעטף ולאלץ אותו להתמודד עם
ההצגה, ולא רק לצפות בה. השאלה הזאת הובילה לפתרונות מפתרונות שונים – קיצוניים יותר וקיצוניים הרבה יותר. אני,
כשלעצמי, מעדיף לקבל בעצמי את ההחלטה באשר למידת מעורבותי במתרחש על הבמה. אבל גם
סרבן-שותפות כמוני לא יכול שלא להתמסר מרצון לקוגל המשובח וליין שבהם מכבד שולי
רנד את הקהל שלו בתחילת ההצגה-סעודת המצווה. גם איחור בן ארבעים דקות (אליו עוד
נחזור בהמשך) לא מנע מהקהל הממורמר להתמסר מיד לנוכחותם הכובשת של רנד ושל הקוגל – כבודו של כל אחד במקומו מונח.
שולי
רנד נחשב בשעתו להבטחה הגדולה של התיאטרון הישראלי. חזרתו בתשובה, כדרכן של חזרות
בתשובה בעולמנו הנאור, לוותה בתדהמה ובתחושה מסוימת של בגידה. כל זה לא מנע מעולם
התיאטרון לגלות סקרנות רבה כשרנד בחר לחזור לבמה ולהעלות במסגרת פסטיבל ישראל את
הצגת היחיד הזו, המבוססת על סיפורו המפורסם של עגנון "מעשה בשני תלמידי חכמים
שהיו בעירנו". לצופה בהצגה מסתבר שההבטחה עוד לא אמרה את מילתה האחרונה. רנד
מפגין משחק וירטואוזי, הוא מעלה על הבמה למעלה מעשר דמויות – חלקן בעלות נוכחות של
קבע, אחרות רק חולפות לרגע – ועם זאת כולן מנומקות, שלמות ומלאות הבעה. רנד מצליח
ליצור דיאלוג על במת יחיד, מחייה בית כנסת מלא מפה לפה כשרק הוא עומד על הבמה
ומזכיר לקהל את האמנות הקסומה של מספר הסיפורים.
אני
לא בטוח אם החמאתי כאן לרנד או ביקרתי אותו. האם הוא התכוון להיות "מספר
סיפורים"? הדמות היחידה שאיננה מקבלת אפיון ועומק היא דווקא דמותו של החסיד
הירושלמי המספר את הסיפור. למרות שברגע מצחיק אחד מתנצל רנד בפני אחת מהצופות על
הסיגריה שהוא מעשן "זה לא אני, זאת הדמות", בעצם אין כאן דמות – המספר
הוא בעיקר מספר. הבמה של רנד מצומצמת מאוד, המרחב אינטימי והתנועה סמויה כמעט. זהו
תיאטרון אחר, קרוב מאוד. על רקע זה בולטת אי מעורבותו של המספר בדרמה עצמה.
"המספר" אינו דמות של ממש אלא מין פונקציה הכרחית, מקושטת אך לא מעוצבת.
עגנון
מספר את סיפורם של תלמיד חכם בן טובים המעליב בפרהסיה תלמיד חכם אחר ושל התלמיד
חכם הנעלב. מלבד המשפט המיותר שאמר (ושעליו התחרט מיד) חי המעליב כל חייו חיי
צדיקות ואף עשה כל מאמץ אפשרי כדי לפייס את הנעלב. זה, לעומתו, עשה כל מאמץ כדי
למרר את חייו של המעליב. עד כדי כך הוא התאמץ – שלא היה מוכן לרשת את כס הרבנות
אחריו, ואפילו ציווה שלא יניחו לאותו רב להיקבר לידו. זהו. בזה נגמר הסיפור. זוהי
עלילה שאיננה מובילה להתרה – לא לכאן ולא לכאן. אני מניח שכוונתו של
עגנון הייתה למתוח ביקורת אירונית חריפה על "אותם הימים שהכל היו עושים את
התורה עיקר". אחרי שהוא משסה שני רבנים זה בזה לאורך סיפור שלם כששדה הקרב
הוא בתי מדרש ובתי כנסיות הוא מסכם באמרו שלא כדי ללמד לקח הוא מספר את הסיפור, ולא
כדי להראות את תלמידי החכמים בקלונם חלילה וחס. כל רצונו הוא לספר מעשה אחד ממה
שהיה "בזמן שהייתה התורה תפארתם של ישראל". מה יש להגיד – הלב מתמלא געגועים לימים היפים האלה… על
הרקע הזה מסקרנת החלטתו של שולי רנד, יהודי חרדי, להעלות דווקא את הסיפור הזה. לאלוהי
התיאטרון פתרונים…
ולנושא
האיחור – ההצגה בה צפיתי עוכבה במשך ארבעים דקות מכיוון שלא נמצאו עשרים
גברים שישבו מסביב לשולחן הגדול מול רנד. זהו תנאי שהציב רנד בהצגה: סביב השולחן
ישבו גברים ומאחוריהם – נשים. ייתכן כי מטרתו הייתה ליצור מצב
אותנטי של סעודת מצווה בבית חרדי-ירושלמי. ההערכה שרווחה בקהל הייתה שהמטרה הנסתרת
היא למנוע מהשחקן להציג ישירות בפני נשים. יהיו מי שיטענו שזוהי זכותו הלגיטימית
של אמן להכתיב את גבולות הגזרה שבתוכם הוא פועל. יהיו, לעומת זאת, מי שיאמרו שהקהל
הישראלי שאינו מורגל בכגון זה לא ילך אחרי כל גחמה של שחקן. ובאמת – מה יהיה בהצגה
הבאה של רנד? האם גם שם יימצא פתרון יצירתי שיאפשר להפריד את הקהל מבלי לומר זאת
בקול? האם תיאטרון המנסה להגן על תפיסתו ההלכתית של השחקן יישאר תמיד באיזור
הנסיוני? מי ימצמץ ראשון?
אין
ספק שמסתמנת כאן תופעה שמרתק יהיה לעקוב אחרי התפתחויותיה. התיאטרון הצומח לאיטו
מתוך החברה הדתית צריך להתמודד עם גבעת איסורים כזאת עד שלפעמים נראית הדרך כבלתי
אפשרית – מבעיות הלכה וצניעות ועד לבעיות מוסר ואגו. האם יימצאו בחברה הזאת
אנשים שאהבת התיאטרון שלהם תפרנס את מאמציהם למצוא דרך להציג למרות הכל? האם לחברה
הישראלית תהיה סבלנות להתרגל לשפה, להפריד את הקהל, להשלים עם הדרישות? קשה לנחש
היום אם שולי רנד הוא סנונית ראשונה או שהוא ציפור דרור עצמאית שאינה מבשרת דבר.
בתיאטראות הגדולים טרם פגשנו שחקנים שומרי תורה ומצוות, בתי הספר הדתיים למשחק
חוששים עדיין מהאפשרות שתלמידי המגמות למשחק יצאו באמת שחקנים של ממש. גם בקרב
התלמידים עצמם לא מסתובבים יותר מדי חלומות על "הקאמרי" או על
"הבימה" – ולאו דווקא מאהבת הפרינג'. הנסיונות
המעניינים תיאטרלית שנעשו בתחום של עיבוד חומרים יהודיים לתיאטרון היו דווקא בתחום
התיאטרון הנסיוני ("ויאמר וילך", "וישתחו וירא", "בואי
כלה"). מה זה אומר? כלום, בינתיים. בימים מרובי מהפכות אלה אני האחרון שיעיז
לבשר על מהפכה, התחדשות, תופעה או אינתיפאדה תרבותית-דתית. למרות תאוותה הבלתי
מוסתרת של החברה הדתית להוכיח שגם היא באמנים, מוקדם מדי ומעורפל מדי לקבוע לאן כל
זה הולך, אם בכלל. מה שכן – בהחלט יהיה מעניין לחכות ולראות.
באשר
ל "יארצייט" – ההצגה היא אמנם ביקורת מושחזת ועוקצנית. אבל
היות ומדובר סוף סוף בהצגה "משלנו": בלי גסויות, בלי אלימות ועם ניחוח
יהודי חם הרי שמובטח לה שתהיה להיט גדול בקרב המגזר הדתי. רוב האנשים שהיו איתי
בקהל יצאו מההצגה כמו ליטפה אותם סבתם – הביקורת הפנימית חלפה עברה לידם בלי להשאיר
עקבות. ובאמת מה רע בכך? למה שלא נצא פעם אחת מהצגה עם טעם טוב בפה?
