השאיפה של עולם ההתחדשות היהודית ובתי המדרש הפלורליסטיים ליצור כור היתוך של זהויות, שבו החילוני והדתי מוותרים על זהותם הישנה ומותכים יחד לכדי זהות יהודית-ישראלית חדשה, מחמיצה את העומק ואת המשמעות שיש בכל אחת מן הזהויות המקוריות, מפנה עורף לקצוות של המגזרים השונים ולא מצליחה להשפיע השפעה רחבה. כאשר החיים בכור ההיתוך הזהותי הופכים למצב של קבע, הם אינם אלא מלכודת דבש
סופרמרקט של זהויות מעל דפי המקורות
חמור תועה מושב לבעליו ומוכנס לאורווה אחרי מספר ימים שבהם לא באו לפיו אוכל או מים. בהיסגר הסורג מאחוריו וריח החציר עולה באפו, הוא מגלה, אפעס, שתלאות הימים האחרונים לא באו אל קצן, וכעת הוא ניצב בפני אתגר קיומי: שוקת המים וערמת החציר ניצבות מולו במרחק שווה, והוא אינו בטוח מה הוא יותר – רעב או צמא. כיצד יכריע חמורנו בסוגיה כבדת משקל זו? הפילוסוף הצרפתי ז'אן בורידן, שחמורנו מיוחס לו כ"חמורו של בורידן", סבר שהחמור לא יצליח להכריע בסוגיה זו. הוא יעמוד במקומו עד אשר ימצא את מותו ברעב. או בצמא.
מסתבר שמשל פילוסופי זה, בן המאה הארבע-עשרה (שיש לו גם שורשים בכתבי אריסטו), מאושש שוב ושוב כיום במחקר העכשווי בתחומים של קבלת החלטות ופסיכולוגיה התנהגותית. המחקרים מראים שכאשר עומד לפנינו מספר מרובה של בחירות – אנו בוחרים פחות טוב, או אפילו לא בוחרים כלל.[1] כך, למשל, במחקרה המפורסם של פרופ' שיינה איינגר מאוניברסיטת קולומביה, העוסק ב"פרדוקס המבחר", הוצבו בסופרמרקט בקליפורניה עמדות טעימה של ריבה. בחלק מן הדוכנים הוצבו שישה סוגי ריבה, ואילו בחלק אחר הוצבו עשרים וארבעה סוגים. תוצאות המחקר הראו שבדוכנים עם ההיצע הנמוך יותר, 30% מן הטועמים רכשו את המוצר, ואילו בדוכני השפע – 3% בלבד.
מה קורה בחברה פוסטמודרנית שבה גם זהויות מוצבות כמוצרים על מדפי הסופרמרקט? ג'רמי וולדרון טען שמציאות החיים הרב-תרבותית במערב היא חיים של "מתח קלידוסקופי", שבו:
אדם ממוצא אירי המתגורר בסן-פרנסיסקו, איננו סבור שזהות נפגמת כאשר הוא לומד ספרדית, אוכל אוכל סיני, לובש בגדים שיוצרו בקוריאה, מאזין לאריות של ורדי בביצוע נסיכה מאורית בטכנולוגיה יפנית, עוקב אחר פוליטיקה אוקראינית ומתרגל טכניקות מדיטציה בודהיסטיות. הוא תוצר של המודרניות, מודע לחיים בעולם מעורבב ובעל אישיות מעורבבת (mixed-up).[2]
כאשר מדובר על זהויות, אנו יכולים לכאורה להעמיס לעגלת הסופר מספר רב של זהויות, וריבוי הבחירה מאפשר לנו לחיות חיים עשירים ומגוונים.
בחברה הישראלית שלאחר רנסנס החזרה לארון הספרים היהודי, הסופרמרקט הוא דף המקורות שעליו מונחים בצוותא הרמב"ם וריה"ל, נפש החיים וליקוטי מוהר"ן, ברנר והרב קוק, ליבוביץ והרב גינזבורג (וכמובן, כל זאת לצד מרקס וניטשה, פוקו ודרידה, רוסו, מיל ועוד). על דף המקורות מונחות "יהדויות" שונות ומנוגדות, המהוות את אותו "מתח קלידוסקופי" יהודי-ישראלי המייצר את חוויית הלימוד ואת הסיפוק האינטלקטואלי או הרגשי המופק ממנו. הרוכנים מעל דפי הלימוד ומתענגים על האושר הרעיוני מפתחים אף הם "זהות יהודית מעורבבת", בדומה לאישיות המעורבבת שוולדרון מציג. אך עלינו לשאול – האם יש משמעות למתח הקלידוסקופי הזה, החורגת מעבר לחוויה האינטלקטואלית או הרגשית של הלומדים? האם הלימוד הזה מכונן זהות עמוקה, המסוגלת להעניק משמעות בת-קיימא ויציבה ללומדיו? ובחזרה לחמורנו: האם בתי המדרש של ה"התחדשות היהודית" (המרכאות יובהרו להלן) מסייעים לנו לבחור? האם אנו בכלל בוחרים? או שמא הרכינה מעל דפי הלימוד היא כעמידתו של החמור בפני עולמות של תוכן ומשמעות שלעולם לא ימומשו?
הכשל של הפיצה
במאמרו 'מרכז הפיצה: היווצרותו של מגזר' (דעות 75) הציג ידידי רגב בן דוד את ההקשרים ואת המשמעויות הסוציולוגיות של תופעת בתי המדרש של ההתחדשות היהודית, וטען שתופעה זו מתקשרת לעלייתן של זהויות אלטרנטיביות לזהויות המסורתיות, האמונות על חלוקה דיכוטומית בין דתיים לחילונים.[3] רגב מסמן את השלב הבא שמייצר המפגש בין דתיים לחילונים – שהיה נפוץ מאז רצח רבין ותפקד כקבוצות דיאלוג "למפגש עם האחר" – ובו "זהויות האב" מתפרקות וניתכות מחדש לכדי זהויות אינטגרטיביות ומגוונות.
הפרטים הבאים בכור ההיתוך הקלידוסקופי הזה יוצאים ממנו עם זהות חדשה, שהיא וריאציה על זהותם המקורית – פרי המפגש עם זהויות מצטלבות. יוצאי כור ההיתוך החדש נוטים להתנער מתיוגים סוציולוגים מחייבים, להימנע מהם כליל או להעדיף הגדרות חדשות (דוגמת התגית "על הרצף"). רגב סבור שבכוחם של אלו שמחזיקים בזהויות חדשות לתפקד כקבוצת השתייכות חברתית ואף פוליטית, שבה המכנה המשותף גובר על ההבדלים במקור ומביא לשותפות איתנה בין חברי המגזר החדש, המתהווה, איתנה יותר מן השותפות והמחויבות של כל אחד מן החברים ביחס ל"מגזר האב" שלו.
רגב נסמך על הצעתה של במבי שלג ז"ל להתבונן על החברה הישראלית כמגש של פיצה, שבו כל משולש משול למגזר אחר. בכל מגזר יש החלק "הקשה", החלק האפוי החשוף הנמצא בשוליים, המסמל את הקיצונים שבכל מגזר. לצד זאת, במרכז הפיצה – בחלק הארי שלה, הכולל תוספות שונות – ישנה קרבה גדולה יותר בין המשולשים השונים, המופרדים באמצעות אבחת סכין החיתוך בלבד, מאשר הקרבה של כל משולש לקצה שלו, הנבדל ממנו גם בגונו, בטעמו ובמרקמו. הנמשל ברור: רובנו, טענה שלג, נגררים אחר הקיצונים במגזר האב שאליו אנו משתייכים, זאת במקום לשלב זרועות עם שכנינו המתונים הנמצאים לצדנו במרכז הפיצה, וקרובים אלינו יותר מאשר לחלק ה"קשה".
המשל של שלג איננו רק דימוי בעל כוח המבאר את המציאות החברתית והפוליטית בישראל, אלא הוא גם חושף, שלא במתכוון, את הכשל של גישה פלורליסטית זו. תפיסה זו מבקשת למעשה לוותר על הקצוות, כפי שמעידה אחת המרואיינות במחקרו של רגב: "אין פה קיצוניות, קיצוניות לשני הכיוונים … מגיעים הרבה אנשים שהם איפשהו באמצע". אך לצד מגבלות הפלורליזם של תפיסה זו, אשר בכוחה להכיל רק את המתונים שבכל מגזר ("פלורליסטים לפלורליסטים", כדברי רגב),[4] נחשף כאן גם דבר מה נוסף: איחודו של מרכז הפיצה והתגבשותו למגזר חדש תוך ויתור על החלק "הקשה" הוא ויתור לא רק על קצות הפיצה, אלא גם על תשתית העומק. מאפה הפיצה, החלק הקשה שלה, מצוי לא רק בקצוות, אלא נמצא בבסיס המגש כולו. על כן, ויתור על קיצוניות הוא ויתור גם על רדיקליות (מלשון radix, שמשמעו שורש).[5]
הפיצה נטולת הבצק מזכירה את אותו אדם שחכמתו מרובה ממעשיו, הדומה לאילן שענפיו מרובים ושרשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו. המפתיע במשל זה של רבי אלעזר בן עזריה ממסכת אבות הוא שהמעשים אינם מזוהים כאן עם הענפים – המשקפים תוצר של התפתחות הבוטנית של העץ – כי אם עם שורשיו של העץ דווקא. עמדה זו מבטאת חכמה עמוקה של המסורת היהודית המקדשת את עולם המעשה ורואה דווקא בו את הבסיס לעולם דתי שרק עליו גביו ניתן להוסיף את ענפי המחשבה, ההגות והרעיון.
על כן, כאשר מדובר על הזהות שלנו, או כאשר דף הלימוד שלנו מורכב מתוספות בלבד, ללא החלק הקשה, יהיה זה קשה ואולי בלתי אפשרי להרכיב מגזר חדש בעל כוח פוליטי. כי את מה שדף המקורות יכול לספוג, לא תספוג המערכת הפוליטית הסובסטנטיבית: כאשר זה נוגע להכרעות בעולם המעשה הנוגעות לשאלות של כלכלה וחברה, ביטחון ומדיניות חוץ, חינוך ועוד – נתקשה לראות הסכמיות בקרב קבוצה ורסטילית של דתיים וחילונים, אנשי ימין ואנשי שמאל, ונצפה לראות התפרדות מחודשת (ולפי המחקרים, כנראה בעיקר בהתאם לדפוסי ההצבעה במגזרי האב).
במעבר מהדימוי לקרקע המציאות, האמת צריכה להיאמר: מה שזוכה כאן לכינוי "מרכז הפיצה" איננו אלא משולש בפני עצמו, בעל קצוות ומרכז משל עצמו. משולש זה, המיוצג על ידי בתי המדרש השונים והתנועות החברתיות של מפעל ההתחדשות היהודית, הוא שם מַסווה למשולש פיצה של יהדות שמאל-ליברלית, אשר באופן טבעי נוטה לחשיבה ולעשייה פרוגרסיביות ומתנגדת לתפיסה שמרנית וסטטית של היהדות. אכן, ככל שנתקרב לקודקודו של המשולש ונתרחק מן החלק האידיאולוגי הקשה שלו, הבחנה זו תאבד יותר מתוקפה, ונראה מגוון רחב יותר של תפיסות ועמדות חברתיות ופוליטיות.[6] ניכר שזהו המרחב שרגב מדבר עליו ובתוכו הוא פועל; דא עקא, מדובר על שפיץ של משולש קטן כשלעצמו, ששוב ושוב מתברר שהוא איננו עומד במבחן ההשפעה הרחבה.
קהילה והעיר הגדולה
לפני שלוש שנים הקמתי עם שותפים לדרך את "שבת בבוקר" – קהילת בית כנסת צעירה בלב ירושלים, כניסיון לחדש את מוסד בית הכנסת הארץ-ישראלי העתיק. בית הכנסת משלב פעילות קהילתית של תורה ותפילה ביום השבת, באופן המותאם לעולם הערכים הישראלי-המערבי שבו אנו חיים. האתגר היה גדול. רמת המחויבות ההלכתית הנדרשת עבור מיזם זה לא תמיד קיימת בקרב בני המשולש דידן. הפרדוקס הדתי-ליברלי הוא שגישה שרוצה ליצור גשר בין עולמות מרוחקים נתפסת פעמים רבות כפשרה. בעוד שפשרה איננה דבר פסול כשלעצמו, היא נושאת תוצר לוואי של מרחב שבו נוחות אישית גוברת על רמת מחויבות גבוהה. פוק חזי ברחובות ירושלים בבוקרו של שבת: צעירים דתיים לא מוותרים בקלות על שנת הבוקר המאוחרת שלהם, ואלו שכן – קרוב לוודאי שהם כבר בדרכם למניין האורתודוקסי-השמרני הקרוב לביתם.
ב"ה, היינו נכונים לאתגר. הצלחנו לייצר קהילה תוססת ופעילה המונה עשרות חברים מחויבים המגיעים מדי שבת (בבוקר), לוקחים חלק פעיל בתרומה לצורכי הקהילה ומקיימים אינטראקציות משותפות רבות. זאת לצד מעגלים רחבים יותר, המגיעים בשבתות לפרקים ובמועדים. כשאני מביט לאחור ומנסה לפענח כיצד הצלחנו לצלוח את הפרדוקס הדתי-ליברלי, יש לי כבר תשובה מוכנה שהולכת ומתחדדת אצלי יותר ויותר עם השנים: דווקא התובענות שדרשה הקהילה היא זו שיצרה אותה.
הצורך האנושי בחיי קהילה נובע מחיפוש אחר משמעות בלב החיים האורבניים המנוכרים. אמנם נהוג לחשוב על ירושלים כעל עיר מרובת קהילות, אך אין זה מדויק. יש אמנם הרבה שיח על קהילות, ויש תחושת קהילתיות גבוהה בעיר, אך למעשה, מעטות – אם בכלל – הקהילות שמצליחות להתקיים בירושלים, למעט אלו שבמרכז החיים הקהילתיים שלהן ניצב בית כנסת. כאלו הן קהילות אידיאולוגיות, קהילות מטרה, קואופרטיבים שונים או קהילות צעירים המתקיימות בשכונות המרוחקות מלב מרקם החיים הצעיר של העיר. החיים בתוך מרחב זה הם חיים בתוך אותו מתח קלידוסקופי שיש בו הרבה מאוד עושר חברתי, תרבותי, דתי ורוחני – אולי יותר מכל מקום אחר בישראל. אך מסתבר שהחסם המרכזי ליצירת קהילה בתוך מרחב זה הוא דווקא אותה תחושת קהילתיות הגבוהה שבו, המתבטאת בריבוי מעגלים חברתיים חופפים ומצטלבים, המבנה רשתות חברתיות מרובות המונעות התגבשות של קבוצה המבקשת לקיים אורח חיים קהילתי ייחודי ונבדל. ההיצע הגדול והמסחרר מייצר אישיות ירושלמית מעורבבת, היוצאת לבסוף מהסופר עם עגלה ריקה ללא חיי קהילה משמעותיים ונותרת לבסוף עם הניכור האורבני.
חיי קהילה משמעותיים נוצרים במקום שבו יש מחויבות; מחויבות דורשת הקרבה; ההקרבה שביקשנו מהקהל הקדוש הייתה פשוט לגרד את עצמו מהמיטה בשבת בבוקר ולקחת חלק פעיל בפעילות בית הכנסת (תבוא ותתפלל, תקראי בתורה, תכין עוגה לקידוש, תהיי גבאית, תהיה חזן, תעביר לימוד לפרשת השבוע). לדרישות הללו היה אפקט כפול: סינון טבעי של כל מי שלא בשל לסוג כזה של מחויבות, לצד קריצה לאלו שכן. בתמורה זכו המקריבים לחיי קהילה משמעותיים (ותובעניים) בלב ביצותיה של ירושלים (הטובעניות).
בתחילת הדרך, החזון כלל גם פנייה לקהל רחב, שבו גם חילונים יוכלו לחוש בנוח. תוך זמן קצר הבנו שדתיים זקוקים להנגשה של המסורת ושל ההלכה ולהתאמתן למציאות המודרנית לא פחות מאשר חילונים. אך בנוסף, התברר שהדרישה לקיים פעילות, בעלת אופי מסורתי למצער, כאשר היא חוזרת על עצמה שוב ושוב מדי שבת בשבתו, כמוה כריטואל הדתי. שילוב חילונים – אשר מבקשים לשמור על מידת אוטונומיה ואינדיבידואליות יחד עם תפיסת היהדות כתרבות או כמקור השראה, ולא כמקור סמכות מחייב – היה מחייב אותנו לוותר על הריטואליות, או לחילופין, על החילונים.
בהזדמנות אחרת, כאשר ניסינו לקיים שיתוף פעולה עם ארגון חילוני, התבקשנו לתת שם "נוח" יותר ופחות מחייב לקידוש שאנו מקיימים מדי שבת לאחר התפילה: "בופה של שבת", "שבת-בראנץ'" ושמות נוספים הוצעו כחלופה. התעקשנו: קידוש. שמו מעיד על תוכנו ועל בקשתנו לקדש את יום השבת. שיתוף הפעולה לא יצא לפועל. גם כאן, כשהיינו צריכים לבחור בין עומק ומשמעות הנוצרים מתוך מחויבות עמוקה לזהות הדתית לבין שותפות רחבה עם משולשי פיצה אחרים – ויתרנו על השותפות לטובת שימורה של זהות עמוקה ומשמעותית.[7]
אני עושה משמע אני קיים
אחת התופעות החשובות ביותר המתרחשות כיום בחברה הישראלית קשורה קשר עמוק למדרשת עין פרת שבאלון, שרגב נמנה עם מוביליה. המהפכה הציונית גרמה לטלטלה זהותית חזקה בעם היהודי, והיא אף אחראית למתח השורר עד היום בין זהות יהודית לזהות ישראלית. בעשורים האחרונים קמו בתי מדרש, מכינות קדם-צבאיות וארגונים המבקשים לאחות את הקרעים, כאשר המדרשה באלון נמצאת בראש החץ שלהם ואחראית למהפכה השקטה שעליה רגב כותב. בעוד שאפשר להתלבט באשר להיקף התופעה, קשה להתעלם מחשיבותה: היא מאפשרת את אותו מפגש חיוני כל כך שחסר לנו עשרות שנים בין ישראליות ליהדות; היא גורמת לנו לחשוב מחדש על הדיכוטומיות שהנחילו לנו דורות קודמים; לפורר את חומות החשדנות. לדתיים שבאים בשעריה היא מעניקה מפגש עמוק עם התרבות העברית והמטענים העמוקים של הישראליות יחד עם פתיחות לעולם המערבי ולקטגוריות החשיבה החילוניות. לחילונים היא מגלה מחדש את אוצרות התרבות של ארון הספרים והעושר של המסורת ושל לוח השנה היהודיים. לשניהם היא מעניקה התנסויות חדשות ומפגשים סוציולוגיים שמולידים יוזמות, רעיונות, כיווני חשיבה וזהויות שלא שזפתן שמש ולא ידעתן עין איה.
ברם, אף שהמעבר בכור היתוך מעין זה עשוי להתברר כתהליך זהותי מועיל וחיוני עבור כל אחד ואחת בשלב מסוים של חייו, הוא עשוי גם להפוך למלכודת דבש כאשר החיים בתוך כור ההיתוך הקלידוסקופי הופכים למצב של קבע. הסכנה הטמונה בחיים של אישיות מעורבבת המצויה תדיר "על הרצף" היא הפתיחות הזהותית המשתקת, שבה ההשתעשעות עם אופציות זהותיות שונות מרחיקה אותנו מהעמקה זהותית, שהיא הכרחית להתפתחות אישית ורוחנית המובילה לעשייה. במצב זה אנו עלולים למצוא עצמנו עומדים מול שוקת שבורה לצד חמורנו או מול דוכן הטעימות בסופר, עניים מעושר.
"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה": כך ניסחו חכמים בתקופת המשנה את עמדתם ביחס ללימוד שאינו אלא חוויה שכלית. בעולם המחשבה ומעל לדף הלימוד ניתן להיות חסיד ומתנגד, דתי וחילוני, יהודי ובודהיסטי, ימני ושמאלני, גבר ואישה בעת ובעונה אחת. בעולם המעשה, לעומת זאת, תמיד ישנה אפשרות ממשית אחת בלבד, ועל כן היא מחייבת צמצום והכרעה. המעשה הוא סובסטנטיבי מעצם טבעו. הבחירה בין חלופות היא הכרעה בשדה הממשות, המובילה לעשייה. בהשאלה מהניסוי המחשבתי המפורסם, "החתול של שרדינגר" – שבו החתול בתיבה יכול להיות גם חי וגם מת באותה מידה, עד לפתיחת התיבה ולבדיקתה – כל עוד לא עשינו מעשה, איננו מחויבים לבחור ולהכריע; רק כאשר אנו ניגשים לעשייה מתבררות בחירתנו והעדפתנו האמתיות, המחייבות מאתנו הקרבה וויתור על כל אפשרות אחרת. חיים של בחירה, מחויבות כלפי אותה בחירה והנכונות להקריב בעבורה הם אלו המעניקים משמעות ופשר לזהות שלנו.
[1]Barry Schwartz, The Paradox of Choice: Why More Is Less, Ecco, 2004; Sheena Iyengar, The art of choosing, Twelve, 2010, and others.
[2]Jeremy Waldron, "Minority Cultures and the Cosmopolitan Alternative", in: Will Kymlica, The Rights of Minority Cultures, Oxford, 1995, p. 94-95.
[3] רגב בן דוד, 'מרכז הפיצה: התהוותו של מגזר', דעות 75 (יוני-יולי 2016), עמ' 49-46.
[4]רגב בן דוד, 'נפגשים במרכז הפיצה', מוסף שבת, מקור ראשון, כ"ח שבט תשע"ז, 24.2.2017.
[5] אפשר לומר שמשולש הפיצה, עם הכשל שלו בצדו, יכול להסביר הרבה מאוד מן המשברים העולמיים שחווה הליברליזם המערבי דוגמת ניצחון טראמפ, הברקזיט והבחירות בצרפת, כמו גם תהליכים נוספים שעוברים על החברה הישראלית, אך הדבר חורג ממסגרת הדיון.
[6] משאלתו של רגב להפגיש את המשולש הזה עם המשולש המזרחי-מסורתי נידון על כן לכישלון. לא זו אף זו אלא שהמחשבה שמשולש זה לבדו נושא על כתפיו את התחדשות היהדות הוא חסר מודעות למצער (או לחילופין חשוד ביהירות), בהתעלמו מן השינויים הדרמטיים והמרתקים המתרחשים במשולש המסורתי בישראל, כמו גם במשולשים נוספים (אם כי לא תמיד באופן מודע או רבולוציוני).
[7] יש לציין שמנגד, גם ההתעקשות של הצד החילוני לעמוד על ערכיו ועל תפיסת היהדות שלו (ובמקרה זה הסתייגותו מטקס הקידוש) מבטאת מחויבות עמוקה אליהם. על כן, אינני מבקש לטעון כאן שזהות עמוקה ומשמעותית יכולה לצמוח רק מתוך זהות דתית, אלא שהיא מצריכה מחויבות סובסטנטיבית חלופית לסט ערכים כלשהו, אידיאולוגי, לאומי או אחר, מלבד המחויבות הבסיסית לערכי מסגרת ליברליים המאפיינים גישות חילוניות.
*יאיר יעקב הוא מייסד קהילת בית הכנסת "שבת בבוקר" ותלמיד מחקר במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית
