הרב אביעד סנדרס הוא ר"מ בישיבת-ההסדר פתח-תקווה וחבר בבית-המדרש המחשבתי של 'בית הלל'
מהו החיבור הקיים בין יהדות ארצות-הברית ליהדות מדינת ישראל? האם יש הבדל מהותי בין שתי הקבוצות? האם חשוב לשמור על הזיקה ליהדות ארצות-הברית והאם באמת צריך אותה? אביעד סנדרס שהה בארצות-הברית בשנים האחרונות, וחזר עם תובנות על אודות מערכת היחסים הקיימת עם יהדות ארצות-הברית – ועל אודות זו הצריכה להתקיים. וכן, אנחנו צריכים אותם לא פחות, וזה לא ממש קשור לכסף
כשהייתי ילד קטן, היה לי ברור כי בכל פעם שאומרים חוץ-לארץ הכוונה היא לאמריקה, כלומר לארצות-הברית – למעשה נדרש לא מעט זמן כדי לשכנע אותי שכל מקום מחוץ לארץ-ישראל, הוא בגדר של חוץ-לארץ; נדרש לא מעט זמן עד שהבנתי שלא כל היהודים דוברי אנגלית ובאו מארצות-הברית; נדרש לי אף לא מעט זמן כדי להפנים שהרקע האמריקני של אבי מביא ביחד אתו אמת-מידה אחרת של הסתכלות על דברים. הרבה דברים שהיו פשוטים בעבורי – לא היו ברורים כלל מחוץ לבית.
הכול השתנה כאשר טסתי בסוף שיעור א׳ למחנה-קיץ של בני-עקיבא, 'מחנה מושבה'. שם פגשתי את יהדות ארצות-הברית כפי שהיא באמת. ראיתי הבדל אדיר בין אמת-המידה הישראלית לקיום המצוות לזו האמריקנית. הבנתי עד כמה שאני ישראלי. הבנתי שלא כל יהודי הוא ציוני ושרוב היהודים הדתיים בארצות-הברית מנהלים קשר מורכב מאוד עם מדינת ישראל. פתאום החלה לחלחל אצלי ההבנה שאיני מבין כלל את העולם היהודי של בני ארצות-הברית; הבנתי שיהדות ארצות-הברית היא אינה רק חוץ-לארץ – היא משהו אחר.
במהלך שלושת השנים האחרונות, בעת שהותי בארצות-הברית, כיהנתי כראש בית-המדרש באחד מבתי-הספר. באחד הימים, ערך בית-הספר שבו עבדתי אירוע בתוך 'טמפל' רפורמי. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נכנסתי למקום מעין זה. הרמתי לידיי את סידור התפילה וגיליתי עולם אחר.
הרבנית של המקום סיפרה על קהילה גדולה ועשירה, אשר רובם המוחלט של חבריה אינם יהודים על-פי ההלכה אך ברור להם כי הם חלק מעם ישראל. בשיחה אחרת, עם סטודנט בקמפוס של אוניברסיטת מישיגן, סופר לי כי על הנייר יש 15,000 יהודים באוניברסיטה (מתוך 100,000 סטודנטים הלומדים בה), אך רק כ-800 מהם קשורים ל'הלל' (אגודת הסטודנטים היהודית) בדרך כלשהי. אלא שהיו קשורים לאגודה, היו אותם שביקרו בארץ והשתתפו במסגרות כמו 'תגלית' ואחרות. הוא אף סיפר לי כי רוב היהודים חשים תחושות קשות ביותר כלפי ישראל – הן בשל הפגיעה בחופש הדת בארץ, הן בשל הנושא הפוליטי.
הדברים אינם נכונים רק בנוגע ליהודים הרפורמים, אלא אף בנוגע לאלו האורתודוקסים. בני-הנוער היהודים האמריקנים הלומדים בבית-ספר יהודי או בישיבה תיכונית שיש בה לרוב בנים ובנות הלומדים יחדיו (ואין המדובר כאן בציבור החרדי האמריקני, אלא ברובו של הציבור אורתודוקסי-המודרני) מזדהים עם הערכים האמריקניים-המערביים בצורה מלאה. קשה להגדיר אם הם יותר אמריקנים או יותר יהודים. העובדה שבישראל אין ליהודים חופש דת, מבחינתם, היא בגדר של אבסורד מן המעלה הראשונה.
הפער בין האדם הציוני-הדתי לאדם המודרני-האורתודוקסי המתגורר בארצות-הברית הוא אדיר: הציונות הדתית בישראל יהודית מאוד. במציאות שבה היא חיה, השנה מתנהלת על-פי הלוח העברי, החגים הנחגגים הם חגים יהודיים. הציונים-הדתיים בארץ כמעט שאינם מכירים אנשים שאינם יהודים.
ניתן להבין זאת יותר אם נבחן את חייו של בן-נוער אורתודוקסי-מודרני אמריקני אופייני:
השכן שלו אינו יהודי; המורה שלו אינו יהודי. והעובדות הללו כלל אינן נראות לו מוזרות. הוא חי בסביבה שבה כל המסעדות אינן כשרות, שבה כשרות היא אתגר אמיתי שאינו יכול להיפתר ברבע שעה של נסיעה במקרה הגרוע. הוא חי בסביבה שבה הוא שומע שירי חג מולד במהלך החודשים שלפני הכריסמס.
ילד יהודי אמריקני אופייני חי במציאות שבה הוריו מרוויחים פי-כמה-וכמה מאלו של ילד ישראלי. המציאות החומרית שבה הוא חי היא כזו שעליה בן-נוער ישראלי יכול רק לחלום. בדרך-כלל תהיה לו מכונית משלו כבר בגיל 16.
הנשיא הראשון בעולמו אינו ויצמן אלא וושינגטון. הוא אומר בכל בוקר את הצהרת הנאמנות לארצות-הברית בבית-הספר. הוא שר את ההמנון האמריקני – ורק אז את התקווה.
בית-הכנסת של בן-הנוער האמריקני נראה שונה מאוד מזה שלנו: המחיצה שלו, אם בכלל ישנה כזו, שקופה; בבית-הכנסת ישנו חדר משחק; מחוץ לניו-יורק, ולעיתים גם בה, בית-הכנסת הוא מרכז חייו והקהילה תופסת חלק נכבד מיומו. הוריו בחרו את מקום המגורים לפי הקהילה שסביב, ולא רק לפי הבית שבו רצו לחיות. פעמים רבות שאין לו בחירה בנוגע לבית-הכנסת שאליו ילך משום שישנו יש רק בית-כנסת אחד בסביבה.
ילד אמריקני גדל על ערכים אמריקנים, ועל כן, מבחינתו, אין כל הבדל בין בן לבת. כל ניסיון לטעון כי יש אמת-מידה שונה החלה על בנים ובנות נראה לו מוזר ביותר, אף שהוא יקבל זאת בשל כך שהרב אמר זאת. כיוון שכך, על-פי-רוב, הוא לא יקפיד על ההלכות הבאות לשמור על ההבחנה בין המינים, שהרי זה נראה לו מוזר ומצחיק.
פעמים רבות מאוד שבן-הנוער אמריקני ילך למסגרת של תנועה ציונית דוגמת 'בני עקיבא'. הוא ילך לשם משום שדוחפים אותו לכך, אך לרוב הוא אינו מבין באמת את המשמעות של היות ציוני; הוא ציוני כי הוא יהודי ובישראל ישנם יהודים – יותר מכך, הוא לא יהיה מסוגל להסביר.
בעת שהנער הישראלי יעבור גיבושים לצבא ויבדוק ישיבות, יירשם מקבילו האמריקני לאוניברסיטה – תהליך שהוא ייקח ברצינות מרובה.
לאחר כיתה יב׳, יגיע בן-הנוער האמריקני לישראל, לטיול של חודש או לשנה-שנתיים של ישיבה. כאן, הוא יתאהב בארץ, יראה מדינה יהודית, יכאב לו על כך שהוא לא קיבל את ההזדמנות לחיות במקום שכה פשוט להיות בו יהודי. ובכל זאת, על-פי-רוב, הוא לא יחשוב באמת לעלות לארץ. אמנם, הוא יפלרטט עם הרעיון, אך בסופו של דבר יחזור לארצות-הברית וייקח הלוואה של מאות אלפי דולרים כדי לממן את הקולג׳. הוא ילמד מקצוע המכניס כסף רב, בעיקר רפואה ועסקים, כיוון שהוא יצטרך לממן לילדיו חינוך יהודי, העולה הון תועפות. הוא יתחתן ויוליד ילדים. את תמיכתו בישראל הוא יבטא מרחוק, בכסף שישלח בתרומות לארץ.
מקום המגורים והתרבות הסובבת משפיעים על האדם עד מאוד. תהא זו טעות לזהות את היהדות בארצות-הברית עם זו החיה בישראל. אפילו אם ישנם דברים דומים – השוני הוא אדיר. קיים ביניהן פער שאינו ניתן לגישור.
מעבר לכך, אני סבור כי השוני בין יהדות ישראל ליהדות ארצות-הברית הוא מובנה. ברגע שאדם נולד לתוך מציאות מסוימת, לתוך תרבות מסוימת, כמעט בלתי אפשרי שתרבותו תשתנה. אין טעם בעיניי לנסות לשנות מצב זה (ואיני מתייחס כאן לסוגיית המגורים בארץ כיוון שאני מקבל את העובדה שלא כל יהודי ארצות-הברית מתכוונים לעלות בקרוב לישראל, ועל כן היהדות האמריקנית היא בגדר של עובדה מוגמרת; יתר על כן, אף אלו שיעלו לארץ לא יחדלו מלהיות בעלי תרבות אמריקנית, ויעידו על כך האיזורים האמריקניים בירושלים, חשמונאים, בית-שמש ועוד). זהו שוני שהוא צורך: שוני שאי-אפשר בלעדיו, ואשר שני הצדדים מרוויחים ממנו מבחינה רוחנית.
אחד מן המאמרים המרכזיים ביותר של הרב קוק הוא ה'מספד בירושלים'. במאמר זה הרב סופד להרצל ושוטח את יחסו כלפי התנועה הציונית כולה. בין היתר, כותב שם הרב את הדברים הבאים:
"כשם שיצר השם יתברך באדם הגוף והנשמה, ולעומתם הכוחות הנוטים להחזיק קיום הגוף על מכונו לשכללו ולפתחו, וכן הכוחות המחזיקים כח הנשמה הרוחנית ומעדנים ומשכללים אותה, ותכלית השלמות הוא שיהיה הגוף חזק ואמיץ ומפותח כראוי, והנשמה בריאה וחזקה ומשוכללת, מושכת אחריה בכוחה האדיר את כל כוחות הגוף האמיצים והחזקים, לתכלית השכל הטוב והטהור, חפץ העליון ברוך-הוא בעולמו, כן הכין בישראל ביחוד שני אלה הכחות, הכח המקביל לערך הגוף האנושי, השוקק לטובת האומה במעמדה ושכלולה החומרי, שהוא הבסיס הנכון לכל התכניות הגדולות והקדושות שישראל מצויינים בהן, להיות עם קדוש לד' אלקי ישראל, ולהיות גוי אחד בארץ לאור הגיים, והצד השני עצם הכח לשכלול הרוחניות בעצמה.
"…מתחילה הוכנו ב' הכֺחות הכלליות בשני השבטים שהוכנו למלוך בישראל, אפרים ויהודה, שהוא כלל יוסף ויהודה. וכמו בתחילה מעשי אבות סימן לבנים יוסף היה המשביר, ששלח אותו אלקים לפליטה גדולה להחיות עם רב, והחיה את יעקב ובניו בחיי החומר לחם לפי הטף בעת שגם-כן כל הארץ באו למצרים לשבור, והיה נבלע בין האומות, וידע שבעים לשון, שהוא מורה על הצדדים שיש יחש שיווי בין ישראל לעמים כולם, וכל-מקום ידע כח קדושתו, ודוקא על-ידי זה היתרון אין עשו נופל כי אם ביד בניה של רחל… ויהודה מיוחד לכח ישראל המיוחד,'היתה יהודה לקדשו', ועל אהל יוסף נאמר,'אוהל שיכן באדם'…."
(הראי"ה קוק, 'מספד בירושלים', מאמרי הראי"ה)
בדברים אלו מלמד אותנו הרב קוק עיקרון חדש: כשם שבאדם ישנם נשמה וגוף, כך נכון הדבר אף בעם ישראל; בעם ישנו חלק שהוא חלק נשמתי, המסומל ומיוצג על-ידי בן-דוד, על-ידי שבט יהודה, וישנו חלק גופני, גשמי-חושני, שיש לקרוא לו החלק הישראלי.
למעשה, בעבר הרחוק, תפקדו שני כוחות אלו ככוחות נבדלים ונפרדים לחלוטין: הכוח של שבט יהודה, הכוח היהודי, היה בעל מדינה עצמאית – מדינת יהודה, ואילו לכוח הישראלי הייתה מדינה עצמאית – מדינת ישראל. ההבדל בין שתי הממלכות היה ברור: בעוד מדינת יהודה הייתה מרוכזת רובה-ככולה סביב ירושלים והמקדש – הייתה מדינת ישראל מרוכזת סביב הדיפלומטיה, סביב דמותו של המלך; בעוד במדינת יהודה היה המקדש במקום אשר בו יבחר ה' – במדינת ישראל היו שני מקדשים שבהם היו עגלי זהב; בעוד במדינת יהודה לא נשאו המלך והעם נשים נכריות – לא זה היה המצב במדינת ישראל.
חשוב לציין כי ממלכת ישראל הייתה מובילה בתחומה, הן בתחום הפאר וההדר החיצוני, הן בכיבושיה ובמלכים הכריזמטיים שלה. מדינת ישראל הייתה מודל לכל המדינות האחרות מבחינת עצמתה ויכולתה. שילובה במרחב הדיפלומטי היה מושלם. מבחינות מסוימות, לימדה מדינת ישראל את המדינות שסביבה כיצד לנהל מדינה וממלכה. זאת, בניגוד לממלכת יהודה, אשר זרותה ניכרה למרחק: מדינה שבה עובדים אל אחד ואין בה אלילים, מדינה שבה מרכז השיח הוא שיח דתי, הדוחף, מבחינות מסוימות, להתבדלות.
כל אחת מן המדינות שילמה מחיר כבד על הפיצול. אפשר רק לדמיין מה היה קורה לו היו כוחות הרוח שבממלכת יהודה משתלבים עם הכוחות הדיפלומטיים-הצבאיים של ממלכת ישראל. אך דבר זה לא אירע: המלחמות ושפיכות-הדמים בין שני הממלכות היו רבים – והפער ביניהן לא נסגר. ועם כל זאת, ההנחה שממלכת ישראל וממלכת יהודה אינן אחיות אינה מופיעה בתנ"ך ולו לרגע: המלחמות בין ישראל ליהודה הינן מלחמות אחים, המאבק הוא מאבק בתוך המשפחה. על אף שבישראל נשאו נשים נכריות, על אף העבודה זרה שנעבדה בישראל – בני יהודה ראו בבני ישראל אחים ולא זרים; אמנם אחים אשר ניטש איתם עימות לא פשוט – אך עדיין אחים.
בעקבות הרב קוק, אני סבור כי גם היום, אלפי שנים לאחר היעלמות ממלכת ישראל מהמפה, עדיין מפעמים כוחותיהן של ממלכות ישראל ויהודה באומה ומנחים אותה; גם היום ישנם כאלו הנראים כבני אומות העולם, מתבוללים באומות העולם, מחזיקים באמות-המידה של אומות העולם – אך טוענים כי הם חלק מן האומה היהודית. הכוח הישראלי לא נעלם – הוא פשוט שינה את צורתו.
בארצות-הברית ישנם יהודים רבים, אורתודוקסים, רפורמים וקונסרבטיבים, התופסים את היותם חלק מן האומה בדרך שונה לחלוטין מאתנו, בדרך המושפעת מאומות העולם – בדרך ישראלית.
אנו, הישראלים, נושאים את דגל מחנה יהודה. כפי ששמנו מלמד עלינו– אנו יהודים. אנו, החיים בישראל ומחויבים להלכה, נושאים את נזר התורה, את נזר ההלכה בטהרתה. אנו ממשיכי הדרך של אותם פרושים, של הסופרים, של אנשי כנסת-הגדולה. אולם, בו-בזמן, אל לנו להתכחש לאחינו, אלו שאינם יהודים – אלו שהם ישראלים.
חשוב לציין כי פעמים רבות שאותם ישראלים אינם יהודים על-פי ההלכה. להיבטים מסוימים של מציאות מורכבת זו התייחסו הרב עוזיאל והרב מנשה קליין בכלים הלכתיים:
"גוי זה הוא בן ישראל מנכרית ואביו מביאו להתגייר, שבית דין נזקקים לגרותו משום דאף על גב שהוא נקרא בנה של הנכרית אינו יוצא מכלל זרע ישראל… מסתברא דישראל שמל את בנו מן הנכרית מעשיו מוכיחין שרצונו הוא לא להכרית את שמו מישראל, אלא שבולמוס של אהבה בבת אל נכר תקפו ואינו יכול לפרוש ממנה ולכן הוא מל את בניו בכוונה ורצון להכניסם בברית היהדות."
(הרב עוזיאל, שו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן, סימן סד)
"ולכן הני מאחינו בני ישראל שנשארו תחת הכור הברזל רובם מיום לידתם לא ראו אור והמלכות הרשעה רדפו אחר כל שמץ וזכר של דת ובפרט התורה הקדושה… ולכן רובם נתערבו שם בין הגוים ונשאו להם נשים נכריות ונכרת זרעם או נשאו הנשים לגברים גוים וילדו בנים ונשכח מהם שם ישראל, הגם שבמציאות הם מזרע ישראל… על כל פנים אפילו נשתדל למצוא אנשים שהם כשרים ונולדו בכשרות אלא מחמת הזמן והסביבה והעת נפלו בפח הקאמאניזעם והיטלעריזעם ועכשיו שהפח נשבר נטפל עמהם יש לעשות מה שאפשר. אבל לחפש אחר בניהם או בני בניהם מה שנאבד כבר ולא ידענו מה ומי והיאך נאבדו לפי עניות דעתי לא ראיתי לזה חיוב… ודאי שיש חיוב לכל אדם מישראל ערבות ואחריות על ישראל חבירו ומכל מקום צריך לחשוב חשבונות ולקרב קרובים ואחר כך רחוקים."
(הרב מנשה קליין, שו"ת משנה הלכות, חלק טו, סימן צט.)
הרב עוזיאל והרב קליין יוצרים הגדרה חדשה: ישנם כאלו שהם חלק מישראל ואינם יהודים, ועל כן יש להקל בגיורם ככל הניתן. אולם, פחות מן הנפקא מינה ההלכתית, יש לשים לב למשמעות הרעיונית: יש אנשים שאינם יהודים על-פי ההלכה ויש להם קשר לישראל. אני סבור כי אלו הם ה'ישראלים'.
לנקודת-מבט זו ישנן השלכות שונות הנוגעות לאותם האנשים:
"לתכליתה להיות לעם לד' אלהי ישראל להיות גם-כן ראויה להיות לאור גויים, שהצדדים השווים לכל האדם אשר על-פני האדמה גם-כן ראויים להכנס בבנין, אמנם על שאלת 'מי בראש', מוכרחת התשובה לבא 'בן ישי בראש', כי מבלעדי הכרת השליטה העליונה של הצד הרוחני, 'כי חלק ד' עמו, יעקב חבל נחלתו', אז אפסה כל תעודה לישראל, חלילה, והנם המעט מכל העמים, וראויים יותר מכולם להרס וכליון, חלילה, אבל שרירות הלב גרמה שאמר 'אי הכי לא בעינא', ומזה נמשכה השלשלת של צרותיהן של ישראל ופיזורם, ותכלית מרוק הגלות עד עת קץ."
(הראי"ה קוק, 'מספד בירושלים', מאמרי הראי"ה)
יש להיזהר ולא לשנות את ההלכה על-פי הכתבות המגיעות מן הצד הישראלי. אין זה אומר ששהלכה לא תהיה מושפעת מן המתרחש מסביב, אלא ששינוי ההלכה יגיע אך ורק מכך שאנו נחליט שהגיע הזמן להתיר דבר מסוים, ונעשה זאת מתוך צורך הלכתי הנובע משיקול-דעת המבוסס על הכלים ההלכתיים המסורתיים.
מאידך, אל לנו לטעות בטעות שכבר נעשתה פעם אחת קודם:
"ולולא שגרמו עוונות, וישראל מאסו במלכות בית דוד עד שנחלקה האומה, עשרת השבטים שאפרים שהוא כח יוסף בפני עצמו, ויהודה בפניעצמו, היה הכל מאוחד בכח אחד על-ידי עץ יהודה שהיה כולל גם-כן כחו של… ועל-ידי קיבוץ ב' הכֺחות יחדיו היו שניהם מתעלים, הכח החמרי היה מתעדן ומתקדש מצד קרבתו אל הקדושה המיוחדת לישראל, והכח הרוחני היה מתחזק ומתאמץ בכח חיים מלא ואדיר כדי לגלות הודו ותפארתו על… לא מלחמה בין שני כחות מתנגדים כי אם מנוחה שלמה, שהוא הכבוד היותר עליון ונשא, אמנם, עוונותינו הטו אלה, שנתחלקה מלכות בית דוד וכל אחד מן הכחות השנים, שהיו ראויים להתאחד דוקא, התחיל להתפתח בפ"ע, כאילו דבר אין לו עם משנהו, ומזה יצא מה שיצא להפסד כללי לשני הענינים בעונותינו… ומזה יצא הסילון הממאיר, חטא עבודה זרה שגרם להתפתחות הנטיה של השווי שיש בישראל לעמים לצד הרע… ויהודה בחסור לו הצד המעודדו בחומריותו, היה צריך להשלמה רוחנית גדולה ואדירה, שתספיק להמציא גם-כן את הצד החסר החמרי, וכיון שלא עלה למעלה זו נתבזבז הכח הרוחני גם-כן עד שלא החזיק מעמד ו'כשל גם יהודה עמם', ו'לשונם ומעלליהם אל ד' למרות עיני כבודו'. והנה גם אחרי הפירוד, אם היו על כל פנים מתאחדים לדעת שכל אחד יסגל לו את נטייתו הפרטית, אבל באופן שיקבלו זה מזה את הצדדים הטובים, ויהודה יקבל מאפרים את הדרכים והנטיות המוכשרות בו לשכלול האומה בתוקף חומריותה ואנושיותה הכללית, ואפרים יקבל מיהודה את הכח העליון המיוחד לישראל בדרכי קדושה, מתורה ומדות קדושות והכשרה לנבואה ורוח הקודש למיוחדים …"
(הראי"ה קוק, 'מספד בירושלים', מאמרי הראי"ה)
החלוקה בין הכוחות היא תולדה של עוון. אך יותר מכך, הפירוד בין הכוחות מזיק לשני הצדדים גם יחד. הן לצד של ישראל, ההולך ומתבולל, הן לצד שלנו – הצד של יהודה, הנאלץ לחיות בסתירות מתמידות בין רוחניות לגופניות, בין עצמו לעולם – וזאת, משום שהכוח של יהודה אינו מבין כיצד להתייחס לעולם, כיצד להתייחס למציאות. כדי לחיות חיים הרמוניים, על הכוח של יהודה ללמוד מהכוח של ישראל.
במידת-מה, הרי שהמהלך הנדרש מול יהדות ארצות-הברית הוא כפול: יש לשמור על הקודש, על הזיקה הבסיסית, על הזהות היהודית הטהורה, על התרבות העברית, על היצירה הייחודית, , על ההקפדה המלאה יותר על הלכה – ועם זאת, עלינו להכיר בכך שגם אנו – ובמידה מסוימת דווקא אנו – אלו הם הזקוקים לקשר.
לשם דוגמה, אפשר לקחת את הפמיניזם הדתי: מקורו בארצות-הברית, משם "עשה עלייה" אלינו, והוא מתקיים בארץ בצורה מיוחדת משלו. אולם, ללא הנשים האמריקניות – עד היום לנשים הדתיות בישראל לא היה מקומן בבית-המדרש.
כמובן שהדבר מעלה שאלות שאינן פשוטות: מה יש לעשות עם אדם הרואה את עצמו כיהודי רפורמי, אך על-פי ההלכה נחשב לגוי, ואינו מוכן לעבור תהליך של גיור כדי להפוך ליהודי? נראה לי כי אף כאן, יש למצוא תשובה בשני נתיבים נפרדים: מצד אחד, אין לשנות את ההלכה כלל; מצד שני, יש למצוא דרכים להכיל את הכוחות השונים בעם. דוגמה אפשרית לכך היא ההצעה שנוסחה באמנת כינרת. באמנה הוצע כי תעודת הזהות לא תציב את המילה יהודי כהגדרה בלעדית לאדם ויצטרפו אליה אפשרויות נוספות וייתכן גם שהמילה "יהודי" אף תמחק ממנה (כפי שקורה היום), אך ההצטרפות ליהדות תיעשה אך ורק על-ידי הגיור האורתודקסי. בדרך זו יש הכרה בכך שקיימת זהות ישראלית – זהות של ישראליות שאינה בהכרח זהות יהודית.
חשוב שנזכור כי מוטלת עלינו החובה להרים את קרן הזיקה – ללמד את כל האומה על דרכו של יהודה, על דרכה של תרבות ישראלית לחלוטין, נקייה מכל נגיעות באשר הן. ועם זאת, עלינו לדעת שגם אנו זקוקים לקשר: אנו זקוקים לקשר עם ישראל, עם האומה, עם עצמנו. היהדות של היהודי החי בארץ – ואין זה משנה אם הוא דתי או לא – היא טבעית, בלתי מתנצלת ושורשית. עלינו לחלוק מן הביטחון שלנו במי שאנו, מן השורשיות שלנו, עם יהדות הגולה. רק בעזרת הביטחון שלנו, תוכל יהדות הגולה לשרוד ולא להיטמע ולהיעלם.
לאחר שהות של כשלוש שנים, כשליח של ארגון 'עמיאל אור תורה סטון', חזרתי לארץ עם מבט אחר לחלוטין מן המבט שעמו עזבתי. היהדות בארץ-ישראל היא 'יהודית' מאד, לעומת היהדות בארצות-הברית שהיא 'ישראלית' הרבה יותר. בשביל בני קהילתי בחו״ל, יהודי קונסרבטיבי שאינו יהודי על-פי ההלכה אך מגדיר את עצמו כיהודי – הוא יהודי. אני הבנתי שעם ישראל רחב בהרבה ושונה מאוד ממה שחשבתי.
כישראלים, מוטלת עלינו החובה להבין שאנו חייבים את הקשר לעצמנו: ללא קשר זה, נהיה חסרים – הן אנחנו, הן הם. אנו זקוקים לתרבות שאינה יהודית – אנו זקוקים לאלה אשר ספגו את התרבות המערבית במלוא עוזה, רק הם יכולים להצביע על הקלקולים הקיימים, רק הם יכולים לאתגר אותנו להתקדם הלאה; ואנו, מצדנו, חייבים לתת ליהדות ארצות-הברית את תחושת הביטחון בעצם קיומה. אנו זקוקים לקשר, למפגש המפרה, בין שני הכוחות של העם – שני כוחות שעליהם ללכת יחדיו.
