יום שישי, ט' בתשרי, ערב יום הכיפורים. 29.9.17
הלב של העובר שלנו נדם הבוקר. עוד הספקנו לעשות לו כפרות. ולקרוא לו נתנאל כפי שרצינו. ולהגיד לו שאנחנו והאחיות שלו אוהבים אותו מאוד. צר לנו שלא זכה לפגוש אתכם. חשבנו שנצליח לעבור את זה. ואנחנו מקווים שמחכים לו חיים ארוכים וטובים בגן עדן. ובעיקר לשלום.
אנחנו לא יכולים לדבר כרגע עם אף אחד. אתגרים רבים לפנינו.
גמר חתימה טובה.
התפללו עלינו.
יום ראשון, י"א בתשרי, 1.10.17
אנחנו עדיין מתקשים לדבר עם מישהו מחוץ לבועה שלנו – הבועה שכוללת את שנינו, את הדולה שירה היימליך ואת חברתנו הטובה רוני גלבפיש. ארבעתנו עברנו את 22 שעות הלידה יחד מתחילתן ועד סופן – מערב יום הכיפורים בצהריים, השעה שבה אנשים מתפללים מנחה ואוכלים כדי לאזור כוחות לצום, ועד לצהרי היום הקדוש, השעה שבה נישאת תפילת מוסף ובה עבודת יום הכיפורים. עולם שלם שמתקיים בחוץ. אצלנו, בחדר לידה 12 בבית החולים תל השומר, מתקיימת מציאות אחרת ומנותקת. שי בחולצה לבנה. כשנתנאל יוצא לאוויר העולם והוא מחזיק אותו בזרועותיו, כתמי דמו של התינוק הדומם דבקים בלובן ומשום מה, על כל אדמימותם, יש בהם יותר טוהר וזכות מכל דבר אחר.
במוצאי יום הכיפורים אנשים מתקשרים לשאול מה שלומנו. אנחנו עדיין לא מסוגלים לתקשר את מה שקורה לנו.
רוני מספרת:
"היינו ארבעה. אלישבע ושי, שירה הדולה ואני. שעות ארוכות מאוד היינו שם. התנועה בחדר הייתה כמו ריקוד שקט. לפעמים דיברנו. לפעמים שתקנו. זמן מה ישנו. היינו עולם סגור, מלחש לתוך עצמו. הצום היה בן בריתנו, אחיו של צום הלב.
ובכל זאת, אהבה. ארבעתנו כאחד. עטופים בחדר וברוך המבטים.
ואז הגיע נתנאל.
נשקנו למצחו. התבוננו בתשומת לב בפניו הרכות. ערסלנו אותנו בעדינות, והגוף התנועע מצד לצד כמנסה להשקיט את התינוק השקט ממילא. הוא נותר בינינו זמן מה. רגע מוזהב.
ונפרדנו."
שירה הדולה כותבת בפייסבוק עצות לאנשים שמחפשים מילים ומדובבת את קולנו האילם:
"נקודת המוצא היא שהעובר ששכן לאותה אישה ברחם, לא משנה במשך כמה ימים או חודשים, נוצר שם ממנה ומבן הזוג שלה ולכן לפי כל החוקים של כל התורות והגישות והפסיכולוגיות והתרבויות, העובר הזה, אפילו שהם לא זכו שהוא ייוולד חי, הוא הבן שלהם וכך זה תמיד יהיה.
מה לא אומרים?
– את עוד צעירה, יהיו לך ילדים אחרים.
)כנראה שנכון, אבל אף אחד לא ימלא את מקומו של הילד החסר. המקום שלו תמיד יעמוד ריק, אז הילדים שעוד יבואו ממש לא רלוונטיים כרגע.)
– תפסיקי לבכות כל הזמן, את תפחידי את הילדים שלכם. את צריכה להיות חזקה בשבילם.
(שטויות. ילד צריך לדעת שכשאמא מאבדת ילד היא עצובה ומתאבלת עליו. מה יחשוב ילד שרואה שאמא ממשיכה בשגרה אחרי שהיא מאבדת את אח שלו?)
– נכון שהעובר הזה לא נולד חי אבל איזה מזל ש… השלימו לבד: הצילו את הרחם שלך / התאום שלו כן שרד ונולד / הוא לא סבל / את נשארת בחיים.
)תנו להורים להתאבל! אם קשה לכם להתמודד עם הכאב והצער אז או שרק תשבו שם לידם שיידעו שאכפת לכם ואל תגידו כלום, זה גם הרבה מאוד, או שתחכו לרגע שבו אתם מסוגלים להתמודד. יש מקום לצער וחשוב להרגיש אותו ולכבד אותו ולתת לו לשכון שם ככל שצריך. זה לא נכון לנסות לדחוק אותו הצידה או לטשטש אותו.)
מה כן אומרים?
– אני משתתפת בצערכם.
– אני מצטערת על האובדן שלכם.
– כלום. יושבים בשקט, מחזיקים להם את היד ומקשיבים לסיפור שלהם בלי טיפת ביקורת.
– אני בטוחה שהוא תמיד יחסר לכם.
– הוא הבן שלכם ואתם ההורים שלו והוא תמיד יהיה חלק מכם.
– נתתם לו שם? או לחילופין – יש שם שחשבתם לתת לו לאורך ההיריון?
– את אחרי לידה. קחי את הזמן להתאבל וקחי את הזמן להתאושש. אל תחזרי לשגרה כל כך מהר ואל תנסי לעבור הלאה. הגוף שלך צריך מנוחה וברור שגם הנפש.
– איך אנחנו יכולים לעזור? יש דרך לתמוך בכם?
– חשבתם על משהו שתרצו לעשות לזִכרו?"
אחרי העצות האלה, אנשים מתחילים לפנות אלינו. לספר על הלידה השקטה שלהם, על הילד או הילדה שלא דיברו עליו במשך שנים. שלא העזו להעלות על דל שפתיהם.
יום שני, י"ב בתשרי, 2.10.17
עוד רגע של אור וחסד בתוך החושך שאופף אותנו.
אחרי הלידה של נתנאל, אלישבע ביקשה מהצוות טביעת כף רגל שלו. הרופאים והאחיות הסתפקו אם זה יתאפשר כיוון שכבר לקחו אותו לחדר המתים. אבל היום אלישבע שאלה שוב את אחת האחיות. האחות אמרה שתבדוק. לא תלינו תקוות רבות. כעבור כמה שעות היא חזרה ובידיה טביעת כף הרגל. הדבר דרש ממנה להישאר לאחר סוף המשמרת ולצאת מגדרה ומהגדרות תפקידה.
החדר שלנו בבית החולים נמצא על ציר זמן שהשתבש. הוא שוכן בקצה מיון יולדות, אז כשאנחנו יוצאים ממנו ופוסעים לאורך המעבר, נדמה שקפצנו אחורה בזמן ומתגנבת האשליה שאולי אפשר פשוט לעשות אתחול מחדש. ואז יוצאים ללובי, עם כל המשפחות, המבקרים, התינוקות והבלונים ומרגישים כאילו קפצנו לעתיד, אבל הוא לא שלנו כרגע ולכן האדמה רועדת תחתינו, כמו שדה מוקשים. אנחנו נושמים עמוק, צועדים בנחישות אל המטרה שלשמה יצאנו וחוזרים במהירות דרך מיון היולדות. מגיעים לחדר כמו אחרי צליחת תעלה.
והלילה, שי התעורר ושמע את האחיות מסבירות בכאב לזוג שהעובר שלהם איננו ואיך כל התהליך מתנהל ושלא יתאפשר קיסרי אלא לידה מלאה. ומרוב הלם, לא אזר כוחות לגשת אליהם ונרדם ובבוקר המיטה הייתה ריקה.
יום שלישי, י"ג בתשרי,3.10.17
אלישבע מפרסמת את תמונת טביעות הרגליים וכותבת:
"אני מודה לקב"ה ששי, רוני ושירה היו עדים ללידה של נתנאל ויכולים לאשר את מה שראו עיניי: שהתינוק שלנו היה יפהפה, שהוא נראה כמו אחותו הגדולה ואביו ושקיבל את האף שלי.
חג הסוכות מגיע. אני מתפללת שנמצא את הכוח עם הזמן לא לשכוח את הכאב, אבל כבר לא לטבוע בו. שסוף סוף נראה מבעד לענן השחור והסמיך קרן אור לעתיד שיש בו תקווה. ואחרי כל אלה, שנאזור עוז לנסות שוב להביא ילד לעולם."
יום ראשון, כ"ה בתשרי, 15.10.17
שי: "תלמידה שאלה אותי לפני כל הכיתה למה לא הייתי לפני החג ואמרתי שאשתי הייתה בבית החולים, ואז היא שאלה מה שלומה ואמרתי שהתינוק מת והדממה שהשתררה הייתה הכי רועשת בעולם. ויותר משכאב לי עלינו, כאב לי על התלמידה שלא הגיע לה להרגיש כמו שהרגישה וסימסה לי בהפסקה שהיא תביא מילונית לשיעור הבא, מבטיחה."
יום שלישי, י"א בחשוון, 31.10.17
היום מסתיים חודש המודעות ללידה השקטה.
וגם חודש מאז שאיבדנו את נתנאל.
ואם יכולנו לבקש רק דבר אחד, הייתי מבקש מאלה ששואלים אותי מה שלומנו ומקבלים תשובה שלא עומדת בציפיות שלהם, כי רצו לשמוע "משתפר", "מצוין", "מתקדם", שינסו להבליע את האכזבה שאנחנו מנחילים להם.
כי מפח הנפש רק מוסיף לקושי שכבר קיים.
אפשר לומר "אני מבין", "זה טבעי", "אני מתאר לעצמי".
וגם אישור לכאב הוא נחמה פורתא.
יום רביעי, י"ט בחשוון, 8.11.17
אתמול בבוקר התקשרו מחברה קדישא והודיעו לנו שנתנאל הגיע אליהם לקבורה. הם ביקשו את אישורנו ושאלו אם נרצה להשתתף. ענינו בחיוב ותיאמנו את הקבורה להבוקר בחלקת העוברים בבית העלמין בחולון. השעות שעברו עלינו מאז הטלפון היו קשות ומערערות. ההבנה שאנחנו הולכים לקבור את הבן שלנו הציפה ביתר שאת את כל הרגשות שהשגרה הצליחה להסוות ולדחוק הצידה בשבועות האחרונים (גם אם לא בהצלחה רבה).
הגענו לשם הבוקר, יחד עם שירה היימליך היקרה, ושני אנשי חברה קדישא קיבלו את פנינו ברגישות ובהבנה. הם הובילו אותנו למקום, ביצעו את הקבורה, נתנו לנו לומר דברי פרידה ואז הראו לנו את קיר ההנצחה שבו משפחות יכולות לעצב לוחית זיכרון ולהגיע בכל עת. הסבירו לנו שהחלקה עצמה נעולה תמיד, עקב ריבוי הקבורות ורצון בית העלמין שכל משפחה תהיה בחלקה הקטנה לבדה ולא עם אחרים. זו הסיבה שכל ביקור שנרצה לערוך בקבר בעתיד יצטרך להיעשות בתאום מראש עם נציג ייעודי.
הקבורה עצמה הייתה כמובן קשה במיוחד וסוחטת רגשית. אבל כשיצאנו משם, הרגשנו שנינו לראשונה שלא רק נתנאל אלא משהו בנו בא אל מנוחתו, שרוגע מציף אותנו נוכח הידיעה שיש לו מקום בעולם, ולא רק בנפשנו ובחלל שבלב.
*אלישבע (אליסה) לואלן סנדיק נולדה באריזונה שבארצות הברית, עלתה לארץ בשנת 2015 וכיום עוסקת בעריכת תוכן ובתרגום מעברית לאנגלית. שי סנדיק הוא מתרגם סיפורת מאנגלית ומצרפתית לעברית ומורה לאנגלית. הם נשואים וגרים בעפולה יחד עם שתי בנותיו של שי מנישואיו הקודמים
