הדברים לקוחים מתוך: מ. רוטנברג, קיום בסוד הצמצום, מוסד ביאליק, ירושלים, 1990.
פתיח: עד כמה מחלת-נפש היא תלוית תרבות? עד כמה תרבות משפיעה על האבחנות הפסיכיאטריות? המאניה-דפרסיה, ההפרעה הדו-קוטבית, היא ממחלות-הנפש הידועות. האם גם בתרבויות אחרות היא נתפשת כמחלת-נפש? אילו תפישות ערכיות משתקפות מתוך יחסה של הפסיכיאטריה המערבית למחלה זאת? פרופ' רוטנברג מבקש להתבונן במבט רחב ומשווה על מחלות-הנפש ולנסות לבחון את התפישה החסידית על אודות הנפש העולה והיורדת
על-פי המדריך הדיאגנוסטי של האגודה הפסיכיאטרית האמריקנית (DSM-1), תגובות מאניות-דפרסיביות: "מתאפיינות בטלטלות חמורות של מצב הרוח ובנטייה להשמטה ולחזרה על עצמן". כבר בעת העתיקה ידעו היוונים והרומאים שהמצבים הקיצונים של התלהבות סוערת או התרוממות הרוח והמצבים הקיצוניים של דיכאון או מלנכוליה תפורים מאותו האריג, אולם את השימוש הראשון במונח שנתייחד לתופעה זו נוהגים לייחס לקראפלין, שדיבר בסוף המאה ה19 על: "אי-שפיות מאנית-דפרסיבית".
לא אלאה את הקורא בדקדוקי עניות קליניים או היסטוריים בנוגע לשאלה בידי מי נפלה זכות הראשונים של הגילוי כי המאבק בין ארוס לתנטוס, בין החיים למוות, בין השחר המלהיב (מאניה) לשחור הקדרות (דפרסיה), מתחולל בסדירות מחזורית אצל 'טיפוסי אישיות' מסוימים ('טיפוסים רוחניים') או אצל כל אחד, שהרי לא זו השאלה המעניינת אותנו. שאלתנו היא: איזה מצב נחשב המצב השליט או הרצוי בחיים, הדפרסיה או המאניה? השאלה אינה נסבה על טיב הזיקה ההדדית שבין שני מצבי נפש אלה, כי על טיב ההדגשה שהם מודגשים על-פי ההשקפה על התופעה: האם התופעה נתפשת כ'דפרסיה מאנית' או כ'מאניה דפרסיבית'? במקרה הראשון, הדפרסיה מתפרשת כמצב השולט בחיים ככלל, וביטויי המאניה, בשל היותם נעדרי לגיטימציה ממוסדת ומוסדית, נתפשים כ'מנוסה' זמנית ממצב שליט זה.
מאניה-דפרסיה וההקשר התרבותי
בהקשר זה חשוב לציין את העובדה שהופיעה ברוב המחקרים הבין-תרבותיים המתמקדים בחקר מצבי תודעה משתנים בהשוואה של התנהגויות פסיכוטיות במזרח ובמערב: "לא נמצאים הבדלים משמעותיים בין חולים סכיזופרניים אנושים לבין שאמאנים… בתרבויות פרימיטיביות, שבהן יש סובלנות לפתרון ייחודי מעין זה של משבר חיים. החוויה הבלתי-נורמלית (שאמאניזם) נחשבת באופן טיפוסי ברכה לפרט" (מצוטט אצל K.R. Pelletier & C. Garfield, 1976, p. 23). כלומר, אותה התנהגות שבמערב נתפשת כסטייתית, סכיזופרנית או דיס-פונקציונלית מכל בחינה אחרת, עשויה להתפרש במזרח לא רק כמשבר חיים המקבל הכשר תרבותי, אלא אף כחוויה חיונית המלמדת כיצד להגיע לפתרון מועיל. ואמנם, אליאדה, (M. Eliade), המגדיר את השאמאן כ'רב-אמן של האקסטזה', ציין כי רוב השאמאנים באים: "ממשפחות מסוימות, שאי-יציבות של העצבים עוברת בהן בתורשה, אך הם נהנים מעמדה יוקרתית בחברתם הודות ליכולתם לפקח ולשלוט בנטיותיהם ה'סכיזופרניות-מאניות' ואף האפילפטיות. "השאמאן האסקימואי או האינדונזי למשל, חב את כוחו ואת יוקרתו לא לעובדה שהוא קרבן להתקפים אפילפטיים, כי אם לעובדה שביכולתו לשלוט באפילפסיה שלו" (ibid, p. 29). סילוורמן, בניתוח השוואתי שערך על השאמאניזם והסכיזופרניה (J. Silverman, 1967), ציין כי על אף שהשאמאניזם והסכיזופרניה כאחד הם: "תוצאה של ארגון ספציפי של אירועים פסיכולוגיים", כגון רגשות של פחד, כישלון, אשם, ניכור, זרות וכיוצא באלה, "ההבדל המהותי בין השניים הוא בדרגת הקבילות התרבותית של הפתרון שמוצא הפרט למשבר החיים. כך, אותן ההתנהגויות אשר נראות בחברה שלנו כסימפטומים פסיכיאטריים, בחברות מסוימות אפשר לתעלן ביעילות באמצעות המבנה המוסדי הקיים, או שהן יכולות למלא פונקציה נתונה ביחס למכלול התרבות" (ibid, p. 23).
עניין רב ביותר מבחינה זו נמצא בתיאור הבדיוני-האנתרופולוגי (הפן הבדיוני מתייחס לאמינות יצירתו המפורסמת של קסטנדה שהייתה שנויה במחלוקת חרף הדיוק האנתרופולוגי של תאוריו) של קסטנדה (ק' קסטנדה, 1976) על הדרך שבה לימדו דון חואן לשלוט בתנאים הנוחים לטיפוח הזיות. הדוגמה המרשימה ביותר שנותן קסטנדה ללימוד להתנסות במנות קטנות של הזיות היא זו:
"שמעתי נהמה מבעיתה ואת קולו של דון חואן צועק 'ברח על נפשך!' וכך בדיוק עשיתי… התקרבנו אליה [אל החיה] בזהירות. שרועה הייתה על גבה בפישוט אברים. משקרבתי אליה יותר, כמעט ופרצה מפי זעקת אימה. נוכחתי כי עדיין לא מתה. גופה הוסיף לרעוד, רגליה, שהיו זקורות באוויר, הזדעזעו בפראות. היו אלה, בעליל, רגעיה האחרונים… ידעתי מיד איזו חיה הייתה זו. ניגשתי אליה והרמתי אותה. היא הייתה ענף גדול של שיח" (שם, עמ' 110).
אופן ההתמודדות עם החשכה יכול לשמש דוגמה טובה למה שאפשר לכנות כניסה אל תוך 'פסיכולוגיה פונקציונלית' (ניתוק זמני מן המציאות) ויציאה ממנה.
להלן נביא שלוש ציטטות בזו אחר זו. הראשונה היא תיאור של חוויית ההזיה המבהילה של קסטנדה, השנייה מתארת כיצד למד לשלוט בחוויה באמצעות הוראותיו של דון חואן והשלישית היא הסברו של דון חואן על האופן שבו צוברים עוצמה אישית לצורך שליטה בחוויות הלילה:
- "שמעתי… קול מצמוץ ואז הגיח גוש אפל וגדול מאוד, מתנודד והולך, מתוך השטח האפל יותר. מרובע היה, כמו דלת, וגבוה כשניים וחצי מטרים, ואולי שלושה וחצי. צווחה פרצה מפי למראה הופעתו הפתאומית, לרגע נתעצמה חרדתי מעל ומעבר לכל מידה…"
- "פתאום הרגשתי כי חזרתי והשתלטתי על עצמי והייתי מסוגל לפנות אחורה וזמן מה אף לרוץ ממש כמו שדון חואן רצה שארוץ".
- "- מה אירע לי אמש, דון חואן?
– נתקלת בכמה ישויות המצויות בעולם והפועלות על בני אדם. אינך יודע עליהן דבר, מפני שמעולם לא פגשת אותן…
– אם ידעת שהן מסוכנות כל כך, מדוע השארת אותי שם לבדי?
– יש רק דרך אחת ללמוד, והיא לגשת למלאכה ברצינות… אם רצונך לדעת מהי עוצמה וכיצד לאגור אותה, עליך להתמודד עם כל דבר בעצמך" (שם, עמ' 176-175).
בין השאמאן וחולה-הנפש המערבי
הנקודה החשובה בשתי הדוגמאות הללו היא שבעולם המערבי, רק לאמן ה'מוכר' ניתן הכשר לחוות הזיות. אנו איננו רק מרשים לאמן, אלא אף מצפים ממנו שיראה חיות כאשר הוא מתבונן בענפי העצים, בעוד בני-אדם מן השורה עלולים להיקלע לפסיכוזה ללא מוצא כאשר הם נכנסים למצב של הזיה וטוענים כי ראו חיות במקום ענפים. זאת, שכן בתרבות המערבית – שאינה מכירה בלגיטימיות של חוויות אלו ואף אינה מספקת אמצעי חיסון ונטרול כדי לשלוט בהן – לאדם אשר רואה מסיבה כלשהי 'צל הרים כנמרים' תודבק תווית של פסיכוטי; אם לא יעזרו לו "לנרמל" את התופעה הזו, אדם זה אף יאמין בתווית שהודבקה לו.
בעולם השאמאני המזרחי, התקפים של אקסטזה ואפילו של אפילפסיה מתקבלים בסובלנות, ותכופות אף מייחדים להם תפקיד של מכניזם ניתן ורצוי לשליטה, המסייע תפקודית לוויסות של מחזורי חיים טבעיים (אף כי בעייתיים). לעומת זאת, במערב מחניקים – או נכון יותר: מדחיקים – גלי סכיזופרניה או מאניה מחזוריים מעין אלה כיוון שהם נחשבים למצבים של סטייה. כתוצאה מהחנקה זו, הצטברות היתר של רגשות-התעלות מאניים טבעיים מסוג זה עלולה לבוא לידי ביטוי ב'התפוצצויות' תקופתיות בלתי ניתנות לשליטה, ב'מאניה' מלאכותית המושגת על-ידי שתייה או שימוש בסמים וכדומה. עובדה זו ראויה לציון, כי אף-על-פי שמחברים מערביים שהתעניינו במשמעות הפסיכולוגית של החוויות המיסטיות תיארו את מצבי-הרוח הדפרסיביים של הירידה כקשורים תפקודית להתפתחות המאנית-מתעלה של האישיות המיסטית, הרי שבספרי ההדרכה של הפסיכיאטריה בת-זמננו, התרוממות הרוח המאנית נתפשת באופן חד-משמעי כפסדה (מסכה חיצונית) וכהתגוננות מפני המצב הדפרסיבי, שהוא המצב השליט בחיים לפי המרשם של האתיקה הפרוטסטנטית.
בספרי הלימוד של הפסיכיאטריה הקונבנציונלית חוזרת בשיטתיות הקביעה כי התרוממות הרוח המאנית נועדה להסתיר מן העין את המצב הבסיסי השליט, הדפרסיה. באחד מספרי הלימוד בפסיכופתולוגיה, מאופיין האדם המאני כאדם: "מלא הומור, אופטימיסט ונטול דאגה.[1] הוא מתאר את עצמו כאילו הוא מביט בעולם מלמעלה למטה, והוא שופע מרץ, הוא מקרין שפע רעננות וחיוניות.. אבל במעומעם הוא מבין שעליצותו היא פסדה, מעין שריקה נואשת באפלה" (J. D. Page, 1971, p. 235).
המסקנה המתבקשת מדיון 'מוסמך' זה ומדיונים אחרים מסוגו בנושא התגובות המאניות-דפרסיביות היא כי בשל כך שאפילו המקרים הקלים ביותר של המאניה (היפומניה), הם סטייה מן המצב הנורמלי וה'רצוי' של הקיום, קל-וחומר שכך הם המקרים החמורים, שבהם המאניה היא פסדה, התגוננות או בריחה מנורמה, הנותנת גושפנקה תרבותית להתנהגות מעומלנת, מבוקרת ומאופקת, כלומר להתנהגות המדוכאת (ראו A.T. Beck, 1975, p. 97).
לפי ההיגיון הפשוט, אפשר אפוא להסיק כי על אף שאפשר לתפוש כל מחזור טבעי של עליות וירידות הן כמתקדם מלמעלה כלפי מטה, הן להפך, נראה שהפסיכיאטריה המערבית תופשת את המחזור המאני-דפרסיבי כמחזור של 'עלייה צורך ירידה', שבו הדפרסיה היא המצב השולט בחיים.[2] לכן, בעוד הפילוסופיה המיסטית המזרחית והפילוסופיה המיסטית העתיקה נותנות לגיטימציה לריקודים ולחגיגות[3] כביטויי מאניה מחזוריים ורואות בהם מצבים של דרגת מודעות גבוהה המסייעת להתגבר על משברים טבעיים תקופתיים –הרי שבמערב נתפשים צרכים 'מאניים' טבעיים אלה כמצבים של סטייה, אשר יש לפקח עליהם ולדכא אותם. משום כך, כפי הנראה, מופיעים הביטויים המאניים הטבעיים במערב כהתפוצצויות בלתי ניתנות לשליטה, כפי שכבר נרמז לעיל.[4]
מאניה-דפרסיה ישראלית
הדברים הללו נכונים גם בישראל, שבה שלטת הפסיכיאטריה המערבית. עדנה פאר, בכתבתה 'להיות כמו כולם' ('מעריב, 30.11.1979), מתארת שני ראיונות עם אישה ששמה ויאולט: בפעם הראשונה בבית-חולים לחולי-נפש, שם הייתה מאושפזת כחולה מאנית-דפרסיבית, ובפעם השנייה כעבור עשר שנים, בעת שויאולט היא אישה 'נורמלית', בעלת תווית של חולת-נפש לשעבר, המתגוררת בשכונת מצוקה עם בעל המבוגר ממנה בשנים רבות.
בביקור הראשון תוארה ויאולט כאישה גבוהה ויפהפייה, בת שלושים, שהגיעה לארץ מהודו, שם עבדה כשדרנית רדיו. היא בוגרת אוניברסיטה, ובארץ עבדה כמורה לאנגלית. כאשר ביקשה פאר לראיינה, יעצו לה הרופאים: "'שלא לפנות אליה כלל. אמרו שהיא חולה מאוד, שהיא מדוכאת ומנותקת… שכבר חודש אינה מוציאה הגה מפיה".
אולם לאחר ששתי הנשים גילו את עניינן המשותף במקצוע השדרנות, סיפרה ויאולט לפאר בשפה קולחת ו'נורמלית' שהיא אושפזה בכוח, לאחר שתוך כדי ריקוד אקסטטי התפשטה ורקדה ערומה במועדון לילה, לצלילי מוסיקה יוונית. לאחר עשר שנים, סיפרה ויאולט שבבית-החולים טיפלו בה אך ורק בזריקות ובתרופות מדכאות וכאשר שיחררו אותה כעבור כמה חודשים, היא כבר איבדה את משרתה כמורה לאנגלית. מאחר שהוגדרה בלשכת העבודה כמקרה 'מוגבל וקשה', של אישה היכולה לקבל רק עבודה חלקית בחברת 'המשקם', החליטה ויאולט להתחתן עם אלמן חסר השכלה, מבוגר ממנה בשנים רבות, אשר מתייחס אליה באהבה וברחמנות אך גם מנצל את תווית 'האי-נורמליות' כדי לדכא אותה כשיש ביניהם אי-הסכמה.
הנקודה החשובה לענייננו במקרה זה היא לא התופעה של תנודות חריפות במצבי-הרוח, אשר ויאולט לא הכחישה את קיומן, אלא היחס החברתי לעירום, להתנהגות 'מאנית'-אקסטטית וכדומה, אשר בתרבות המזרח עשויה לקבל לגיטימציה חברתית. אפשר היה להאשים את ויאולט כחוק ב'התערטלות במקום ציבורי' או לראות בה 'אמן', אשר התנהגות אקסטטית-אקסצנטרית מותרת לו בתנאים ספציפיים; אך בישראל ה'מערבית' שלטת נורמת התנהגות מאופקת, שלפיה כל התפרצות 'מאנית' מוגדרת כפסדה וכהתגוננות. כך ניתנת סמכות למוסדות המשטרה ולרפואה לאשפז ולהגדיר – באופן בלתי הפיך – אישה כוויאולט כ'חולת נפש', אף-על-פי שהיא שוחררה לאחר זמן קצר מבית-החולים ובמהלך עשר השנים שלאחר מכן חיה חיים נורמליים.
אפשר לטעון שלגישה הרלטיביסטית, הקובעת שדווקא המצב המאני (עלייה) או המצב הדפרסיבי (ירידה) הוא המצב השליט בחיים, אין השפעה על שכיחות הופעתה של מופרעות נפשית אומללה זו. שהרי, יטען הטוען, עמדה זו, שהיא תלוית תרבות ובאה לידי ביטוי ביחס החברתי הממוסד כלפי התופעה, שייכת למישור התרבותי ולא למישור הפסיכולוגי. אך התצפיות הבין-תרבותיות על התופעה המאנית-הדפרסיבית סותרות טענה זו.[5] כבר קראפלין ציין את העובדה (E. Kraeplin, 1909) שביאווה, למשל, המלנכוליה והמאניה נדירות. ממצאי הסקר הפסיכיאטרי הבין-תרבותי של קייב (A. Kiev, 1972) מגלים שבקניה ובארצות אפריקניות אחרות אין כמעט דפרסיה. יתר על כן, חוקרים מציינים שאמנם הדפרסיה נדירה יחסית בקרב ילידי אפריקה, אך לא כן המאניה, השכיחה שם יותר מאשר בקרב הלבנים. לאמבו אף העלה את ההשערה ששכיחות הדפרסיה תהיה גבוהה יותר בקרב: "תרבויות אינדיבידואליסטיות ותחרותיות, המושתתות על שאפתנות פרוטסטנטית תוקפנית" (ibid, p. 75), וזאת משום שתרבויות אלה יוצרות לחץ פסיכולוגי בלתי רגיל ונקיפות מצפון הנובעות מתחושת חטא.
ברוח זו, מצטטים הוך וזובין מחקר (P. H. Hoch & J. Zubin, 1954) הקובע כי: "בקרב הגזעים הצבעוניים" בארצות-הברית "המלנכוליה נדירה והמאניה נפוצה… פי עשרים מאשר בקרב הלבנים" (ibid, p. 46). מכאן משתמעת שוב האפשרות שההתנהגות המאנית – אשר יש לה לגיטימציה מוסדית בקרב ה"גזעים הצבעוניים." (ואשר מוצאת את ביטויה המובהק בג'אז ובריקודי הנשמה) – מתפרשת אצל הלבנים במקרים רבים כהפרעות מאניות. אין פירוש הדבר שאין בכלל מקרים של דפרסיה בתרבויות שהמאניה רווחת בהן יותר, אלא שהיחס אל הדפרסיה כאל הפרעה בלתי רצויה שונה בכל תרבות ותרבות. ואכן, ישנם מחקרים המצביעים על כך שבשפות לא-מערביות רבות אין אפילו מילה לציון הדפרסיה, וביפן, למשל, המילה 'קאנאשי', שמובנה 'עצוב', יכולה להיות גם בעלת המובנים 'יפה' ו'רוחש חיבה'.
משום כך חשוב להדגיש שהשינויים בסוציאליזציה ובהטמעת הערכים יכולים להיות גורמים בעלי משקל רב ביותר בהשפעתם על מידת השכיחות של התופעות המאניות והדפרסיביות בתרבותנו.
דווקא כיוון שיש בכוחם של דפוסי סוציאליזציה להשפיע על ההתמודדות ההתנהגותית עם הסכנות האורבות לפתחו של בן המערב הרציונלי; דווקא בגלל ההגבלות המוטלות על כל ביטוי ממוסד של חרדה אי-רציונלית או על סיפוקו של כל צורך מאני, ומשום שמלבד 'חגים מאניים' מיוחדים (כ-new years eve), אין לצרכים מאניים פורקן – יש טעם לבחון עתה את הדינמיקה הפונקציונלית של הסטייה הגלומה בפרדיגמה החסידית הידועה כ'ירידה צורך עלייה'.
'ירידה צורך עלייה': המודל החסידי
החסידות של המאה השמונה-עשרה היא מקרה סוציו-היסטורי קלאסי, שאנו יכולים ממנו ללמוד כיצד מערכת סוציאליזציה מוניסטית עשויה להפוך תגובות סטייתיות, ותגובות מאניות-דפרסיביות במיוחד, למחזורי חיים מוכרים. הבה נתבונן אפוא בצמיחתה הסוציולוגית-ההיסטורית של החסידות מנקודת המבט של 'ירידה צורך עלייה'.
כידוע, הייתה האמונה בביאת המשיח שיגשים את חזון הנביאים ויקבץ את נדחי ישראל גורם חיוני בהישרדותו של העם היהודי במהלך אלפיים שנות הגולה. אולם, כפי שטוען רבינוביץ: "משיחי שקר הבהיקו בשמי ההיסטוריה היהודית ככוכבים נופלים במעופם, כך שאש המשיחיות הבליחה מבד לחשכת הגלות שאין לה קץ, אך עם דעיכתו של כל כוכב נופל באו האכזבה, הייאוש והאסון" (H. M. Rabinowicz, 1970, p. 24). גלים אלה השקיעו את העם עמוק יותר בסבל ובחוסר תקווה. אנו רשאים אפוא לשער שכאשר הופיע הבעש"ט על במתה של יהדות מזרח אירופה, בראשית המאה ה-18, הוא מצא לפניו עם השרוי בדיכאון קשה, הפצעים שגרמו לו הפוגרומים ומעשי הטבח עדיין לא הגלידו והוא מוכה תימהון נוכח שובלה העשֵן של משיחיות השקר השבתאית של המאה-השבע עשרה וספיחה הפראנקיסטי. יתר על כן: המוני העם, שהבעל-שם-טוב חיפש מסילות לנפשם, חיו בבערות בחללו של העולם הסובב אותם, אשר זה עתה החל להקיץ מחשכת ימי-הביניים והיה אפוף עדיין בענני השחור של האמונות התפלות, ציד המכשפות, הפחד והמגפה; היה זה עם שנרדף מבחוץ על-ידי עריצים פולניים ונשלט מבפנים בידה הקשה של אוליגרכיה רבנית. חמור מזאת, הבעל-שם-טוב מצא לפניו המונים אכולי ייאוש, אשר בהשפעת שכניהם הנוצריים התמסרו, לראשונה בתולדות היהדות, לכישופים ולהשבעות של רוחות רעות. במצב זה, הייתה סכנה שאנשים אלו יושפעו גם מההשקפה, הנוצרית במהותה, על האדם הארור והגזרה הקדומה אשר סחפה באותו זמן המונים באירופה, השקפה אשר הציגה את הדפרסיה ואת ייסורי הגיהינום כמצבו הקבוע והבלתי ניתן לשינוי של האדם העני.
הבעש"ט, בבקשו גאולה להמוני בית ישראל, לא בישר על הצלה כלכלית מסבלם ומייאושם, אלא – כפי שנרמז לעיל – חולל בקרבם תמורה רוחנית, אשר אפשר לכנותה, אם לשאול את המונח של תומאס קון, 'מהפכה פרדיגמטית' (T.S. Kuhn, 1962). הצגה קלאסית של מחזור החיים החסידי, 'ירידה צורך עלייה',[6] שאותו ביקש הבעש"ט להנחיל, אנו מוצאים בפירושו לפסוק החמישי של התורה, אחד מפירושיו המאלפים ביותר (שם, עמ' מז): "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" – 'ערב', אומר הבעש"ט, נגזר מ'תערובת' מצב שבו הכול מעורבב ומטושטש, ואילו 'בוקר' נגזר מ'ביקורת', רמז לכך שזהו מצב שבו הדברים נמצאים בשליטה. וכך, לגבי החסיד היודע איך לפלס דרכו מבעד לשכבות החשכה של ה'ערב' ולחשוף את אורו הזוהר והמפציע של ה'בוקר': "שניהם יחד, גם הערב גם הבוקר נקרא יום אחד" (שם, עמ' כג).
הבעש"ט לימד את חסידיו לראות ב'מאניה' – הדבקות, התפילה האקסטטית והשמחה – מצב בסיסי ורצוי בחיי הפרט, ובדפרסיה וביתר צורות ה'סטייה' – מצבי ביניים או שלבי מנוחה בלתי נמנעים, אך פונקציונליים וחולפים, של 'ירידה צורך עלייה'[7] לקראת התחדשות ודבקות אקסטטיות גוברות והולכות. לפי פרדיגמת ה'ירידה צורך עלייה' של הבעש"ט: "תענוג תמידי נעשה טבע ואינו תענוג, לכן האדם עולה ויורד" (הבעש"ט, "כתר שם טוב", 1975: 27). יתר על כן, היות שאין זה אפשרי ואף אין זה רצוי להימצא כל הזמן באותה רמה נפשית, עמד הבעש"ט בדבריו בתוקף כי: "תמיד יהיה לא בהתנשאות ולא בשפלות ועצבות, רק פעם כך ופעם כך" (ספר הבעש"ט, 1975, עמ' צא).
תורתו של הבעש"ט מעלה כאן אלטרנטיבה של ממש לתפישה המערבית של המאניה-דפרסיה. המנוד הדו-קוטבי של הנפש עשוי להתפרש באופן שונה: חלף מצב הדורש התערבות אינטנסיבית של טיפול נפשי למצב אשר ייתכן כי, במצבים מסוימים, הוא משקף תנועה טבעית העשויה לנבוע מן הדינמיות אשר היא חלק בלתי נפרד מחיים רוחניים, ואולי אף מן החיים בכללם.
[1] מעניין לציין כי אחד הספרים מתאר את הסימפטום הפתולוגי העיקרי המצדיק את אשפוזם של 'בני-אדם מאניים' במילים אלה: "מטופלים מאניים מכניסים את עצמם לעתים קרובות למצבים קשים וזקוקים לאשפוז כדי למנוע מהם לפזר את כל כספם" (A.T. Beck, 1975, p. 97). לבד מן העובדה שצעד כזה מעורר שאלות חמורות בדבר כיבוד זכויותיו האזרחיות של הפרט, דומה כי נטייה זו משקפת את הצורך של האדם המערבי לדון לכף חובה ואף לנדות כל מי שמפר את הנורמה הפרוטסטנטית של חיסכון אנוכי ואסקטי.
[2] מדבריו של פרויד על 'אבל ומלנכוליה' (S. Freud, 1950) משתמע כי עקב כך שבשני המצבים הדפרסיה נגרמת עקב אבדן של אובייקט אהוב, הרי שבשניהם יהא זה סביר כי אם האובייקט הליבידונלי שאבד ניתן לזיהוי הרי ש: "לאחר פרק זמן מתגברים עליה [על הדפרסיה]" (ibid, p. 154). מכל מקום, לא ברור מדוע היה פרויד בטוח כל-כך כי במקרה של אבדן ממשי (אבל): "האני נעשה שוב משוחרר וחופשי מעכבות" (ibid, p. 154), ואילו במקרה של אבדן סמלי (מלנכוליה) תהליך ההבראה חייב להיות מסובך וקשה.
[3] מעניין שפרויד מודה בפסיכולוגיה הקבוצתית שלו כי האופן שבו: "האני האידיאלי… חייב להתפרק מדי פעם בפעם… מוכח על ידי קיומו של מוסד הפסטיבלים… אשר אופיים העליז הוא תוצאה של הרפיית המתח המושגת בהם" (S. Freud, 1956, p. 81). מכך משתמע כי פרויד עצמו הכיר בערכם המשחרר של 'חגים מאניים'.
[4] דוגמה טובה לכך שהתנועות ה'מאניות' שנפוצו בארצות-הברית בשנות השישים, לא היו מממוסדות בדרך-כלל ודוכאו כתופעות מסוכנות ובלתי ניתנות לשליטה נמצאת בעדויות שנקבצו בספרם של קונווי וזיגלמאן (F. Conway & J. Siegelman, 1978). בספר, האופייני לאותה תקופה, כותבים המחברים (עמ' 91-90): "עם הופעתן של העמדות החדשות שחשמלו את אווירת המהפכה וסגנונות החיים האלטרנטיביים של שנות השישים, החלו יותר ויותר אנשים למצוא את עצמם נישאים עם הזרם או נסחפים אל שרטון – והם החלו להגיב בהתאם. ברחבי הארץ [ארצות-הברית] החלו אנשים 'לתפוס קריזה' ('flip out') ולהתנהג בצורות מטורפות בעליל, כשהם מעורבים במעשים של אלימות והרס עצמי. אחרים פנו בכיוון הפוך, 'השתבללו' ('snapped', 'flipped in') וניתקו את עצמם, כשהם שוקעים במצבים של פנטזיות, אימה וחוסר אוריינטציה, שבאותם ימים מוקדמים עדיין לא היה אפשר לצפות אותם או למצוא להם הסבר".
איני מצטט את קונווי וזיגלמאן כדי לנקוט עמדה בעד או נגד תנועות 'הומניסטיות' אלה של שנות השישים, אלא רק כדי להצביע על העובדה שבמערב קיימת אמביוולנטיות חריפה ביחס לצרכים 'מאניים': מצד אחד, תרבות הפופ מעודדת התפרקות 'מאנית', אך מצד שני, יש נטייה לגנות התנהגויות בלתי-רציונליות ולהגדירן כפתולוגיות, כך שכאשר רגשות אקסטטיים-מאניים מציפים את הפרט, הוא עלול להרגיש שהוא הולך לאיבוד. מקרה היכול להדגים את העובדה שבארצות-הברית אפילו סתם הרגשה טובה ומרוממת נתפשת כחריגה מנורמה עד כדי כך שהיא עלולה לעורר רגשות אשם נמצא בווידוי שלהלן: "הרגשתי כל-כך טוב עד שהתגובה הראשונה שלי הייתה כאב נוקב של הרגשת אשמה, תחושה שהנה מעדתי לתחום אסור כלשהו" (ibid, p. 161).
[5] תודתי נתונה לתלמידיי דבי גיזנבורג ודרור זאנדברג, שאספו חלק מן הנתונים הנמסרים כאן.
[6] הצגת טעמה של ההיטהרות במקווה כהתחדשות עצמית על דרך ה'ירידה צורך עלייה' אנו מוצאים בספר ראשית חכמה: "האדם בהיכנסו אל המקווה הוא כדי להיכלל ולחזור הנשמה הפגומה והאיברים הפגומים ממקום שיצאו ושם מתעלמים כעובר המתעלם בבטן אמו… וביציאת האדם מהמקווה הרי נתקנו איבריו ונשמתו והרי הוא חדש… וירגיש האדם בעצמו רוח חדשה מניצוץ הנשמה שחזרה אליו" (ראה א' די וידאש, 1746, קא, ב).
[7] המקור לביטוי החסידי הפופולארי 'ירידה צורך עלייה' נמצא בפירושים כגון אלה של המגיד ממזריץ', התלמיד שירש את כס המנהיגות של הבעש"ט (ראו, "מגיד דבריו ליעקב", תרפ"ז, עמ' 79), אשר הרבה להשתמש במטפורה זו.
