כיצד הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב מוזיקה מזרחית
מלחמת התרבות הישראלית והמוזיקה הפופולרית
עמיחי חסון
עמיחי חסון הוא סטודנט לקולנוע ומבקר מוזיקה ותרבות בעיתון "מקור ראשון".
בעל הבלוג "תת מודע זמני" ((http://amichaich.wordpress.com
המלחמה הקרה בין מזרח למערב, המלווה את התרבות הישראלית מראשיתה, קיבלה תפנית משמעותית בעשור האחרון: המוזיקה המזרחית, אשר הודרה במשך שנים מן הבמה המרכזית, כבשה עוד ועוד סמלי סטטוס של ישראל הישנה והטובה.
עמיחי חסון כותב על מקומה של המוזיקה הפופולרית במחלוקות העמוקות של החברה הישראלית
א.
אני חושב שהפסקתי לשמוע מוזיקה מזרחית בערך בתקופה שהפסקתי לנשק את הפרוכת בבית הכנסת. כשהייתי ילד אבי היה שולח אותי אל ארון הקודש בסופן של התפילות לכמה שניות של השתהות ובקשות שמסתיימות בבוסה קטנה לבד הכבד המעוטר בחוטים. זה מנהג נפוץ בבית הכנסת שלנו, הטריפוליטאים, אבל במקומות אחרים בהם התחנכתי זה נחשב מנהג משונה מאוד. עם השנים הפסקתי ללכת לבית הכנסת – כל בית כנסת – וכשחזרתי העדפתי את אווירת השטעטל ואת ניגוני החסידים.
הזמן הזה היה תחילתה של תקופה: פלומת שפם החלה לצמוח מעל שפתי העליונה, הקול שלי התחלף, ושאלות כמו זהות עדתית התחילו לעלות אגב חגיגות בר-המצווה. החברה שגדלתי בה – כרך בורגני נחמד של מזרוחניקים חובבי עלוני שבת – שידרה לי מה מקובל ומה לא מקובל: חולצה לא לבנה בשבת ואייל גולן היו בצד הלא-נכון. אייל גולן היה אז הדבר הכי גדול במוזיקה של התקופה. תחת שרביטם של זאב נחמה ותמיר קליסקי הוא שבר שיאים חדשים של פופולריות שלא היו מוכרים עד אז לגבי זמרים מזרחים, לרבות זוהר ארגוב. אבל החיישנים שבראש הזהות העדתית הכפולה שהחזקתי בה (אמי ילידת ניו-יורק) שידרו לי שבמקום שבו אני חי נבון יותר לאחוז בצד של שלום חנוך ופול סיימון. בין שתי הברירות אתה נוטה להעדיף את מה שמסמנים לך כ"נכון". אייל גולן נזרק לפח. גם הנשיקות לארון הקודש. אם הייתם תופסים אותי בקריוקי, הייתי שר מאיר אריאל (שהוא, אגב, היחיד מהברנז'ה הקיבוצית שאהב והעריך מוזיקה מזרחית; "כבר עברו השנים" של זוהר ארגוב ואביהו מדינה היה השיר היחיד בעברית שאריאל הפיק עבורו גרסת כיסוי). טענות ההשתכנזות נהדפו בדרכון אמריקאי שהביאה לי אמי. בזתי למזיקה מזרחית כמו שרק מי שאהב אותה בעבר יכול לבוז לה. אבל כמו כל אקסית מיתולוגית, זו הייתה רק שאלה של זמן.
נדמה לי שעמיר בניון היה המוזיקאי המזרחי הראשון שאשכנזים הורשו לאהוב בלי להתבייש. על אף שמבחינות רבות הוא ה-הארד-קור הגדול ביותר בז'אנר, הפך הפרא האציל מבאר שבע לבן בית מועדף גם במערכות סטריאו שהתרגלו לפינק פלויד. בניון היה אחר, אמיתי, מחאתי, מתוחכם, חף ממניירות, ובעיקר – טוב מכדי שיהיה אפשר להתעלם ממנו. לא תמצאו אותו עושה בר-מצווה או מסתובב עם דוגמניות בנות שש-עשרה. עמיר בניון היה הגשר שאפשר לי לשוב ולשמוע את הצלילים שברחתי מהם; הוא ומוזיקאים כמו אהוד בנאי וברי סחרוף, שעיצבו מעין פיוז'ן ישראלי חדש שהצליל המזרחי היה מאבות המזון שלו. כך, עד שלפני כמה שנים התחלתי להוריד בסתר שירים מזרחים – מאום כולתום ועד שלומי סרנגה. בהתחלה עוד נתליתי במין הסברים מתחכמים שכאלה, אבל האמת היא שאני פשוט אוהב את המוזיקה הזאת. לא בקטע אירוני. לא כטראש. לא רק בצחוק. אני אוהב אותה באופן מודע. אני שומע אותה כשאני רוצה להיות שמח. המוזיקה הזאת מרקידה אותי ועונה לי על מקומות בנפש שבהם אני זקוק למסאז' דחוף. ובכל זאת, אני עדיין לא מסוגל לשים אלבום כזה על המדף שלי. להוריד את השירים זה קצת כמו למקם ספרים מסוימים בשירותים: הצהרה על נכונות עקרונית שעדיין יש בה בושה.
ב.
מלחמת התרבות הפנימית שלי היא רק הד קלוש למלחמה קרה שמתרחשת בתרבות הישראלית מאז ראשיתה, ונדמה שקיבלה תפנית משמעותית בעשור האחרון. עולם הפוך נוצר; מי שהודרו במשך שנים מהבמה המרכזית ונכלאו בין הבסטות של התחנה המרכזית, כבשו עוד ועוד סמלי סטטוס של ישראל הישנה והטובה: היכל התרבות, גלגל"צ, קיסריה, שערי העיתונים וחלונות הראווה התמלאו פתאום בצלילים אוריינטליים (בדרך כלל מצופי פופ סוכרי), והתעקשו להזכיר שמדינת ישראל נמצאת בדיוק באמצעו של הלבנט.
המהפכה באה מלמטה: "המון עם" ערטילאי שלף את הטלפונים הסלולריים שלו והחליט לקבוע בעצמו מה הוא רוצה לשמוע ועל איזו מוזיקה הוא מוכן לשלם. ה"קאזוס בלי" הגיע, והמיינסטרים הישן נאלץ להגן על כבודו בליווי האש של התקשורת. ככה שכבר כמה שנים ישנו ריטואל קבוע במוספי התרבות: כל מוזיקאי קאנוני שמתראיין, נשאל לדעתו על המוזיקה המזרחית, משל הייתה מפלגה פוליטית מסוכנת המתיימרת לכבוש את השלטון. על אף שהתשובות צפויות לעייפה, השאלות ממשיכות להישאל, המראיינים ממשיכים לענות והנעלבים ממשיכים להיעלב (והמהדרין ביניהם – אף להזדעזע). רק הטוקבקיסטים מחככים את ידיהם בהנאה, מתנפלים על המקלדות ומצטרפים לקרקס.
לאחרונה למדנו כי יהורם גאון חושב ש"המזרחית זה זבל שהשטן לא ברא", יובל בנאי מאחל להם "שיימקו עם המוזיקה המסומפלת שהמציאו", חווה אלברשטין מקוננת על מות הז'אנרים הלא-מזרחיים ומתלוננת ש"חלק גדול מהזמרים הים-תיכוניים שרים את הרפרטואר שלנו, הלבנים", וגם אריק איינשטיין ומתי כספי תרמו את הקיסמים שלהם למדורה המיתמרת במרכז התרבות הישראלית – וזה רק היבול מהחודשים האחרונים.
השפה היא שפת מלחמה. לא בכדי בחר דני ענבר לקרוא לסרט הדוקומנטרי שלו על מהפכת הזמר המזרחי "ככה ניצחנו", והתיאורים של מנויי הפילהרמונית ההמומים אחרי המופע של עופר לוי בהיכל התרבות נשמעים כמו המדרשים המספרים את כיבושו של ההיכל על ידי היוונים הרעים. הדברים הללו מזכירים שאנשים חווים את הוויכוח הזה כדבר רחב הרבה יותר ממחלוקת על טעם מוזיקלי. במובן מסוים, הזמר הפופולרי הוא זירת ההתגוששות התרבותית הזמינה ביותר, שאוספת לתוכה מתחים רבים: גבוה מול נמוך, מסורת מול חידוש, טעם העם וטעם האליטה, כוח, כבוד, כסף, וכמובן אותו שד עדתי מפורסם שטרם הזדכה על הבקבוק שלו. אם מקשיבים היטב אפשר לשמוע מתחת לצלילים את הקריאות "בגין, בגין" ואת הלם המפא"יניקים המאבדים את מקומם בשרשרת המזון.
ג.
אבל כל הוויכוח העדתי-לכאורה נראה משונה כשבוחנים את דור הביניים של הרוק והפופ הישראלי: ברי סחרוף, אהוד בנאי, מיכה שטרית, אתי אנקרי, מוש בן-ארי, "כנסיית השכל", מאיר בנאי, יהודה פוליקר וחבריהם ממוטטים לחלוטין את ההגדרות הקודמות. החומרים שלהם הם המילים והמנגינות שמהם עשויה המוזיקה הישראלית החדשה, וכל אחד מהם מחובר למסורות המערביות של המוזיקה, ולא פחות מכך – למסורות המזרחיות שלה. הם בני הדור הראשון (סחרוף יליד איזמיר שבטורקיה), השני (שטרית וחברי "כנסיית השכל"), השלישי (בן-ארי) והרביעי (הבנאים) למהגרים מארצות האסלאם. חלקם גם הובילו בשנים האחרונות את טרנד הפיוטים אל לבו של הקונצנזוס והשלימו כך עוד מהפכה זוטא שפרצה את "המחסום הדתי" שרבץ על שערי גלגל"צ.
ב"חייב לזוז", סרטו הדוקומנטרי של אבידע ליבני המתחקה אחרי לידתו של "אהוד בנאי והפליטים" (האלבום הראשון של בנאי, שבו שולבו, לצד הרוק המחספס, צלילים ערביים), מספר ברי סחרוף שאחד הגורמים המשמעתיים ביותר לחזרתו לארץ מאירופה היה הצלחתו של האלבום. סחרוף שב לארץ אחרי קריירה אירופית מרשימה כחלק מההרכב "מינימל קומפקט", להקה שהצליחה לייצר עניין רב בסצנת הרוק האלטרנטיבי ביבשת בשנות השמונים. בהמשך החל סחרוף לשלב באלבומי הרוק שלו גם את הצלילים שאליהם נולד. "נגיעות" (1998), למשל, כלל שירים מזרחיים לגמרי כמו "לב שבור" ו"עיר של קיץ".
האלבומים האחרונים של סחרוף מיקמו את עצמם באמצע הדרך בין מזרח למערב. "חיפשתי באלבום הזה משהו מאוד מקומי", סיפר סחרוף ליואב קוטנר בראיון לרגל צאת אלבומו האחרון, "אתה נמצא כאן". "בניגוד לעבר ניסיתי להיות פחות מושפע ממוזיקה שהיא לא ישראלית. רציתי להיות מושפע מהישראליות. אני לא יודע מה זה אומר אבל ניסיתי שהצבע לא יזכיר משהו מחו"ל, שלא כמו מה שהיה חשוב לי באלבומים הקודמים… כשאני אומר 'מקומי' אני מתכוון גם לארץ וגם לכך שאנחנו נמצאים במזרח התיכון, במקום שרובו מוסלמי ויש לו תרבות מסוימת. אני כבר שנים מנסה לעשות מוזיקה שהיא בעצם מזרחית. עוד מתקופת 'מינימל קומפקט' השאיפה שלי היא לעשות מוזיקה מזרחית טובה. גדלתי על רוק וזה חלק ממני. אני לא אומר שאני אנגן עכשיו רק עם עוּד, אבל גם עם גיטרה חשמלית אני מאוד מנסה להיות מזרחי וזו המוזיקה שאני אוהב יותר ויותר, ופחות ופחות את המוזיקה המערבית".
כש"נסיך הרוק הישראלי" אומר את זה היום קשה להיזכר שחברת תקליטים הציעה למיכה שטרית להחליף את שם משפחתו כדי לדאוג להצלחת "החברים של נטאשה" בקהלים הנכונים. שטרית לא הסכים, אבל דווקא זוהר ארגוב (ערקבי) ואייל גולן (ביטון) העדיפו שם כלל-ישראלי כדי לפרוץ איתו. הדור הצעיר כבר רחוק מזה: "פרץ" הפך לשם משפחה שהוא מכרה זהב לא פחות מ"בנאי". ובכלל, הדור הצעיר כבר לא מתבייש בערבית ובמזרחיות של המוזיקה. נדמה, למשל, ששני הפרויקטים המעניינים של דודו טסה ורביד כחלני לא היו יכולים לצמוח אלא עכשיו.
דודו טסה, הילד שהתבייש כאשר החברים הגיעו הביתה ושמעו את אמא שרה בערבית, הקדיש אלבום שלם לגרסאות חדשות לשיריהם של האחים דאוד וסאלח אל-כוויתי (סבו ואחי סבו של טסה), מהמוזיקאים החשובים והמצליחים ביותר בעיראק של המחצית הראשונה של המאה העשרים. בזמן אמת הדף הממסד את האחים אל-כוויתי לבור תחתיות, והעלבון היה צורב כל כך, עד שהם אסרו על ילדיהם ללמוד מוזיקה. טסה הפר את האיסור והפיק יצירת מופת שמשיבה להם – באיחור רב – את הכבוד האבוד. כך גם רביד כחלני והפרויקט שלו "Yemen Blues" – מוזיקה על טהרת השפה התימנית שלוקחת את המסורות המוזיקליות אל מקום חדש.
היכולת להשתחרר מהבושה, להבין מה יש לך בידיים ולהוציא אותו בגאווה בשפת המקור היא תוצאה של המהפכה המזרחית הגדולה. טסה וכחלני הם בחורים מעודכנים, תל-אביבים, "נכונים" (באחד האלבומים של טסה מנגן אפילו הגיטריסט של להקת "רדיוהד", ג'וני גרינווד), אבל הם היו יכולים לעשות את הפרויקטים החשובים שלהם בערבית גם בזכות קובי פרץ, ששר שירים מזרחיים בערבית בפריים-טיים של ערוץ 2.
ד.
באחד המערכונים ששודרו בעונה האחרונה של תוכנית הטלוויזיה "ארץ נהדרת" הופיע אייל גולן – הוא אלי פיניש – משקפי השמש על העיניים והסלולרי המהודר ביד, ודן עם אייל קיציס על תופעת העלמות המס בז'אנר המזרחי. גולן אומר לקיציס: "נראה אתכם משמחים חתן וכלה בלעדינו". השידור מהאולפן נחתך אל אולם שמחות. בזה אחר זה עולים זמרים לא-מזרחים להופיע: ערן צור בטקסט פרוורטי, אפרת גוש ורמי פורטיס (טל פרידמן) שמשתולל עם המיקרופון. קהל המוזמנים רוגם אותם בצלחות לקול הצחקוקים המוקלטים. נדמה שמי שלא רצה את זוהר ארגוב ברדיו קיבל את ישי לוי בהיכל התרבות, ומי שלא רוצה את ישי לוי קיבל את ערוץ 24 – תחנה שבגלגולה החדש משדרת כמעט רק מוזיקה מזרחית (ועכשיו עומד להצטרף ערוץ "ים-תיכוני" נוסף באפיק 25 בממיר). המהפכה הושלמה.
אנשים מגדירים בעזרת האמנים שהם שומעים את עצמם, את תרבותם, את המקום שאליו הם שייכים. כדאי לזכור שההצלחה הגדולה של המוזיקה המזרחית התרחשה יחד עם האינתיפאדה השנייה ועם הרצון לבחור בשמחה. המוזיקה הזאת צמחה יחד עם מחלקות גדודים צה"ליות שמבקשות פורקן אחרי המשימות, יחד עם הבידור שמחפש הפוגה מכל הרעש שקורה כאן. הביטו בקהל שגודש את קיסריה בהופעות הללו: כמו בקלישאות המשומשות ביותר, הם שמחים, מזיעים, שרים בדבקות, מתנשקים עם כל אזכור אהבה.
בסופו של דבר יכול להיות שכל המחלוקת הזאת היא רק שאלה של טעם וריח: אחד מעדיף חריף, השנייה מחבבת את המתוק, השלישי – דווקא מלוחים. אולי זאת באמת שאלה עם פרמטרים מקצועיים: הרי באמת יש ריכוז גבוה יותר של טקסטים עלובים ומוזיקה משעמעמת מהצד המזרחי. אבל כשבוחנים חלק מהטענות מגלים שהפערים לא כל כך גדולים; השאלה היא מאיזה צד של הלחם אתה מורח את החמאה: האם מופעי ה"לאס-וגאס" של משה פרץ בהיכל נוקיה שונים מהותית ממופעי ה"לאס-וגאס" של "משינה" בפארק הירקון? האם ההופעות של אייל גולן בקיסריה שונות מאלו של שלמה ארצי בקיסריה? האם כשגידי גוב שר את מילותיה של יונה וולך "אני שוב מתאהב / משחק עם הלב / בלילות בלי שינה / שוב לצאת לגינה / (…) שם אהבה מחכה ואני עובר או-או / דרך עצמי /דרך עצמך", שונה כל כך מקובי פרץ ששר "געגועים מתוך לבך הם בי תמיד נוגעים / זה מהלב, ישר ללב / מבטים מתוך עינייך אותי הם מרגשים (…) / כמה, כמה אהבה יש בנשמה / גם כשאת בוכה, את כל כך יפה"? האם מניירות כוכבי הרוק של אביב גפן (בגדים, דוגמניות, גיטרות מתנפצות, איפור) שונות ממניירות הזמר המזרחי של דודו אהרון (בגדים, דוגמניות, מריטת שערות מהחזה)? אלו ואלו לא יפספסו כל הזדמנות לשיר שיר קיטש פטריוטי לכבודו של "המצב" ולשחרורו של גלעד שליט, או למכור את עצמם לפרסומת של "תנובה".
ומצד השלישי: פריד אל-אטרש הרי קרוב יותר לעמיר בניון ולברי סחרוף מאשר לקובי ומשה פרץ, שרוב שיריהם הם מין הכלאה משונה בין אנריקה איגלסיאס, ליידי גאגא ומנגינות בולגריות. ובכלל, "מוזיקה מזרחית" (או "ים-תיכונית", בגרסאות הפוליטיקלי-קורקט) היא שם כללי לעשרות מסורות מוזיקליות שונות, שהניסיון להכניס אותן לקטגוריה אחת נועד מראש לכישלון. ומי בכלל ממונה על ההגדרות הללו?
ה.
אני אוהב להתבונן על ההתנהלות של עמיר בניון – אולי היוצר המוכשר ביותר בישראל כרגע, וכנראה גם הג'וקר הגדול ביותר. בניון חייב הרבה מהפרסום שלו לאותה אמירה של טומי לפיד שביקש את נפשו למות אחרי ששמע את הצלילים הערביים של שירו של בניון ברדיו וקבע כי "טול-כרם כבשה אותנו". אבל בניון, באינסטינקטים שמאפיינים את בוב דילן, הוא חלק מהמשחק וגם לגמרי מחוצה לו: אתה אף פעם לא יודע מה הוא בעצם חושב. הוא מודע למקומו ולמעמדו אבל שומר תמיד על עמדות מפתיעות. כמה ימים אחרי אותה התבטאות של יהורם גאון הוא שחרר לרשת שיר בשם "אני אוהב אותך". מי שרוצה שמע שם פרודיה חותכת התומכת בגאון; אחרים ראו בזה שיר מחאה מתחכם נגד גאון. עכשיו בניון כותב שירים לאלבום חדש של גאון, אבל מצד שני – גם לאלבום החדש של ישי לוי. מול הדיכוטומיה של בעד ונגד, בניון לא תופס צד. וכשכל הצדדים מתנאים בשמו נדמה שהוא המנצח הגדול ביותר במחלוקת הזאת.
כשלעצמי, יחד עם השיבה לאייל גולן, שבתי גם לנשק את הפרוכות בבית הכנסת. זה לא אומר – כמו שצוטט ברי סחרוף בראיון – שעכשיו אני משועבד לעוּד. בניון וחבורות דור הביניים מיצריים כרגע את המוזיקה שמעוררת בי את ההזדהות הגדולה ביותר. היא מספקת לי פסקול רב-צלילי שמלווה את חיי, והפסקול הזה מתקשה להיכנס למשבצת חד-משמעית. השמיכה שהם פורשים מעל התרבות הישראלית רחבה מאוד ומכסה כמעט כל ז'אנר – בין שהוא "מערבי" ובין שהוא "מזרחי" – וכך אולי גם פותרת את הקרע הזה בלי קרב יריות ובלי מניפסטים מכוננים.
אני מרשה לעצמי לנחש שבטווח הרחוק המחלוקת הזאת לא תחזיק מעמד. כבר עכשיו שלומי סרנגה מבצע את חוה אלברשטיין, וערן צור את זוהר ארגוב. מתישהו יבוא ז'אנר חדש (היפ-הופ? אלקטרוני?), יתפוס את מקומו של הזמר המזרחי ויוביל לשילוב ידיים חדש נגדו. בינתיים אני לומד לאהוב את מבטי התימהון של הטרמפיסטים המופתעים מהפלייליסט שלי באוטו: מקובי פרץ לרוברט וייט ומשם לרות דולורס וייס, בניון, סחרוף, "סיגוּר רוס" ודודו טסה. בקרוב גם באוטו שלכם.
