not memberg

בעבר היה העיסוק בחקלאות פסגת השאיפות של הציונות, ואילו כיום ירד קרנה. עבודת האדמה, שהייתה מענה ל'תלוש' של תחילת המאה העשרים, יכולה להיות מענה לתלישות של תחילת המאה ה־21. על עתיד החקלאות ככלי חינוכי

מאז כתב הרב נריה את שורות המנון תנועת בני עקיבא, פיתחנו וטיפחנו מאוד את "ראשינו בעמקי תורתה", אבל מה עם השורה הסמוכה לה "כפינו ברגבי אדמתה"? האם לא שכחנו אותה? בדבריי הבאים אבקש למצוא רלוונטיות באותם שלוש מילים נזנחות.

מבראשית

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה. וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה. וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר. וַיַּצְמַח ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע. וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן … וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.[1]

מעולם לא נוסחו מילים יפות מאלו, הקושרות בין גורל האדם לגורל האדמה. מעולם לא נוסח קשר סימביוטי שכזה בו ברכת האדמה בעבור האדם היא וברכת האדם מפירות האדמה באה לו. אפילו שמו של האדם שזור מה'אד' וה'אדמה' מהם גובל, ונופחה בו נשמת חיים. ממנה בא ואליה הוא שב בתום ימיו. ומה רך ועדין הוא הטיפול האוהב של הבורא ביציר כפיו, הוא נוטע עבורו גן ומניחו בתוכו. המילים "לעבדה ולשמרה" אוצרות בקרבן כמה משמעויות. הן עונות על שאלת התכלית, ה'לשם מה', ומגדירות את תפקיד האדם בעולם; הן משרטטות את יחסי הגומלין בין האדם לאדמה, את שאלת ה'איך?'; והן מבטאות את האינטימיות הגדולה שבין האדם לגן האלוקים, הן מתארות את ה'מה?'.

אבל אז, כזכור, הכול השתבש… האדם גורש מהאדמה. האדמה קוללה. כך גם קין בכור האנושות, עובד האדמה, הפך לרוצח הראשון – וגם הוא קולל והפך לגולה השני על האדמה. בהמשך, האנושות כולה מקוללת וסופה שנמחית כמעט כליל מעל פני האדמה, ורק עובד אדמה אחד נותר להתחיל מבראשית. דומה שמאותו הרגע עסוקים כל חמשת החומשים בהכנת העם לכניסה מחודשת לאדמה, מתוך רצון לשוב ולכונן את היחס הנכון אל האדמה, יחס שיאפשר ליהנות מטובה ומברכתה ולהישמר מקללת הגאווה ו"כוחי ועוצם ידי" האורבת לפתח עובדיה. אך גם ניסיון זה סופו בכישלון, וממש כמו האדם הראשון גם העם הראשון מקולל ויוצא לגלות.

למרות הכול אבקש למצוא את נקודת המוצא לדבריי באותם פסוקי בראשית כמכונני יחס ראוי בין אדם לאדמה, גם אם השתבש כל כך במשך אלפי שנות קיומו של האדם עד ימינו אלה.

תאום ציפיות

ביחס לעתיד החקלאות במדינת ישראל של המאה ה־21 עומדות לפנינו דילמות לא פשוטות:

• הצורך להוריד את יוקר המחיה באמצעות יבוא זול, לעומת הגבלת היבוא או הטלת מכסי מגן על מנת לשמור על רווחיות החקלאות כחול לבן.
• מחסור חמור במי שתייה לעומת הצורך לשמור על נופי ארצנו ירוקים ופורחים.
• החשיבות הלאומית באחיזה ובשמירה של החקלאים על אדמות המדינה מול המחיר שהמדינה נדרשת לשלם על כך.
• שאלת ההשקעה בפיתוח החקלאות מול פיתוח ההייטק, מה יניב בעתיד תמורה גבוה יותר למדינה?
• מה נכון יותר להתפתחות החקלאות: הסדרה ורגולציה ממשלתית השומרת על מכסות ייצור אך מבטיחה קיום, מול שוק חופשי המזמין יזמות ויצירתיות אך גם סיכון בקריסה של החקלאים?

כל אלו שאלות ודילמות כבדות משקל שחשוב שתילקחנה בחשבון אצל מקבלי ההחלטות. אך מכיוון שאין זה תחום התמחותי אבקש להתבונן בשאלה מבעד לפריזמה הקרובה יותר לתחום עיסוקי, והיא חשיבות החקלאות ככלי מחנך לאדם ולעם.

התלוש

דמות 'התלוש' אינה חדשה בנוף. היא נבטה במפנה המאות ה־19 וה־20. רבים מסופרי תחיית העברית עסקו בתיאור דמות תלושי דורם: יוסף חיים ברנר, אורי ניסן גנסין, גרשון שופמן, י"ד ברקוביץ' ועוד ועוד. התלישות של אנשי הדורות ההם התאפיינה בעקירה מרצון מהעולם המסורתי־דתי בו היו נטועים שורשיהם, אל העולם החדש המודרני־חילוני בו לא הצליחו להכות שורש. כך נותרו תלושים ותלויים בין שמיים וארץ, בעצם בשום מקום. עינת ברעם אשל אפיינה את אותו הגיבור התלוש במילים: "הוא נתון תמידית בחיטוט נפשי. אנטי־גיבור פסיבי וכפייתי, בעל פחדים וחולשות פיזיות ונפשיות כאחד, חושש מקשר רומנטי בעקבות חולשותיו ונוטה לנדודים חסרי תכלית ולעיתים קרובות טיפוס אובדני".[2]

והנה, במפנה המאות ה־20 וה־21, דומה שדמותו של התלוש חוזרת שוב. התופעה הפעם קשורה להשפעות הפוסטמודרניות הכלליות וגם על כך נכתב לא מעט. כמו לבן דמותו הראשון יש לה היבטים פסיכולוגיים (התכנסות פנימה, בדידות וכדומה), סוציולוגיים (קושי להרגיש השתייכות), הכרתיים (קושי בגיבוש הזהות), תפקודיים (קושי להתחייב) ועוד. לא כאן המקום לשרטט את דמותו של התלוש בן זמננו; אפנה למאמרו של אריק גלסנר, "שובו של 'התלוש' כאיש התרבות הגבוהה",[3] או לתערוכה במוזיאון תל אביב (2016) שכותרתה הייתה "התלוש" (כבר איני סגור אם היה הוא בן דור ה־Y או ה־Z, קצת קשה לעקוב אחר השינויים המהירים…).

את אחת התשובות העמוקות לתלוש של ראשית המאה ה־20 הציעה הציונות. הנה כמה שורות מתורתו הרחבה והעמוקה של א"ד גורדון:

גאולת הארץ לא תוכל לבוא אלא על ידי עבודה … אבל בעיקר על ידי עבודת כפיים, ובייחוד על ידי עבודה בתוך הטבע … פה יש מהפכה יסודית ברוח, בהרגלי החיים, ביחס אל החיים ובטעם החיים, ויש מהפכה גם במחשבה, באופן השגת חזיונות החיים.[4]

דומני שגם לתלוש של ראשית המאה ה־21 ניתן לשוב ולהציע את אותה אדמה תחת רגליו, את עבודת הכפיים כמענה לתלישות, ובהיבט זה אבקש להרחיב מעט. עיקר דברי מבוססים על חוויה אישית.

ברכת האדמה

גדלתי "בעמק יפה בין כרמים ושדות", בקיבוץ שלוחות שלמרגלות הגלבוע. ילדותי התחלקה בין ארבעה מוקדים עיקריים: בית הילדים, בית ההורים, בית הספר והענף. במקרה שלי היה זה מטע התמרים. מובן שלכל אחד מהם הייתה השפעה משלו, וכאן אתמקד בהשפעת הצלע הרביעית על חיי: המטע.

בכל שבוע לימודים היינו מקדישים לפחות ארבע שעות עבודה בענף. בחופשות היה הענף למרכז חיינו, בימי עבודה רבים וארוכים. במבט לאחור אין לי כל ספק שלענף התמרים הייתה תרומה מכריעה בעיצובי כאדם בוגר. פעם נשאלתי "איפה למדת?", ועניתי ב"בית ספר מטע". מה למדתי בבית הספר הזה?

אחריות. העבודה בענף התמרים הייתה מושתתת על עבודת הילדים. כך למדנו שסומכים עלינו ואסור לנו לאכזב. למדנו שאם לא קייצת (הורדת הקוצים מענפי הדקל) כראוי בכסלו, נדקרת בתמוז כשעלית לקשור את האשכולות הכבדים (קוץ תמרים מכאיב מאוד). אם לא איבקנו באופן יסודי בפריחת התמרים בחודש ניסן, הפרי בתשרי לא יבשיל כראוי ולא יעלה יפה.

חיבור. העבודה במטע מתקיימת תמיד באוויר הפתוח, תוך מגע בלתי אמצעי עם הטבע. כך נוצר חיבור לעונות השנה – לחום הקיץ, לקור ולגשמים בחורף, לשינויים הניכרים באילן עם חילופי העונות; חיבור לטבע הבריא הנותן בריאות לאדם; חיבור לאדמת הארץ.

עמל. העבודה במטע לא הייתה זוהרת כלל ועיקר; עיקרה היה עמל כפיים. גומרים עבודה על עץ ועולים על הבא בשורה. אחר כך ממשיכים לעוד שורה ולעוד אחת… לא נשברים, ממשיכים גם כשכבר עייפים, לומדים עמל מהו. לומדים שהתוצאה אינה מיידית. יש תהליך.

התמודדות. בגלל החום הרב בקיץ בעמק היינו משכימים קום ב־3:30, וכבר ב־4:00 היינו בדרך למטע. לא קל לקום כל כך מוקדם בגיל צעיר (כיתה ט' ואילך) ולא קל לשוב לעבודה אחרי ארוחת בוקר כשגלגל החמה לוהט. לא קל, נכון – אך לומדים להתמודד עם קשיים.

אמינות. אף אחד לא בדק את איכות העבודה אחרינו. לא פעם אתה עולה לבדך על העץ מבלי שמישהו אחר עולה איתך. כך למדנו שצריך לעשות את העבודה באמינות, בלי 'לסבן', לא בגלל שאנו חוששים להיתפס אלא כי כך נכון לעשות.

ישרות. יש משהו פשוט וישר בעבודה החקלאית. אינך מוכר וקונה, אינך חושב על כסף שתרוויח, אתה עובד לשם העבודה. זה נותן לאדם יסוד פשוט וישר, ובעיני זהו יסוד חשוב בחיים המתוחכמים והמתחכמים כל כך, בהם אנו חיים.

בחירה. כל ילד בחר את הענף המתאים לו על פי נטיות אישיותו. מי לרפת, מי לגד"ש, מי למטע ומי לפרדס. כך למדנו לעשות בחירות בגיל צעיר.

המורים. המורים שלנו, עובדי המטע המבוגרים, היו דמויות משמעותיות מאוד, בשל מפגש עם עולם המבוגרים בצורה שוויונית ובלתי אמצעית. פגשנו אותם בעבודה כמו שהם בחיים, בלי פוזות ומסכות, לטוב ולרע (תלוי אישיות) וכך היו בעינינו מודל לחיקוי.

אלו הם כמה מהשיעורים שלמדנו ב'בית ספר מטע' בקיבוץ. מאז חלפו שנים רבות. העולם התברגן והתקדם. אני בעצמי עזבתי את השדה מזמן ואני עוסק בעיקר בחינוך של ילדי עיר. אולם ממרחק השנים אני יודע להעריך ולהוקיר את 'הקרן הקיימת' של עבודת המטע, על המשך חיי.

חוויה חקלאית

ניסיוני האישי מביא אותי לשאול באופן כללי, האם לא מיהרנו לוותר על אותה ברכה חינוכית גדולה שיש בה בעבודת האדמה, בהשפעתה המבורכת על הנפש, בשילובה במלאכת החינוך? אולי הגיע הזמן להחיות את מה שנשכח מחוסר עניין לציבור?

האם לא מיהרנו לוותר על אותה ברכה חינוכית גדולה שיש בה בעבודת האדמה, בהשפעתה המבורכת על הנפש, בשילובה במלאכת החינוך? אולי הגיע הזמן להחיות את מה שנשכח מחוסר עניין לציבור?

איני משלה עצמי, ואיני מתכוון שנשוב להתפרנס מחקלאות. זה לא רלוונטי במציאות הכלכלית של המאה ה־21. אי אפשר להתעלם מהשינוי הדרמטי שהתחולל מימי קדם עד ימינו. אם עד לא מזמן למעלה מ־90% מתושבי העולם עסקו בחקלאות, במדינת ישראל של היום רק מעט יותר מ־3% עוסקים בה. ובכל זאת, בהיבט הלאומי יש בידי אותם 3% להוות גורם מחנך הגדול הרבה מעבר לחלקם היחסי באוכלוסייה. פעם היו אלה הנח"ל (שתרומתו הייתה כפולת פנים, להתבססות הישובים כמו גם לבוגריו אף שהמשיכו בנתיבי חיים אחרים) ובתי ספר חקלאיים. היום נפתחים בתי חינוך כדוגמת 'רגבים' ההולכים ממש בכיוון הזה שעליו עמדתי לעיל, וזוכים להצלחה רבה.

הצעתי היא להקדיש פרק משמעותי בשלבי עיצוב הזהות של הנער, למגע קרוב עם הטבע באמצעות עבודה במשק החי, עבודת האדמה והשדה. האדמה טובה גם למצבי חיים מתקדמים יותר (כמה טוב יכולה עבודה חקלאית להביא ללוקים בנפשם או חולים שונים).

הצעה זו מחייבת מאמץ לאומי לשמר את החברה חקלאית כמסד על גביו יוכלו להיבנות אותם בתי חינוך ומסגרות עבודה חקלאית. מובן שגם הם יצטרכו להיערך בהתאם, על מנת לקלוט את אותן הפעילויות. ממש כפי שמבין כל בן כרך את ההכרח בשמורת הטבע ובגנים הלאומיים, כך גם נבין את הצורך בשמירת עבודת האדמה ועובדיה.

הצעתי היא להקדיש פרק משמעותי בשלבי עיצוב הזהות של הנער, למגע קרוב עם הטבע באמצעות עבודה במשק החי, עבודת האדמה והשדה. האדמה טובה גם למצבי חיים מתקדמים יותר. הצעה זו מחייבת מאמץ לאומי לשמר את החברה חקלאית כמסד על גביו יוכלו להיבנות אותם בתי חינוך ומסגרות עבודה חקלאית. מובן שגם הם יצטרכו להיערך בהתאם, על מנת לקלוט את אותן הפעילויות. ממש כפי שמבין כל בן כרך את ההכרח בשמורת הטבע ובגנים הלאומיים, כך גם נבין את הצורך בשמירת עבודת האדמה ועובדיה

בעמק האדם היפה

נשוב לפסוקים בהם פתחתי. אני מבקש לראות בסיפור גן עדן סיפור אל־זמני המסמן לנו משהו שעדיין רלוונטי מאוד. "לעבדה ולשמרה", כוחם ותרומתם יפים לבניין האישיות גם היום ומחר. בדבריי הבאתי על כך עדות אישית בלתי אמצעית, עדות המייצגת דורות רבים שגדלו בקיבוצים ובמושבים, ולדעתי יש בכך אופק ככלי חינוכי גם כיום.

אולם המילים "לעבדה ולשמרה" אינן מכוונות רק לחקלאות אלא גם לחקלאים. השכבה האנושית הזו, שתרומתה למדינה ולתקומתה כל כך גדולה, הולכת ונחלשת. האנשים הללו שניסו לחבר יהודי לאדמתו ולעצמו אחרי אלפיים שנות לופט גשעפט (עסקי אוויר), על סף שבירה. עם בריא וחכם שומר על האוצר האנושי הזה מכל משמר.

כשהיינו ילדים היינו שרים את שורות ההמנון "כפינו ברגבי אדמתה". השנה קיבלו אותם רגבי אדמה משמעות אחרת, שעה שבקצה אותו מטע תמרים, 'בית הספר' של ילדותי, טמנו את אבינו באדמה אותה כל כך אהב. אבקש לסיים במילים מתוך שיר – תפילה של אורי צבי גרינברג:

… אַךְ אַל נָא תְעַקְּרֵנוּ מִשֹּׁרֶשׁ זוֹ הָאֲדָמָה / כִּי בָחַרְנוּ לִהְיוֹת בָּהּ כְּמוֹ שֶׁשָּׁתַלְתָּ אוֹתָנוּ / בְּעִגּוּל הַיָּמִים וְהַלֵּילוֹת. / תְּנֵנוּ וְנִכְרֶה בְּרִית עִם אַדְמָתְךָ הַחַיָּה / בְּעֵמֶק־הָאָדָם הַיָּפֶה, / וּבְלוּחַ חַיֵּינוּ מְחֵה שָׁלוֹש אוֹתִיּוֹת: מָוֶת.

יהיו הדברים לעילוי נשמת אבי מורי פרץ חייקין ז"ל.

[1] בראשית ב, ד–טו.

[2] עינת ברעם אשל, "על ריכוזה וביזורה של חווית התלישות בשלוש נובלות שכוחות", סדן: מחקרים בספרות עברית ד (תש"ס), עמ' 389.

[3] התפרסם בחמישה חלקים בהארץ, 2003–2004.

[4] א"ד גורדון, "עם־אדם", נאום הפתיחה בוועידת היסוד של התאחדות 'הפועל הצעיר' ו'צעירי ציון', שהתקיימה בפראג בחודש ניסן תר"פ. מתוך פרויקט בן יהודה.

*הרב איתמר חייקין הוא ראש מכינת 'רוח השדה' בארות יצחק