הרב ד"ר יוסף (ג'פרי) וולף
יראת הוראה איננה שיתוק הוראה: בעקבות חילופי הדברים בין
הרב בני לאו והרב דוד גולינקון
עקבתי בעניין רב אחרי חילופי הדברים בין הרב בני לאו לבין הרב פרופ' דוד גולינקון במספרים האחרונים של "דעות." כמה סוגיות חשובות העומדות בין הציבור האורתודוקסי והקונסרבטיבי לובנו בהקשר זה בטוב טעם ודעת וכתוצאה כולנו יצאנו נשכרים, ובמיוחד מהצורה המכובדת והלא- פולמוסית שבה התנהל הדיון.
בכל זאת, נראה לי שיש היבט אחד בקשר לדיון שהתנהל סביב המושג 'יראת הוראה' שנשאר מעורפל במידה ניכרת, ושהגדרתו תתרום להבנת אחד ההבדלים המהותיים המבדילים ביננו לבין
הציבור הקונסרבטיבי. להגדרה זאת רצוני להקדיש את הערותיי כאן.
במאמרו הראשון, טען הרב לאו ששיטת הפסיקה של הרבנות הקונסרבטיבית לוקה בחוסר 'יראת הוראה.' תשובתו של הרב גולינקון לדברים אלה היתה כפולה, לאור שתי ההגדרות שהוא הציע למושג זה. מחד, לדעתו, יראת הוראה מבטאת את הרגשת האחריות הגדולה המוטלת עליו כפוסק הלכה והמחייבת אותו לשקול בזהירות את דעתו ודבריו בליבון עמדתו. סוג זה של יראת הוראה מקובל עליו, טוען הרב גולינקון, ולדבריו הוא מוצא ביטוי מלא בשיטת העבודה שלו. אולם, מאידך, לדעתו 'יראת הוראה' משמעותה גם 'שיתוק הוראה.' זאת אומרת, שמרוב רתיעה מגודל המשימה והאחריות הכרוכות במעשה הפסיקה, מסרב הפוסק לפעול בכלל ובזה משתק הוא את יישומה של ההלכה וממתן תשובות לשאלות העומדות על הפרק. את הזן הזה של 'יראת הוראה' דוחה הרב גולינקן בשתי ידיים.
לדעתי, הגדרה שנייה זו היא (במקרה הטוב) חלקית ביותר ומטעה מפאת חלקיותה. אמנם נכון הוא, שהפוסק האחראי יירתע ממלאכת הפסיקה בהתחלה, ולו משום שקשה לגייס את אומץ הלב הדרוש להתיימר לקבוע את דעתה של תורה באיזשהו נושא. אולם, וזה העיקר, דורות אחרי דורות של גדולי הפוסקים (כולל פוסקי זמננו כגון הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, הגרש"ז אוירבך זצ"ל, מו"ר הגרי"ד הלוי סולובייצ'יק זצ"ל ולהבדיל בין החיים לחיים הגר"ע יוסף שליט"א והגר"א ולדנברג שליט"א ואחרים) הבינו היטב שאסור שרגשות היראה ישתקו את פעילותם ההלכתית להורות את בני ישראל ולכן אזרו עוז ופסקו כראות עיניהם. דבריו של הרב גולינקון יותר ממרמזים כאילו רק בזרם שלו
נמצא העוז והרצון להורות הלכה למעשה, טענה המופרכת בעליל לאור נסיון הדורות ונסיון דורנו.
בנוסף, יש עוד מימד של יראת הוראה הקשור לצד המיתודי של הפסיקה שכלל לא עלה בחילופי הדברים בין הרב לאו והרב גולינקון שחובה עלינו להעלותו לתשומת לבו של הציבור. כוונתי להבדלי היחס שבין הכותבים לרצף המסורת הפסיקתית.
הרב גולינקון בכתביו, וגם בדברים שבעל פה, מתפאר בהיותו ממשיך נאמן של מסורת הפסיקה הליטאית שלא הכירה בכוחו של התקדים לחייב את הפוסק המאוחר. כך, הוא רואה בשלחן ערוך ובכתבי האחרונים ספרות מעניינת אבל בהכרח לא מחייבת. הוא מעדיף לחיות בעולם הראשונים ולבסס את פסיקותיו לפי הכרעותיו האישיות במחלוקות ביניהם.
האמת תיאמר, שהוא צודק במידה מאד מסויימת בצורה שבה הוא מאפיין את דרך לימודו של הגר"א זצ"ל וראשוני תלמידיו (למשל, הגר"ח מוולוז'ין זצ"ל, והגר"י מקרלין זצ"ל, בעל שו"ת משכנות יעקב ואחרים). אולם, וזה העיקר, תיאורו שוב מאד לא מאוזן וכתוצאה מכך, מטעה כי לצד חופש החשיבה והפסיקה המאפיין את חכמי האסכולה הליטאית קיימת גם יראת כבוד כלפי גדולי העבר שדבריהם התקבלו בתור קונצנזוס ('סוגיא דעלמא' בלשון ההלכה) במשך הדורות, ושדבריהם (למעשה) מחייבים את כל הבאים אחריהם. אותו יחס של יראת כבוד, צניעות (לא התבטלות), וההתחשבות ברצף מסורת הפסיקה חסר בדבריו וכתביו של הרב גולינקון ועמיתיו בשעה שהוא מהווה מרכיב חיוני של השקפת עולמם של פוסקים אורתודוקסים (כולל הגר"א ותלמידיו, שבשמם דוגל כלכך הרב גולינקון).
ודאי וודאי, שיש מקום וצורך בחידוש ובנועזות הפירוש בתוך עולם ההלכה האורתודוקסי כדי לפתור את השאלות הבוערות בקרבנו. אולם הדברים חייבים להיעשות לא רק מתוך אומץ הלב והמחשבה אלא מתוך צניעות והבנת מגבלות ההלכה. המוכנות להיעזר במקסימום שהתורה מאפשרת חייבת להיות מלווה במוכנות לכניעה בפני דעת עליון כשמגיעים לגבול יכולתה של תורה לפעול, ושחצייתו של אותו גבול תפגע בשלימותה.
מו"ר הגרי"ד הלוי זצ"ל היה אומר שלימוד התורה יש בו גם ביטוי לגדולתו של האדם ובו בזמן ביטוי לקבלת עול מלכות שמים על ידו. לראייה הוא היה מצטט את דברי הרמב"ם (פ"א הל' קריאת שמע ה"ב): 'ומה הוא קורא שלשה פרשיות אלו הן: שמע והיה אם שמוע ויאמר, ומקדימין לקרות פרשת שמע מפני שיש בה יחוד השם ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו…[הדגשה שלי- יג"וו]' קבלת עול מלכות שמים, הסביר הרב זצ"ל, כולל גם תלמוד תורה, המאזן את הפן היוצר והמשחרר שבאותו לימוד.
יראת הוראה, א"כ כוללת הרגשת אחריות, החובה לפעול, כבוד לשלשלת המסורת והכל באוירה של ענוה שהיא מסממניה העיקריים של קבלת עול מלכות שמים.
הכותב, תושב אפרת, הוא מרצה במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן וממייסדי 'כנס לביא.'
