not memberg

 

טקס בר המצווה נתפס כטקס מעבר שבמסגרתו הופך הילד לחלק מקהילת המבוגרים, אולם היום קשה לומר שנער בן שלוש-עשרה הוא אדם מבוגר. לעומת זאת, אפשר להתייחס לטקס בר המצווה כאל אירוע שבו נחנך הנער לחיי קהילה משמעותיים. ראוי שהתייחסות זו תילקח בחשבון בכמה החלטות בעיצוב טקס בר המצווה

 

* כל הנאמר במאמר זה כוונתו לבר ולבת מצווה

גיל בר המצווה הוא הגיל שבו, על פי מסורת ההלכה, הופך הנער לאיש, לגדול, לחבר בקהילת המבוגרים ולמי שנכנס בערבות של כלל ישראל. על פי מסורת קדומה המופיעה במסכת סופרים, זהו הזמן שבו מביאים את הנער להתברך מן הזקנים ולהתפלל עליו שיהיה נאמן לתורת ישראל ולמצוות ה'.

אבי ז"ל הגיע למצוות כמה חודשים אחרי ליל הבדולח, הלילה שבו ראה במו עיניו את בית הכנסת המפואר של עירו עולה בלהבות על ספרי התורה שבו. שרפת בית הכנסת סתמה במידה רבה את הגולל על חיי הקהילה. את בר המצווה שלו, כך סיפר לי, ציין אבי ללא אירוע, ללא בית כנסת וללא הקהילה שהתפוררה אז לחלוטין. האירוע צוין בארוחת ערב משפחתית, שבה נכחו הוריו ועוד זוג קרובים, ואף על פי כן הוא היה משמעותי ביותר עבורו, למרות דלותו ולמרות החורבן, וזאת הודות לרוח הגדולה שהצליחו הוריו להעביר לו ברגעים מלאי הוד ומשמעות. את הרגעים הללו לקח אבי אתו הלאה, כאשר מספר חודשים לאחר מכן נאלץ לצאת מבית הוריו ולהתחיל את חייו הבוגרים ללא בית וללא הורים. את המשמעות שקיבל באירוע דל זה הוא ניסה להעביר גם לדורות הבאים.

טקס מעבר – אבל לאן?

האם גם אנחנו, כשילדינו מגיעים לרגע של טקס החניכה והשער לבגרות, משקיעים מחשבה בשאלה כיצד נכון וראוי לקיים את האירוע? האם אנו שואלים את עצמנו על מה כדאי לשים דגש? אילו מסרים עוברים בהחלטות השונות הכרוכות באירוע?

יש הרואים בחגיגת בר המצווה מעין טקס מעבר, שבמסגרתו הופך הילד לחלק מקהילת המבוגרים. אולם כיום ניתן לומר שחיי הנער אינם משתנים במאומה אחרי בר המצווה, ולכן קשה לראות בו טקס מעבר.

האירועים מעוצבים בהתאם לכך. יש שבוחרים לקיים את טקס בר המצווה כמסיבה רבת משתתפים באולם אירועים, ללא כל קשר לעלייה לתורה ולעתים גם במקומה. אופי כזה של טקס מעלה את השאלה האם מדובר בטקס חניכה, ואם כן – את מי הוא חונך, ולתוך מה?

התהייה מתחדדת לאור העובדה שבחברה המודרנית שבה אנו חיים התארכה תקופת הילדוּת בשנים רבות, עד לגיל 18 או אפילו 21, וכך הפך גיל בר המצווה ללא-רלוונטי מִתמיד. כך, למרות הנאומים הרווחים באירועי בר מצווה על הכניסה לעולם הבגרות, הנער החוגג חוזר לאחר הטקס לאותם חיים שאותם כביכול "עזב" בטקס המעבר, והוא שב לסדר יומו ה'ילדי'. בעולם הדתי-הלכתי ישנן כמה השלכות מעשיות לטקס – הנער מצטרף למניין, עולה לתורה, מצטרף לזימון ונחשב כבוגר – אך ההשלכות הללו לא רלוונטיות בעולמו היום-יומי, וכלל לא ברור לטובת מה "נחנך" הנער, ומה טיב ה"מעבר" שמתרחש בחייו.

למרות הנאומים הרווחים באירועי בר מצווה על הכניסה לעולם הבגרות, הנער החוגג חוזר לאחר הטקס לאותם חיים שאותם כביכול "עזב" בטקס המעבר, והוא שב לסדר יומו ה'ילדי'. בעולם הדתי-הלכתי ישנן כמה השלכות מעשיות לטקס – הנער מצטרף למניין, עולה לתורה, מצטרף לזימון ונחשב כבוגר – אך ההשלכות הללו לא רלוונטיות בעולמו היום-יומי, וכלל לא ברור לטובת מה "נחנך" הנער, ומה טיב ה"מעבר" שמתרחש בחייו

ברצוני להציע שטקס בר המצווה יכול לשמש כטקס חניכה קהילתי – כאירוע שבו נחנך הנער לחיי קהילה משמעותיים.

טקס כניסה לקהילה

אירוע בר המצווה מאפשר התבוננות עצמית, ומעורר אצל כל אחד שאלות של זהות אישית והשתייכות חברתית. אחד המאפיינים של גיל ההתבגרות הוא העיסוק האינטנסיבי של המתבגר בסוגיות שקשורות לזהותו האישית. ההיסטוריה המשפחתית והקהילה הן התשתית שעליה בין השאר נבנית זהותו.

חגיגת בר המצווה קשורה תמיד במסורת המשפחתית האישית, במקובל בחברה וברצון להטביע חותם על הנער. אין לזלזל בדגשים השונים שכל משפחה נותנת לאירוע, דגשים המשתנים ממשפחה למשפחה ומקהילה לקהילה. כל החלטה שקשורה באופי החגיגה יכולה להפוך לעוד מרכיב בעל משמעות בטקס הכניסה לבגרות, מרכיב שניתן למנף אותו לדיון חינוכי משותף. אופי החגיגה, מיקומה, הדרשה שאותה יישא הנער, מי כלול במעגל המוזמנים והמשמעויות שיש לקחת בחשבון בהרכבת הרשימה, ואפילו תהליך קניית הבגדים – כל אלה יכולים להיות אירוע חינוכי. להלן ברצוני להתייחס לנקודה אחת מתוך מכלול ההחלטות, והיא השאלה היכן מקיימים את אירוע בר המצווה. אין בכוונתי לקבוע מה נכון ומה ראוי, שכן ההחלטה מחייבת לקחת בחשבון שיקולים רבים. אנסה לחדד את מקומה של שמחת בר המצווה בתוך הקהילה כמרכיב משמעותי בעיצובו של האירוע ובמשמעות שהוא מקנה לעיצוב זהותו של הנער.

לאורך ההיסטוריה ידעו קהילות ישראל השונות לעצב את טקס ההתבגרות והכניסה למצוות באופן שיבטא את מטען הערכים הכרוך בכניסה לעול מצוות, לעולם המבוגרים ולקהילה. בקרב חלקים נרחבים בחברה הישראלית, גם כאלו שאינם פוקדים את בית הכנסת מדי שבת, עדיין עומד בלבו של הטקס מעמד העלייה לתורה. העלייה מסמלת את הפיכתו של הנער לגדול, ומכאן ואילך גם לשותף בתפילות הציבור כ'אחד מן המניין', ואולי כאקט של המשכיות קיום התורה והעברתה מדור לדור.

שבת בר המצווה אמורה לסמל את כניסתו של הנער אל קהילת המבוגרים: קהילה שיש בה גם חובות וגם זכויות. מעתה אנחנו מצפים מהנער לקחת חלק פעיל בתפילה, בקהילה ובחיי החברה. מעכשיו הוא שווה בין שווים בקהילה שלנו, ולא עוד אורח.

בית מלון או בית הכנסת

בארגון שבת בר מצווה יש קושי אובייקטיבי: הרצון להזמין אליה אורחים ומשפחה מבחוץ, במיוחד בדורנו שבו אנו מתברכים במשפחות גדולות ולא כולם גרים בקרבת מקום, ובסביבת המגורים אין מלון או אכסניה. קיום אירוע שכזה דורש לעתים הפקה, הירתמות של הקהילה וסיוע רב, הן באירוח והן בסידור הסעודות. הקושי הזה מוליד תופעה שבה לא מעט משפחות מעדיפות לחסוך את 'כאב הראש' הכרוך בקיום האירוע בקהילה, ולהזמין את המשפחה וחלק מהחברים להתארח בשבת בבית או באכסניה, מחוץ לבית ולקהילה. כך יוכלו הורי חתן השמחה להתפנות לאירוח יקיריהם, להקשיב בראש שקט לקריאה בתורה של בנם וליהנות מהאירוע במקום להתרוצץ ולוודא שכל האורחים מרוצים.

לא אכנס בדבריי לשיקול הכלכלי ולנורמות החברתיות שהפתרון הזה יוצר מול משפחות שאינן יכולות להרשות לעצמם אירועים כאלה, על אף שמן הראוי לקרוא לציבור ליצור נורמות חברתיות שאינן מצמיחות פערים, ולהימנע מקיום אירועים שעלולים ליצור לחץ חברתי, כזה שגורר משפחות לחובות ולהתחייבויות.

לכאורה, הפתרון של כינוס המשפחה והחברים לשבת חגיגית במלון הוא הפתרון המושלם: שבת רגועה, כמעט ללא התעסקות ארגונית; נחת ושבת אחים יחד של המשפחה והחברים הקרובים. האירוע ללא ספק משאיר חותם של ממש על הנער החוגג. אך לעתים, הפתרון הזה יוצר מצב שבו יוצא שכרנו בהפסדנו, והעיקר חסר מן הספר.

בראש ובראשונה, הקהילה שבה נכנס בר המצווה לעול המצוות היא קהילה מלאכותית. קהילה שנוצרה אד-הוק לצורכי אותה שבת, ובמוצאיה – היא תתפזר. בית הכנסת שבו זוכה חתן בר המצווה לעלות לתורה לראשונה הוא בדרך כלל חדר במלון שהוסב לבית כנסת ולא בית הכנסת הטבעי שבו גדל הנער. בנוסף, מספר המוזמנים לשבת מצומצם: לא ניתן להזמין את כל הקהילה ולרוקן את בית הכנסת ולא פעם נוצרות אי-נעימויות בהקשר הזה. ברגע המשמעותי הזה, שבו נכנס הנער לחיי הקהילה, הוא למעשה מנותק מקהילתו הטבעית שבה הוא גדל ושאליה הוא משתייך. הקהילה עצמה הפסידה את הרגע החגיגי שבו הנער מתקבל אליה ובית הכנסת, שאמור להיות אחד מעמודי התווך בחייו הרוחניים של הנער, לא כלול בסיפור. חתן בר המצווה אמור לראות בקהילה את המשענת המרכזית לקיום הציבורי של המצוות. ראוי שהוא יעלה לתורה באותו בית כנסת שבו הוא מתפלל דרך קבע, ובכך יקשור את עצמו למקום ולקהילה. החגיגה מחוץ לטריטוריה הקהילתית מונעת מהקהילה כולה להשתתף בשמחת המשפחה ויוצרת מצג כאילו מדובר בדבר מה פרטי בלבד ולא בשמחה ציבורית של כניסת הנער לקהילה.

סוגיה חינוכית נוספת מרחפת מעל קיומה של שמחת בר המצווה מחוץ לקהילה. לרוב, הוריו של חתן בר המצווה רוצים להזמין את חבריהם לשמחתם, אך הם אינם יכולים להזמין את כל המשפחה של חבריהם. לעתים קרובות נאלצים להזמין רק את ההורים וכך יוצא שבניהם ובנותיהם של החברים המוזמנים נשארים בבית לבדם. דווקא בשנים הקריטיות של גיל ההתבגרות, שנים של עיצוב הזהות הדתית ואופייה של השבת המשפחתית, ההורים נעדרים מן הבית שבתות רבות במהלך השנה. הנערים והנערות, שנשארים בבית בשבת ללא מסגרת, חוגגים את החופש באופן שמצריך מחשבה על הבית הריק ועל התופעות שעלולות להתפתח סביבו.

בית מלון או בית הכנסת

קבלת ההחלטה על אופי החגיגה טומנת בחובה מסר סמוי נוסף. לעתים אדם שואל את עצמו: מדוע אני צריך את הציבור? לשם מה עליי להיות חלק מקהילה? הרי יש לי את 'קהילת המשפחה' שלי, יש לי מעמד חברתי, פרנסה מכובדת, רכוש, בית. ברגעים כאלה, שבהם לכאורה הכול טוב ומסתדר, קול פנימי קורא לאדם לנתק את עצמו מן הציבור, מתוך מחשבה שחבל להשחית זמן יקר לטובת הציבור כשהוא אינו זקוק לציבור.

בשאלה הזו דן המהר"ל, וכותב (דרך חיים ב, ד):

אל הציבור יש קיום יותר, ולפיכך הפורש מן הציבור פורש מן הדבר שיש לו קיום ביותר … הכלל הוא הכול, ויש בהם כוח הכול, ולפיכך הפורש מן הציבור פורש מהכול, והוא מבחוץ. ואם הוא מבחוץ, להבל נחשב דבר זה שיצא מן הכלל … ואמר כי הכלל הוא עיקר לא היחיד הפרטי, שהיחיד הוא בעל שינוי, ואילו הכללים עומדים … כי הכוח הכללי עומד בלא שינוי.

מדברי המהר"ל עולה שהציבור מכיל בתוכו שני יסודות: יסוד הכוליות ויסוד היציבות. מושג הכוליות למשמעויותיו השונות יכול להתקיים רק בציבור; גם יסוד היציבות והיעדר השינוי מצוי בציבור ולא בפרט. עם הכניסה לעולמה של הקהילה והציבור, חגיגת בר המצווה מעבירה את המסר שהיחיד לעולם לא יוכל להכיל את "הכול". רוצה לומר, הפרט יכול להיות איש או אישה, כוהן או ישראל, אבל הוא לעולם לא יוכל להרכיב מניין בעצמו, ולא יוכל להגיע לשלמות בהיותו לבד. כך גם יציבות: היא נרכשת רק אם הפרט הוא חלק מן הציבור, מן הקהילה.

כך כותב הרב סולובייצ'יק (על התשובה, עמ' 87-86):

היחיד והציבור מוטלים על שתי כפות המאזניים ותלויים זה בזה. יש שאנו מוצאים שהציבור צריך להקריב עצמו עבור היחיד … ויש שהיחיד חייב להקריב עצמו עבור הציבור. לעולם אין היחיד מתבטל נגד הציבור, ואין הציבור מתקפח בגין היחיד או היחידים. לכל אחד מהם נתבצר לו מקומו שלו.

הדיאלוג בין מקומו של הפרט וייחודו אל מול היותו חלק מקהילה הוא מורכב. התלות של היחיד בציבור ושל הציבור ביחיד מפרה את שניהם; זהו מסר מרכזי שיש לקחת בחשבון שעה שצאצאינו באים בשער הבגרות. כשם שאין לוותר על הציבור, כך אסור לוותר על היחיד: ניטיב לעשות אם נשכיל להציב את הדיון על צדדיו השונים ואת הדילמה שהוא מעלה כחלק בלתי נפרד מן המסרים שאנו מעבירים לילדינו ברגעים הללו.

*דני הירשברג הוא מנכ"ל עמותת דעת לחינוך והכשרה מקצועית, מזכ"ל בני עקיבא לשעבר