כמה מחשבות על חוויות של רווקות ומיניות של גברים דתיים / גיא צבירן

 

רווקות היא מרחב חיים שבו בחור פוגש בנות זוג פוטנציאליות, אבל גם את עצמו, את הגבריות שלו ואת המיניות שלו. כשאין לו איך ועם מי לדבר על מה שהוא חווה, וכשמוסיפים לזה את המתח שהחיים ההלכתיים מזמנים, זו עשויה להיות משימה התפתחותית מורכבת.

זו לא מלאכה קלה למצוא כתיבה של גברים על כל נושא שקשור בחוויות הגוף והנפש, ודאי בנושא המיניות. לעתים קרובות הזווית הגברית פשוט נעלמת, או נשכחת. כי אנחנו גברים. וב'אנחנו' אני מתכוון למגוון מאוד רחב של אנשים עם חוויות שונות, ולכן גם מה שאכתוב כאן יהיה מאוד כללי, וישקף אולי במשיחות מכחול רחבות כמה כיווני חוויה של גברים דתיים בתוך מרחב הרווקות והחיפוש הזוגי. אבל אנחנו גברים. ולכן על רוב מה שעובר עלינו אנחנו לא מדברים, או לא יודעים לדבר.

הסיפור של כל רווק דתי מתחיל בשלב שבו הוא עוד לא היה רווק. הוא אמנם לא היה נשוי, אבל רווק הוא לא היה – הוא היה נער, בחור צעיר, למד בישיבה תיכונית או בתיכון דתי, אולי אחר כך גם בישיבה או במכינה. כנראה שהיו לו התמודדויות שקשורות בגוף ובמיניות – הרי שמירת הברית וגם שמירת העיניים אינן מלאכות קלות, כל חד לפום דרגיה. אבל העולם הערכי והרוחני מחד, והאופק הצפוי מאידך, היו בסך הכל די מובנים. מבחינה רוחנית, דתית, המיניות הייתה עולם של מגבלות הלכתיות ושל דרישה לאיפוק, יחד עם ציפייה למימוש חיי קדושה וטהרה עם האישה אשר אהבת. האופק הצפוי היה נישואין; הזריזים היו מקדימים ונישאים סביב גיל 20, וחבריהם אחריהם עד גיל 23, נאמר. אלו יכולות להיות שנים מקסימות וקונפליקטואליות במידה, של תחילת הפריחה של הבגרות הצעירה. נמצאים על סף היציאה אל החיים, משלימים איזה פסיכומטרי על הדרך או בוחרים מקצוע, מסתבכים עם ספק־אהבות נכזבות־למחצה ואז פוגשים את האחת ומתחתנים. זה סיפור שיש לו התחלה, אמצע וסוף, ובסופו מתחיל הסיפור החדש – חיי הנישואין. אבל לא עליהם באנו לכתוב כאן.

הסיפור של כל רווק דתי מתחיל בשלב שבו הוא עוד לא היה רווק. הוא אמנם לא היה נשוי, אבל רווק הוא לא היה – הוא היה נער, בחור צעיר, למד בישיבה תיכונית או בתיכון דתי, אולי אחר כך גם בישיבה או במכינה. כנראה שהיו לו התמודדויות שקשורות בגוף ובמיניות – הרי שמירת הברית וגם שמירת העיניים אינן מלאכות קלות, כל חד לפום דרגיה. אבל העולם הערכי והרוחני מחד, והאופק הצפוי מאידך, היו בסך הכל די מובנים.

השאלה היא מה קורה כשהסיפור מתחיל לסטות מקווי העלילה המוכרים. כשעוד דייט ועוד דייט לא מובילים לזוגיות המיוחלת, החיים מתקדמים ואיתם אתה, והאופק לא נראה באופק. החיים תמיד דורשים מאיתנו לנווט, ללמוד על מרחבים חדשים, להחליט החלטות; וברווקות זה קשה שבעתיים, כי הניווט נעשה מחוץ לקואורדינטות המוכרות של המרחב הדתי, שמתקיים בעיקר בבית, במשפחה ובקהילה. גם הקואורדינטות ההלכתיות בנושא המיניות, שנועדו לעצב חיים בהם מיניות היא אנרגיית חיים של זוגיות ומשפחה, מתחילות להיראות מסובכות יותר ויותר. החינוך ההלכתי והרוחני הגדיר איסורים מאוד ברורים, חומות מאוד ברורות: יש מותר ויש אסור, וכשאתה רווק אתה לחלוטין בתחום האיסור. אבל מפת הדרכים שתיפקדה היטב כשהבן הוא בן שמונה עשרה לחופה, מצליחה לתפקד פחות טוב כשהוא גבר בן עשרים ושמונה ללא חופה.

והוא גבר, שבמקרה הדתי הקלאסי לא למד שום דבר על המיניות שלו במוסדות החינוך ובספרות הדתית־רוחנית שהייתה לפניו. הוא יודע שהכל אסור והוא צריך להיזהר משפיכת זרע לבטלה, והוא למד לשאוף לחיי קדושה וטהרה, אבל שם זה פחות או יותר הסתיים. גם אם ינסה לדבר עם הרבנים והמחנכים שלו – דמויות שלעתים קרובות הן עוד רלוונטיות עבור בחורים בשנות הבגרות הצעירה בסוגיות החיים – הם ממש לא יבינו אותו. הם לא עמדו במקום שבו הוא עומד ולא התמודדו את התמודדויותיו, והוא יודע את זה. הוא גם לא רוצה לשאול, כי הוא לא רוצה להביך ולהיות נבוך אל מול השתיקה במקרה הטוב, או הגערה במקרה הפחות טוב. התחנה הבאה של החינוך המיני שלו אמורה להתרחש בהדרכת החתנים. ואין לדעת מתי (ואם?) הרכבת מגיעה לשם.

*

אז מה עושים עכשיו? המתח בין האיסור ההלכתי לבין הצרכים והרצונות הגופניים-נפשיים הוא הרי קשה מנשוא, או כמו שהגמרא ניסחה את זה, "בן עשרים שנה ולא נשא אשה – כל ימיו בעבירה". הגמרא נרתעה מהקביעה הזאת ומייד ניסחה מחדש: "כל ימיו בהרהור עבירה". אבל הרהורי עבירה קשים, כידוע, מעבירה. וכאן נפתח מסע עצמאי, פחות או יותר, במרחב הלא־נודע של הרווקות הבלתי־ממופה. רבות הדרכים במסע הזה, כל אחת עם יתרונותיה ומחיריה.

כי גברים לא מדברים אחד עם השני באופן כללי על דברים רגשיים ואישיים, או מדברים הרבה פחות מנשים. על נושא כמו מיניות מדברים הרבה הרבה פחות, כי לא רק שזה מביך, זה גם אסור. ומי יודע מה חבר שלי יחשוב עלי, שלא לומר הורה, רב או חבר מבוגר יותר? החיים הגבריים מתרחשים לעתים קרובות בערפל הקרב, כמו לוחם בודד. פלוגה שלמה של לוחמים בודדים יכולה לגור באותו רחוב בירושלים, בדממת אלחוט.

יש ההולכים בדרך שבוחרת באחד מהקטבים. בכלל, זה דבר שמאפיין גברים לעתים קרובות, לראות דברים יותר בדיכוטומיה ובהגדרות ברורות, ופחות באינטגרציה וביחסים עמומים. אז יש הבוחרים בקטבים, או שהקטבים בוחרים בהם. יש מי שבוחרים לחיות בגבולות ההלכה באופן ברור ומוחלט, ומשתדלים לעצב את חייהם באופן שיאפשר זאת, מבחינת מקום המגורים, סביבת הלימודים וכיו"ב. נדמה שככל שנוקפות השנים אופציית החיים הזו נעשית יותר ויותר מורכבת, ומעטים ההולכים בה. לעתים, הבחירה הזו גם קשורה לנטיות אישיות זהירות ונמנעות יותר באופן כללי. במקרים מסוימים, נדמה שהבחירה הזו גם כרוכה במידה מסוימת של חוסר בשלות מבחינה רגשית, שכן ההימנעות ממגע עם אזורי המיניות כרוכה כמעט בהגדרה בהימנעות ממגע באזורים רגשיים, ומהתפתחות ובשלות רגשית. גברים גם כך נוטים להתפתח רגשית לאט יותר ממקבילותיהם, וגזירת הגורל הרווקית מוסיפה על כך עיכוב נוסף.

בהקשר זה אעלה השערה שהוזכרה בכמה שיחות שערכתי עם שדכניות ומלווי־זוגיות שעובדים עם גברים. נדמה שיש נטייה של גברים רבים להימנע מאוד מלהתגמש בציפיות שלהם מהמראה החיצוני של בחורות עמן מציעים להם לצאת. נראה היה לכמה מבני שיחי שהנטייה הזאת מאפיינת גברים דתיים יותר מאשר חילונים. אולי, כך הציעו, יש גברים דתיים שכל תחום המשיכה המינית קצת לא מעובד אצלם, קצת ילדותי אפשר אולי לומר. ואפשר לנתח את זה מזוויות רבות וגם להתווכח על זה; אבל יכול להיות שההדחקה של המיניות וחוסר המגע עמה גם מקשים על הבשלתה ויוצרים אנומליות במפגש עם בנות המין השני.

הכיוון השני של הבחירה בקוטב אחד הוא כיוון ההדתלשות. כשהחיים לא אפשריים בתוך גבולות ההלכה, הם יתאפשרו מחוצה להם. יש סיבות שונות לבחירה בדרך דתל"שית, ונדמה שמיניות היא לעתים סיבה מרכזית. ייתכן שהסיבה הזו דומיננטית יותר בקרב גברים מאשר נשים, ומסבירה באופן חלקי מדוע יש יותר גברים דתל"שים מנשים דתל"שיות.

דרך נוספת שמאפשרת לבַּחוּר לִבְחוֹר בקוטב אחד, מבוססת למעשה על פיצול בין חלקי אישיות שונים. בדרך הזאת אנחנו נמצא בחור דוס, שלמד בישיבה גבוהה וקובע עתים לתורה, לובש ציצית ומתפלל שלוש תפילות ביום, אלא שלפעמים הוא עושה דברים שאסור לעשות. מה זה דברים שאסור לעשות? כאן נכנסת, למשל, פורנוגרפיה לתמונה; ובמקרים אחרים, אולי אפילו למצוא מישהי לשכב איתה. ואחר כך הוא יתמודד עם החטא והאשמה הרבה הכרוכה בו, ישתחרר ממנו, ואחר כך ישוב אליו. אבל זה לא יהיה חלק ממנו, זו תהיה מין נפילה, או במקרים אחרים, פשוט עוד דבר שהוא עושה, מפוצל מכל השאר, חלק אפל של האישיות שפורץ לשם לפעמים.

במקרים האלה, גם לא יהיה לבחור הזה עם מי לדבר על זה. הוא יישאר עם זה לבד, ולפעמים זה רק ילך ויעמיק. כי גברים לא מדברים אחד עם השני באופן כללי על דברים רגשיים ואישיים, או מדברים הרבה פחות מנשים. על נושא כמו מיניות מדברים הרבה הרבה פחות, כי לא רק שזה מביך, זה גם אסור. ומי יודע מה חבר שלי יחשוב עלי, שלא לומר הורה, רב או חבר מבוגר יותר? החיים הגבריים מתרחשים לעתים קרובות בערפל הקרב, כמו לוחם בודד. פלוגה שלמה של לוחמים בודדים יכולה לגור באותו רחוב בירושלים, בדממת אלחוט.

*

אבל לא רק הגבר שלנו נמצא שם לבד בערפל – כולם נמצאים שם, הבחורים והבחורות במרחב הרווקי. כל עוד היו קואורדינטות ברורות, היה ברור מה מותר ומה אסור, ולמה אפשר וצריך לצפות. למשל, מה מצפים שיקרה בדייט. משהמפה ניטשטשה, נוצר עולם שאין בו נורמות ברורות, ואין בו גם דיבור על זה. אנקדוטה בדויה – בחור יושב עם בחורה בדייט בפאב, הכל זורם ומצחיק וכיף, והוא מתקרב ונוגע לה בעדינות בכתף, או יושב קצת צמוד. מה הדבר שעשוי לקרות? אז באנקדוטה הבדויה שלנו, היא קופאת לרגע ואז מרחיקה אותו, מזועזעת בתוכה אבל לא יודעת מה לומר. והוא, מחוויר בתוכו, מחייך במבוכה, מתרחק. הדייט כולו קופא. הם ימשיכו לפטפט עוד קצת בהדחקה קלה, ישלמו את החשבון והוא לא יראה אותה יותר. אולי היא אפילו תאמר לחברה שהיא מרגישה כאילו מישהו פגע בה, והיא יודעת שהוא לא התכוון, אבל זה בכל זאת הרגיש ככה. כשאין נורמות ויש ערפל, לא ברור איך לפרש את ההתנהגות של הצד השני – היא רוצה שתתקרב או לא? הערפל הזה, יחד עם המתח בגלל האיסור ההלכתי ועם האווירה הכללית שמציפה את נושא הפגיעות המיניות והגברים האלימים, יכולים ליצור מתח של ממש אצל הגבר הזה. הייתי צריך לעשות משהו אחרת? אני מהגברים שפוגעים? מה זו המיניות הזאת שלי? אולי הבחורה הייתה לא בסדר באופן שהיא הגיבה? אולי אני כבר לא מבין פה כלום? בלי מישהו לדבר איתו, קשה להתמודד עם הכל בצורה טובה. קשה להיות גבר. גברים פונים הרבה פחות לייעוץ ולטיפול מאשר נשים, וזה מקשה עליהם עוד יותר את ההתמודדות. אז מדחיקים וממשיכים הלאה.

המתח בגלל האיסור ההלכתי ועם האווירה הכללית שמציפה את נושא הפגיעות המיניות והגברים האלימים, יכולים ליצור מתח של ממש אצל הגבר הזה. הייתי צריך לעשות משהו אחרת? אני מהגברים שפוגעים? מה זו המיניות הזאת שלי? אולי הבחורה הייתה לא בסדר באופן שהיא הגיבה? אולי אני כבר לא מבין פה כלום? בלי מישהו לדבר איתו, קשה להתמודד עם הכל בצורה טובה. קשה להיות גבר. גברים פונים הרבה פחות לייעוץ ולטיפול מאשר נשים, וזה מקשה עליהם עוד יותר את ההתמודדות. אז מדחיקים וממשיכים הלאה.

אבל הסיטואציה הזאת הייתה יכולה להיראות גם אחרת. באנקדוטה בדויה שנייה, הגבר שלנו בדייט שלישי עם בחורה שדי מוצאת חן בעיניו. היא הזמינה אותו לדירה שלה, הם יושבים בסלון ומדברים והכל די נעים. וזהו, בגדול, הכל די נעים. אחרי יומיים הם שוב אצלה בסלון, ושוב די נעים. היא גם פותחת בקבוק יין, מביאה כוסות יפות כאלה, מציעה שיראו סרט. והוא לא כל כך יודע מה לעשות עם זה. היא רוצה שהוא יתקרב אליה יותר? הוא לא יודע אם הוא רוצה, כי היא מאוד מוצאת חן בעיניו, אבל ההלכה באמת חשובה לו. והוא גם לא רוצה לעשות משהו שהיא לא רוצה. לשאול אותה? זה כבר באמת לא 'גברי'. ומה יקרה עכשיו? באנקדוטה הבדויה שלנו, כלום לא קרה. היא דיברה איתו למחרת ואמרה לו שנראה לה שזה לא זה, שהיא מחפשת משהו קצת אחר. וזה כנראה לא שהיא מחפשת את הגבר המאצ'ו, אבל היא כן מחפשת גבר. וגבר צריך ליזום, גבר צריך להיות בטוח בגבריות שלו, גבר צריך להיות מישהו שאישה יכולה להישען עליו וגם להתכרבל. חוסר האונים שלו בסיטואציה של ערפל והיעדר נורמות, הוציאו אותו לא מספיק גבר. והמתח מול ההלכה, שדורשת איפוק וגבול, אולי קצת סירס בו את הווייב של הגבר היוזם והרוצה. ככה קשה להיות גבר בתוך זוגיות.

מאידך – ובתובנה זו נחתום – קשה להיות גבר בזוגיות גם כשרסן הכוח המיני מותר. כי המיניות הגברית היא כוח, היא נחווית כמו עוצמה מתפרצת, היא אנרגיה שיש לתת לה מקום ויש גם לרתום אותה ולכוון אותה. וחיים אנושיים, וחיים זוגיים, דורשים כיוון – ערכי, מוסרי, רוחני, אנושי. ללא הכיוון הזה, המיניות יכולה לצבוע את החוויה, לכוון בעצמה במקום להיות מכוונת. כך, בחור יכול לשכוח מה הוא בעצם מחפש, ולחפש מישהי לשכב איתה יותר מאשר לחיות איתה. כך קשה להתכוונן על חיים של זוגיות, בחירה, רצון ואחריות. להיות גבר כרוך כמעט בהגדרה בפעולה של התגברות. זו משימה התפתחותית, לפתח גבורה בוגרת.

המיניות הגברית היא כוח, היא נחווית כמו עוצמה מתפרצת, היא אנרגיה שיש לתת לה מקום ויש גם לרתום אותה ולכוון אותה. וחיים אנושיים, וחיים זוגיים, דורשים כיוון – ערכי, מוסרי, רוחני, אנושי. ללא הכיוון הזה, המיניות יכולה לצבוע את החוויה, לכוון בעצמה במקום להיות מכוונת. כך, בחור יכול לשכוח מה הוא בעצם מחפש, ולחפש מישהי לשכב איתה יותר מאשר לחיות איתה. כך קשה להתכוונן על חיים של זוגיות, בחירה, רצון ואחריות.

*

אלו רק כמה זוויות ואנקדוטות במסע שהוא באמת רחב מני ים. ככל שהשנים עוברות הוא הולך ומתרחק עבור רבים מהאופן שבו ההלכה ניסתה לעצב אותו, ומקבל עיצובים אישיים מתוך ניסיונות החיים ורצונות החיים.

המשימה להיות גבר בעולם הזה אינה משימה קלה. להיות בן אדם באופן כללי זה קשה, גבר או אישה, אבל נדמה שאנחנו חיים בעידן מדהים של העצמה הנשית, שיסודותיה בפמיניזם בן מאתיים שנה שהולך ומתגבר ומעצים. הגברים, במובנים רבים, נותרו מעט מאחור. הם נדרשים היום גם להיות גברים במובן הקלאסי – חזקים, יציבים, מפרנסים, תומכים, יוזמים – וגם לפתח איכויות של דיבור, הקשבה, רגישות ועדינות. נדמה שלהיות גבר רווק בשדה החיפוש הזוגי מעמיד אותך שוב ושוב מול הצורך להתפתח אל מול הדרישות הללו, בלי כלים ובלי יכולת ומקום לדבר על כל זה. ולהיות גבר רווק דתי מציב אותך גם מול הגבולות ההלכתיים ומול השיח הרוחני שמנוסח במונחי גיל שמונה עשרה, באלם רב. זה סיפור שנדמה שאנחנו רק באמצעו – ומוטל עלינו להמשיך לכתוב אותו.

*גיא צבירן הוא פסיכולוג בהתמחות קלינית. חוקר רווקות וגבריות.