ייסורי הדיכוטומיה במצב האישי בעקבות החינוך הדו ערכי למיניות
צופיה גולדברג-מאלב
צופיה גולדברג מאלב הינה מאסטרנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. מאמר זה הוא חלק מעבודת מחקר רחבה יותר שעורכת הכותבת לשם כתיבת עבודת תזה בהנחייתה של פרופ' תמר אלאור.
נשים רבות מוצאות עצמן במעבר חד מאוד בין חיי הרווקות שלהן ובין חיי הנישואין. הצורך להיפתח ולהכיר את העולם הגופני והמיני שלהן, שעד כה היה מורחק ומודחק, מתגלה לעתים כמטלה קשה אשר מטלטלת את עולמן. צופיה מאלב- גולדברג חקרה את הנושא ופגשה נשים רבות שעשו את המעבר הזה, ומבקשת להשמיע את קולן המושתק.
שינוי סטטוס: נשואה
בשנים האחרונות צפות ועולות בחברה הדתית-לאומית סוגיות רבות בתחום היחסים שבינו לבינה, אשר עד כה לא נתנו עליהן את הדעת או שהשיח עליהן היה בגדר טאבו: הרווקות המאוחרת והשלכותיה על קיום יחסי מין טרם נישואין; נישואי כהן וגרושה; ויחסים הומוסקסואליים; נוסף לאלו, אם כי מכיוון מעט שונה, ישנו המקרה הסבוך של מסורבות גט. סוגיות אלו נעשות נפוצות יותר, אם מצד מספר המקרים ואם מצד הלגיטימיות שלהן, אך הן עדיין בגדר סטייה מהנורמה החברתית, ולכן הן דורשות התייחסות מיוחדת. הן מאתגרות הן את אנשי ההלכה, הן את אלו המבקשים לעצב את חייהם על פיה. אך נדמה שישנו נושא אחד, בוער לא פחות, אך נורמטיבי הרבה יותר – שזוכה להתעלמות כמעט מוחלטת: מערכת היחסים המינית בין בני זוג שנישאו. בהקשר זה אבקש לעסוק במעבר הדרמטי שהאישה נדרשת לעשות ביחס לגופה ולמיניותה כאשר היא עוברת מסטטוס של רווקה לסטטוס של נשואה.
לדיון בעניין זה שני פנים: הלכתי וחברתי-תרבותי. אבקש לדון כאן בפן החברתי- תרבותי. הנושא נוגע לחברה הדתית כולה, על כל גוניה, אולם כאן אעסוק בחברה הדתית-לאומית, מתוך הבנה כי הדברים משתנים מתת-אוכלוסייה אחת לאחרת. מובן גם שכל אישה חווה את הדברים מעט אחרת.
בשל העובדה שמוסד הנישואין הוא המסגרת ההלכתית הראויה לכינון יחסי גבר ואישה, ישנה ציפייה כי המעבר מן הרווקות לנישואין הנכספים יהיה מעבר קל וחלק. ציפייה זו היא נחלתם של הנשים והגברים כאחד. וכך, אישה שחווה קשיים במעבר זה ומרגישה כי היא איננה מוכנה עדיין להיות חלק ממערכת הכוללת יחסים מיניים, עלולה לחוש כי הבעיה שהיא מצויה בה הנה ייחודית לה. הקושי נובע מכך שהאישה הורגלה לתפוס את גופה כדבר אסור שיש להצניעו ולצמצם את המיניות המגולמת בו. הבעיה מחריפה כיוון שהעיסוק ביחסים המיניים בין בני זוג אינו מצוי בשיח פתוח, פומבי ומשתף בחברה הדתית-לאומית. כך האישה נעשית בודדת ומבודדת. על בני הזוג לגבור אפוא לבדם על בעיה שנוצרה בעקבות חינוך דתי ארוך שנים, שפיתח דיסוננס חריף בין האישה ובין גופה ומיניותה. אם כן, ישנו פער בין המסרים שהבת מקבלת לגבי גופה ומיניותה כל עוד היא נערה ואיננה מועמדת לנישואין, ובין המסרים שהיא מקבלת בעת שהיא עומדת לבוא בברית הנישואין. פער זה איננו טריוויאלי, ולא אחת האישה עצמה אינה יודעת למקד את הקושי ואת מקורותיו, וכך להביאו לידי פתרון או הקלה.
החברה הדתית-לאומית, על פי רבים מחבריה, היא קהילה המבקשת לשמר את ערכי היהדות המסורתיים, תוך שהיא מנסה לשמר את היותה של היהדות מערכת דתית רלוונטית ואקטואלית בעולם דינמי, שבו ערכים הזרים ליהדות מתדפקים על דלתה. הסוגיות שנזכרו בתחילת הדברים הם המבחן הקשה ביותר לחברה הדתית-לאומית במאמציה לשלב ערכים מערביים תוך שימור הערכים המסורתיים. מיניותה של האישה היא מעין חומר נפץ, וויסות היחסים בין גברים לנשים הוא מן הקשים לאכיפה חברתית.
החינוך הדו-שלבי
אפשר שבשל כך מציעה החברה הדתית לנשים דרך חינוכית דו-שלבית. השלב הראשון מתקיים בשנות ילדותה ונעוריה, והשלב השני – בגיל הנישואין או לקראתם. בשנות הילדות והנעורים אין התייחסות ממשית חיובית לגוף האישה, וכל שמתרכזים בו הוא חינוכה לצניעות ואחריותה לטוהר הגבר, שעלול לבוא לידי חטא בשל הפיתוי הטמון בגוף האישה. דינה, נשואה כחודש, תיארה זאת כך: "בתיכון תמיד אמרו – היינו מתעצבנות מזה לפעמים – שהבנות צריכות להתלבש יותר צנוע כי זה משפיע על הבנים". למעשה זוהי התעלמות מהיבטים מיניים בזהותה של האישה. אך כאשר האישה עומדת בפני נישואין השיח על אודות מיניות האישה נעשה פתוח יותר, וישנה האדרה של היחסים המיניים בין המינים – בין השאר, בשל חובתה של האישה (כמו זו של הגבר) לספק את בעלה מבחינה מינית (שהרי אם לא כך, יכול הגבר לגרש את אשתו).
ההלכה והמודעות לה משמשת כלי שדרכו מחנכים לשני הפנים הקוטביים האלו ביחס למיניות. כך עולים הדברים מפי מיטל, הנשואה זה שנה: "אי אפשר לדבר על דבר כעל קדוש ולחנך אותך לצניעות-צניעות-צניעות, ואחר כך ברגע אחד שהמקום הזה יתנתק לגמרי. בסופו של דבר, את המושג 'צנוע' אתה מביא גם לחדר המיטות, וזו טעות… עד הרגע שאתה מתחתן אמרו לך 'זה קדוש-זה קדוש-זה קדוש, זה צנוע; אבל אסור לך לעשות את זה. אסור לך-אסור לך; אסור לך לגעת, תיזהר, אל תהיה איתה באותו חדר, אל תשכב איתה… אל תיתן לה יד. כלום. ואז ברגע אחד אומרים לך, 'זה הדבר הכי מדהים בעולם, זה קדוש' – אי אפשר! המעברים בחיים הם לא כאלה דיכוטומיים, אנחנו אנשים". יש לציין כי גם בתוך המערכת הזוגית האישה יכולה למצוא עצמה מבולבלת באשר ליחס הראוי לגופה, בשל הלכות הנידה, הדורשות עיסוק אינטנסיבי של האישה בגופה; עיסוק פולשני, אשר לא אחת הוא זר לה ובלתי רצוי, והיא חשה שהוא נכפה עליה.
לפי תפיסתן של נשים רבות, הלכות צניעות והלכות נידה מבקשות לצמצם את המרכיב המיני בזהות הנשית. כיוון שהן אינן רואות במיניות האישה דבר מה אסור, הן אינן מקבלות את ההלכות האלו כמות שהן, אלא מעדנות את הלכות הצניעות ומתאימות אותן אליהן כפי הבנתן. דבר זה איננו חריג בחברה הדתית-לאומית, והוא גלוי לכול כאשר הדבר נוגע להקפדה על לבוש "צנוע". ההסתייגות מקיום הלכות קפדניות העוסקות בלבוש ובהסתרת גוף האישה הוא במידה רבה ניסיון של האישה להשתחרר מכבלי הגבר ומשליטתו עליה. לכאורה, בעקבות השחרור הזה האישה אמורה לחוש כי גופה לגיטימי ומתקיים באופן נפרד ועצמאי מהגבר. הוא איננו מוסתר ומוסווה מפאת המרכיב המיני שבו, אלא יש לו מקום, והאישה אינה אמורה להתבייש בו; ובכל זאת, חרף העובדה כי היום ישנה יותר פתיחות ולגיטימיות ביחס לגוף הנשי בשנים האחרונות בקרב האוכלוסייה הדתית-לאומית, ועל אף שהנשים ששוחחתי איתן מעידות על עצמן כי הן אינן מרגישות שגופן אסור אלא כי מיניותן מותרת – הן מספרות כי במערכת הזוגית עם בעליהן או עם חבריהן קשה להן לתת מקום למיניות שלהן. כך אמרה נעמה שבוע ימים לפני חתונתה, כששאלתי אם היא מכירה בפן המיני שבה: "אני משתדלת שכן, כי אני חושבת שזה חשוב. אני חושבת שזה מאוד יכול לעזור לך בחיי המיניות שלך… עם בן הזוג שלך…". עם זאת, היא המשיכה ואמרה: "אבל אני יכולה להגיד שיש איזה משהו שהוא אסור, איזה משהו שהוא תת-מודע כזה שצועק לך שאסור, וזה לא בשכל, כי השכל הישר יודע שזה בסדר ואני מקבלת את עצמי, ואני יודעת. משהו תת-מודע שלא מאפשר לך את זה עד הסוף. בחוויה שלי הוא תמיד יגרום לי לברוח ברגע האחרון. אני לא אוכל להיות שם עד הסוף, אני תמיד אהיה ואברח". כששאלתי את דינה שאלה דומה, היא ענתה שמאז החלה לצאת עם בנים, ועוד יותר מכך – מאז הייתה בקשר עם הבחור שנישאה לו – היא נותנת יותר מקום למיניות שלה. כלומר, כאשר ידעה שהיא רוצה למסד קשר למטרת נישואין היא ראתה את מיניותה כדבר מה חיובי ובעל חשיבות. מכאן נראה לכאורה שאין קיום למיניות האישה באופן נפרד מהגבר שאיתו היא בקשר. האישה וגם הגבר אינם מבחינים בין מיניותה שלה, היכולה להתקיים במנותק מהקשר הזוגי שבו היא נמצאת ובין מיניותה הבאה לידי ביטוי בקשר הנישואין שלה. חוסר הבחנה זו הוא דרך פיקוח, עקיפה אך יעילה, על האישה ועל מיניותה, הנובעת מן המבט הגברי. בכוחו של פיקוח זה לעצב את האופן שבו האישה חווה את המעבר בין רווקות לנישואין; מעבר שלכאורה הוא אישי ופנימי.
הלכה ובחירה
הפער ביחס לגוף האישה, שכאמור נבנה על ידי חינוך הלכתי מגמתי המותאם לסטטוס החברתי שלה (רווקה או נשואה), גורם בלבול אצל האישה עד שהיא איננה מבחינה כלל כי היא אינה נותנת מקום לחוויה האישית שלה ולהבנתה אותה. כך הבנתי אני כאשר בחורה שביקשתי לראיין השיבה בתחילה בחיוב, אך חזרה אליי לאחר כמה דקות ואמרה כי היא דיברה עם בעלה, וכי הוא חושב שאין זה מתאים שאשתו תדבר על דברים שבינו לבינה עם גורם שלישי. עניתי לה שהדבר מובן לי ושאין היא צריכה לחוש שלא בנוח שהיא חוזרת בה מהסכמתה, אך הוספתי כי הראיון אינו עוסק באופן ישיר בבעל, אף כי מטבע הדברים ודאי שהוא עולה לא פעם, וכי אני מבקשת לברר את חוויותיה של האישה בהקשר זה. היא אמרה שהיא תבדוק שוב עם בעלה, אך היא חזרה אליי בשנית עם תשובה זהה.
הפער המובנה בחינוך המיני לנשים, וההתעלמות ממנו מביאים את האישה לקושי כפול – זה הנוגע ליחסיה עם בעלה, וזה הנוגע לחיוב שלה בקיום הלכות נידה. נשים רבות חוות את הלכות הנידה כחיצוניות להן וככפויות עליהן. הן לא רגילות לעסוק בגופן באופן כל כך פולשני, והן מתקשות לקבל את החובה ההלכתית כמות שהיא. בנוגע לזה אמרה נעמה: "אני לא אעשה את זה, העדים האלו [בדי בדיקה – צ"מ], זה מצחיק אותי. אני לא אעשה את זה, אני מדברת בגלוי. משהו בזה הוא… מטריד אותי . היא [מדריכת הכלות] אומרת, תיקחי את העדים האלו במתנה. אמרתי לה, תשמרי את זה, אני לא הולכת להשתמש בזה. אמרתי לאסף שאני מעדיפה לחכות עוד יום ולא להרגיש שאני…".
כמו כן, הקפדה על הלכות נידה יוצרת מעברים חדים בין זמנים שבני הזוג אסורים בהם לזמנים שהם מותרים בהם באופן שמנכיח שוב את היחס הכפול לגוף האישה. דינה: "בני זוג שהולכים ממש 'אחד לאחד' עם ההלכה ונמצאים במצבים לא פשוטים ועדיין הולכים עם ההלכה – בעיניי זה יכול להעמיד את הזוג במקום לא בריא. גם ככה בדרך כלל יש מתח סביב הנושא הזה… גם אחרי לידה – זה עוד רחוק לי, אבל אני לא מצליחה להבין איך מתייחסים לאישה בלידה כמו לאישה בנידה".
קושי כפול זה מביא את הנשים למציאת פתרונות מגוונים שיאפשרו להן לצמצם את הפער ביחס לגוף הנשי. פתרונות אלו נעים על קשת רחבה. בקצה אחד שלה ישנן נשים המתקשות לקיים יחסי מין עם בעליהן לאחר החתונה. בכך הן כמו מוותרות על המרכיב המיני בזהותן. בקצה השני ישנן כאלו המקבלות את המרכיב המיני אך מוותרות על שמירת ההלכה עד כדי קיום יחסי מין טרם החתונה. יש לציין כי הבחירה של הנשים על מה להקפיד ועל מה לא להקפיד בקשר זוגי שלא במסגרת נישואין איננה מהווה אינדיקטור לגבי ההלכות שאותן הן בוחרות, יחד עם בן זוגן, לשמור לאחר החתונה.
אביגיל, נשואה זה חמישה חודשים, תיארה בפניי את הקושי שהיה לה לקיים יחסי מין עם בעלה לאחר החתונה: "אני חושבת שהתחום הזה ככה אצלי בגלל שלא דיברו על זה, לא רק הלכות. אני חושבת שצריך לדבר על מה זה הדברים האלו בבית הספר, כי אני לא באתי בחוסר ידיעה סתם ככה… זה לא נורמלי שבחורה בגיל שלי… אני יכולה להגיד לך שרק עכשיו עברתי את המכשול הזה, אחרי חמישה חודשים". "רק עכשיו הצלחתם לשכב, את מתכוונת?" שאלתי. "כן, כן. חיכינו הרבה זמן. רק בחודש האחרון. ועדיין, אני – נורא קשה לי. המעבר של… ניסינו ביום של החתונה, אבל…". לעומתה, מיטל בחרה בנתיב אחר: "שכבנו לפני החתונה… תמיד האמנתי שצריך לגעת. אני דתייה והכול. אני חושבת שיש משהו מאוד יפה בזה שמחכים ללילה הראשון… אבל בתכל'ס אני לא חושבת שזה כזה יפה. אני חושבת שזה בעיקר טראומתי".
בין שני קצוות אלו ישנה קשת רחבה של "התאמות" של הלכות צניעות, שמירת נגיעה ונידה למציאות היומיומית של האישה ובן-זוגה. כך אמרה לי מירי, נשואה חמישה חודשים: "האמת שכל הקטע של חיי אישות וטהרת המשפחה… לפחות אני מרגישה שאני בוחרת לעצמי איך לשמור את המצווה הזאת בדרך שלי. כמה שיותר להיצמד למה ש… זה נראה לי מגוחך ההפרדה של המיטות, הדברים הטכניים, את מבינה?". דינה, הנשואה כחודש, נדרשה לקיום הלכות נידה פעם אחת בלבד לפני שיחתנו. כך היא אמרה: "לא הקפדנו [ב"שבעה נקיים" – צ"מ] כמו שהקפדנו בימים שבנידה, הרבה פחות… רק על האיסור מהתורה – לא לקיים יחסים. כל ההלכות סביב זה של עד רמת הנגיעה, כל רמת ה'להעביר משהו' – על זה ברור שלא הקפדנו, אבל נגיעה כן". נעמה הסבירה כי היא מחויבת להלכה, אך "במקומות שאני לא יכולה להבין אני לא מצליחה לעשות. אני לא יכולה, אני חייבת להבין את זה. זה היינו הך לגבי כיסוי ראש".
אמביוולנטיות כלפי הגוף
אפשר שהפער ביחס לגופן של הנשים הוא שגורר את יחסן להלכות צניעות ונידה – אף על פי שחלק מהנשים אינן רואות קשר ישיר בין השניים – והלכות צניעות ונידה משליכות גם הן על היחס לגוף. כך, כאשר לכאורה גוף האישה איננו בגדר איסור, כלומר כאשר הזוג נשוי, היחס האמביוולנטי כלפי גוף האישה ומיניותו נותר על כנו ומחייב התייחסות כזאת או אחרת מצד האישה, כדי שתוכל להתמודד עמו. הקושי מחריף כאשר נכנסת למשוואה התרבות המערבית המתדפקת על דלתה של היהדות, ובעיקר על זו המתעצבת בקרב הציבור הדתי-לאומי. אולי במפגש זה בין היהדות והתרבות המערבית אפשר למצוא הסבר סוציולוגי לתופעה המתוארת, ובעזרתו אפשר להבין את שמתרחש בחברה.
בעולם היהודי המסורתי ישנם שני מצבים חברתיים שהבת יכולה להימצא בהם, בהתאם להתפתחותה המינית. בשנות ילדותה, לפני שהתפתחותה המינית מסתיימת, והיא עוד לא מוכנה לנישואין – היא ברשות אביה; כאשר היא מראה סימני בגרות היא עתידה להינשא ולעבור לרשות בעלה. בין שני מצבים אלו ישנו מעין מצב שלישי – "הנערה". זה איננו מצב בפני עצמו, אלא שלב ביניים הנובע מכך שהנערה כבר איננה קטנה, משמע – היא כבר לא ילדה מבחינת התפתחותה המינית, אך עם זאת היא עדיין לא בוגרת. היא טרם סיימה את תהליך התבגרותה הגופני. נערה היא אפוא בת ש"הביאה סימני נערות, לאחר שהגיעה לגיל שתיים עשרה ויום עד שנעשית בוגרת – כעבור שישה חודשים".[1] היום ששת החודשים שבין מצב של ילדה לבוגרת אינם רלוונטיים, ובחורה מצויה זמן ארוך לאין שיעור במצב שבו היא הגיעה להתפתחות מינית אך אינה עומדת בפני נישואין. מצב ביניים זה מהווה איום על התפיסות המסורתיות של העולם הדתי כיוון שהוא יוצר התנגשות גמורה עם העולם המודרני שאותו החברה הדתית-לאומית שואפת לשלב בעולם המסורתי והמשתנה. בעולם המודרני הרי ישנו מקום ליחסיים מיניים מחוץ למסגרת נישואין.
לדעתי, בשל מצב הביניים של הבחורות, ודווקא מפאת העובדה שמדובר בנושא אינטימי ואישי שהפיקוח החברתי עליו עלול להיות רופף, ישנו צורך ליצור זהות מינית אישית כדי לבנות פיקוח חברתי התואם את ערכי היהדות ומסוגל להתמודד עם ניסיונות חדירת הערכים המערביים הלא-רצויים. הגורם המפקח יכול לבוא לידי ביטוי בצורת האיסורים ההלכתיים המוצגים לבנות, לגבי אופן לבושן וההתנהגות המצופה מהן בתור נערות דתיות. אך פיקוח זה עלול להתרופף כאשר הילדה מתבגרת ומפתחת חשיבה ביקורתית עצמאית. על כן הפיקוח נדרש להיות כזה שאיננו חיצוני לבחורה אלא מגולם בגופה ובנפשה.
המסרים שמועברים כעת לגבי היחס הרצוי למיניות של ילדה ושל נערה, מבקשים לשמש תשתית חינוכית, הבנויה מערכים מסורתיים מרכזיים העומדים בבסיס היהדות כאמצעי לשמירה על המשכיות העם היהודי. בשאיפה שבאופן כזה, כשהילדה תהיה בוגרת ועצמאית היא תוכל להתמודד עם ערכים מערביים, מודרניים וחילוניים מבלי לזנוח את הערכים המסורתיים שספגה. החינוך שהבת הדתייה מקבלת, מוּבנה באופן קוטבי כדי לייחד את הבנות ואת מקומן בחברה. כך החינוך הקיצוני בשנות ילדותה מהווה לכאורה הכנה לפתיחות שהיא עתידה לפגוש ושאליה תידרש כאשר תבוא בברית הנישואין. פתיחות זו מגיעה על מצע של צניעות והפנמה של ערכים מסורתיים, ואולי הציפייה היא שהאישה, בבואה במפגש עם ערכים מערביים בזמן שלמיניותה יש מקום, תדע ליצור את האיזון הראוי. היא תשמש בו-בזמן מתווכת בין עולם מסורתי לעולם מודרני וכן מסננת של השפעות זרות העלולות לחדור לעולם היהודי. כך המערכת החברתית יכולה לנסות לשמור על גבולותיה ולווסת השפעות זרות וחיצוניות המאיימות לחדור אליה, מבלי שתעבורנה קודם לכן התאמות ועידונים לערכים שלה עצמה.
ואולם, ברצונה של החברה הדתית לאומית לגלם קהילה המצליחה לשלב את העולם המודרני עם עולם המסורת, ישנו ניסיון לאחוז בחבל משני קצותיו. לניסיון זה השלכות חמורות עבור חברה זו בכמה רבדים. ברובד המיידי נפגעת האישה, כאמור. היא מבולבלת אשר ליחס הראוי לגופה ולמיניותה, ובלבול זה משפיע על יחסיה עם בן זוגה. מעבר לכך, ישנה השלכה רחבה יותר הנוגעת למעמדה של ההלכה ולמחויבות כלפיה בנושא שיכול לא אחת להקרין על המערכת הדתית הכוללת של האדם הדתי.
כפי שציינתי בתחילת הדברים, יש להבחין בין הממד ההלכתי ובין הממד החברתי-תרבותי. עסקתי בעיקר בממד החברתי-תרבותי לא בכדי, אף על פי שהדברים קשורים זה לזה ונובעים זה מזה. פתרון הלכתי עלול לדרוש שינוי קיצוני, והדבר עלול להתארך ולעכב את נתינת המענה לאותן נשים בטווח הנראה לעין. על כן בטרם נידרש לפתרון בתחום ההלכתי, יש להבין את הקושי החברתי-תרבותי, שהרי הכרה בבעיה היא מחצית הדרך לפתרונה. על הכרה זו לבוא הן מצד הנשים, הן מצד בעליהן, והן מצד אלו העומדים בראש החברה הדתית-לאומית ורואים עצמם כמובילי דרך בה. כך החינוך המוענק לאישה ילבש אופי שונה אולי כבר מראשית דרכו, ובכך יימנעו קשיים שאינם הכרחיים. חינוך כזה יאפשר לילדה, לנערה ולאישה הבוגרת להיות קרובות לעצמן, להכיר את גופן ולקבל את נשיותן כמו גם את מיניותן יחס של כבוד לגוף האישה, מצד הנשים והגברים כאחד, ייצור חברה בריאה וערכית שתוכל להשפיע על סביבתה ולא רק להיות מושפעת ממנה.
[1] משנה כתובות ג, א.
