כשהידע כבר קיים
דבורה עברון
דבורה עברון, מנהלת-שותפה של '"ניגון נשים'" ע"ש אסתר סטולמן במדרשה באורנים.
פסיכודרמטיסטית ומנחת קבוצות בנושא 'יהדות ופמיניזם'. עמיתה בתכנית הלכה לנשים 'בבית מורשה', בירושלים.
הידע ההלכתי נתפס ככזה המרוכז באופן בלעדי במרחב של בית-המדרש. התפתחות לימוד התורה לנשים מגלה כי הידע ההלכתי מצוי במרחבים נוספים וכי ישנן דרכים נוספות שהוא הועבר ונצבר בהן, באופן שלא נופל מזה הנהוג בבית-המדרש. דבורה עברון מבקשת לברר את גבולות מרחבי הידע ולבחון את ההשלכות העלולות לנבוע מכניסת הנשים למרחב הבית-מדרשי בנוגע לאפיקי ההעברה הקיימים כבר.
הייתי אז בכיתה ה' או ו'. אמא שלי נכנסה הביתה ובידה גיגית ומשטח מחורר ומרושת. את הגיגית היא שמה באמבטיה, את המשטח הניחה בהטיה אלכסונית בתוך הגיגית ואמרה: "החלטתי ללמד אתכם איך להכשיר בשר". לא היה שום צורך בזה. בשר מוכשר וקפוא שכן אחר כבוד במקפיא הביתי שלנו, אבל אִמי החליטה שנלמד להכשיר בשר וכך היה. שטפנו את נתח הבשר שהביאה, ציפינו אותו במלח גס, הנחנו אותו על המשטח הנטוי וחיכינו. אחר-כך שטפנו שוב, דנו בשאלה האם כל הדם יצא ומה עושים עם הדם שהצטבר בתחתית הגיגית, אמרנו: "איכס" מספר פעמים, כנדרש, קלפנו וחתכנו ירקות והכנו צלי. האירוע הזה חזר על עצמו פעמים מספר עד שפינה את מקומו לשיעור הבא.
זו השנה השלישית שאני לומדת בתכנית הלכה לנשים ב'בית מורשה', ובשנה שעברה למדנו ונבחנו, בכתב ובעל-פה, בהלכות 'איסור והיתר', דהיינו הלכות כשרות. שנה שלמה עסקנו בשאלות של בשר וחלב, גבינות קשות, גבינות עכו"ם, תולעים, חרקים ובריות, דגים וביצים, חריף, דם ועוד (האמינו לי, הרבה "ועוד"). מדובר בלימוד הלכה על-פי מיטב המסורת הישיבתית: טור, בית-יוסף, שולחן-ערוך, נושאי הכלים, ראשונים ואחרונים, שו"תים מהעבר ושאלות אקטואליות מהיום. את התכנית מובילה הרבנית עו"ד מיכל טיקוצ'ינסקי, ומלמדים בה הרב בני לאו, הרב יהודה ברנדס והרב חיים בורגנסקי.
במהלך הלימודים ובסיומם שמתי לב כי בעוד עולם המושגים והידע המושכל שלי הלך וגדל, הפרקטיקה שלי במטבח נותרה כמעט ללא שינוי. ואין זאת בגלל שנמנעתי מליישם דברים שלמדתי, אלא שהתברר לי כי למעשה ידעתי הרבה מאוד בהלכות כשרות עוד לפני שהלימודים החלו. נהגתי במטבח שלי כהלכה. במילים אחרות: ידעתי הלכה. מרבית המושגים לא היו שגורים על לשוני, אבל ידעתי כיצד לנהוג כשיש לי כיור אחד, ידעתי איך לטפל בבשר חם שנשפך עליו חלב והכנתי כרובית וברוקולי לבישול כהלכה.
הבנה זו הובילה אותי למחשבה שבעצם הרבה מאוד ידע יהודי-הלכתי מועבר במטבח, בבית, מאם לבת, מאם לילדיה. זהו ידע הלכתי ההולך ומצטבר בעקבות ניסיון החיים, בעקבות התרחשויות מגוונות שקורות במטבח ובעקבות חידושים קולינריים שחודרים לעולמנו דרך הבית הפרטי. קחו לדוגמה את השאלה האם מותר לשתות קפה עם חלב סויה בקינוח של ארוחה בשרית. אין לי ספק שהשאלה נשאלה בבתים רבים עוד לפני שנכתבו על כך שו"תים, ואין לי ספק שהיא גם נענתה בצורה הלכתית ומושכלת על-ידי דיירי הבית, ובתוכם נשים. הן לקחו בחשבון שאלות של בשר וחלב ומראית-עין והכריעו. הן הכריעו והורו הלכה.
בעיסוק בכשרות יש יתרון לנשים כיוון שהידע ההלכתי הכתוב הוא בעיקרו המשגָה של תחום שלם שהיה בבלעדיות של נשים לאורך שנים רבות מאוד. תחום שלם של ידע מצטבר, שהועבר לאורך דורות מאם לבת ונשמר ב"מדף הספרים" המִטבחי. בינות לספרי הבישול יש עמודים מלאים של שאלות ותשובות. צריך רק לדעת איפה לחפש.
המציאות הזאת, של נשים המלמדות ומורות הלכה בביתן בנושאים של כשרות, תמשיך להתקיים. ואולם, הידע ההלכתי הזה ותהליכי ההוראה הללו אינם מקבלים הכרה והערכה. זהו תהליך המוכר לנו מתחומי ידע נוספים של נשים לאורך השנים. כולנו יודעים שאם תהיה תלמיד מובהק של רב במהלך עשרים שנה תיתפס כמי שצבר ידע רב; אבל אם תהיי תלמידה מובהקת של אמך במהלך שלושים שנה, הדברים שתדעי ייחשבו למשהו שהוטמע בך באופן טבעי. מה שלמדת ממנה לא ייתפס כידע אמיתי הניתן להערכה, ומשום כך גם לא יזכה להכרה. למעשה, קיימת אף סכנה שתיחשבי כמי שלא צברה ידע כלל.
שתי דרכים לידע
ידע מועבר בדרכים מגוונות. הדרך המוכרת לנו, זו המקובלת והזוכה להערכה והכרה, היא דרך הלימוד התאורטי. כלומר, דרך של לימוד הממוקד בטקסט המתאר דבר מסוים. בדרך זו, בעל הידע, המורה או המרצה, מעביר את הידע ללומדים באמצעות שיחה, והדיון שמתקיים הוא דיון תאורטי. גם כאשר הלימוד עוסק בתופעות של חיים, בהתנהגויות של יום-יום, הוא נעשה בדרך-כלל במנותק מהדבר עצמו. דיון תאורטי המתקיים במרחב ציבורי ופוליטי ובמנותק ממושא הדיון עצמו יכיל בתוכו שיקולי דעת מגוונים, גם כאלה שאינם קשורים ישירות למושאו. הדיון מתועד בדרך-כלל בכתב, על-פי כללים מוסכמים, דבר המאפשר לקיים קשר בין מרכזי לימוד שונים. כך נוצרת שפה משותפת אחת, מומשגת ומוכללת, והדובר את השפה הזו נחשב לבעל ידע.
דרך אחרת להעביר ידע היא דרך של עשייה ואימון. הכוונה למסגרת שבה בעל הידע, האומן, מעביר את הידע תוך כדי פעולה ללומד, השוליה. הידע כולו מועבר דרך המעשה, והשאלות שעולות נגזרות מהתרחשויות אמיתיות שקורות תוך כדי העבודה. תשובות ניתנות בהקשרן הממשי, חידושים נולדים מתוך צרכים מעשיים, שיקולי דעת של עיקר וטפל, הפסד ורווח, יושרה והערמה נלמדים בתוך החיים עצמם. בדרך-כלל נוצרת שפה אישית, מעין ניב מקומי, בין האומן לשוליה, שפה המוכרת רק להם ומסייעת לתקשר במהירות תוך כדי עבודה. כאשר יהיה השוליה עצמו לאומן, יועבר ניב זה בתורו למי שיהיה השוליה שלו. הניב יושפע בכל מפעם מחדש, ויתפתח בצורה דינמית במרחב הבין-אישי שבין האומן לשוליה. בדרך זו אנחנו מקבלים ריבוי של ניבים אשר מקורם בשפה מקצועית אחת.
במקביל לכתיבת ספרי השו"ת והעיסוק הכתוב והידוע לנו, התרחשו בתוככי המטבח היהודי תהליכי לימוד והוראה בלתי פורמליים, בלתי כתובים, אך דינמיים ומכריעים. בדומה לתשובות ההלכתיות הכתובות, הבונות נדבך על גבי נדבך, כך הלך גם הידע המטבחי ונערם, שכבה על גבי שכבה: אם אמא אינה יודעת, שואלים את סבתא. כשהדברים עובדים "נכון" ויש השקה בין תחומי הידע, זה של בית-המדרש וזה של המטבח, יכול אביי לומר "אמרה לי אם"[1] ולהשתמש בדבריה כמקור הלכתי אמין. אולם, כשעולם אחד נתפס כמחזיק הידע הבלעדי ואילו האחר נתפס כמי שאין לו מה ללמד כלל, אזי עולם בית-המדרש חסר את הידע שיש לו ללמוד מעולם המטבח ואילו עולם המטבח חסר את הביטחון ותחושות הערך וההעצמה המאפשרים למידה ויצירה אקטיביים.
בעולמנו התרבותי, הלימוד התאורטי היה נחלתם של גברים, ודאי בבית-המדרש, אך עד למאה השנים האחרונות גם באקדמיה. לימוד זה נחשב ללימוד בדרגה גבוהה יותר וזיכה את הלומד בתעודות ובהכרה. נשים למדו אף הן הרבה מאוד דברים, אך עשו זאת כשוליות. לימוד זה נחשב לנחות יותר וחסר תיעוד, תעודות והכרה. בתוך עולמן הפרטי, בקרב הנשים, הן ידעו מי מומחית לדבר זה או אחר, מי יודעת ליילד ומי יכולה לפרש את קריאת התורה בבית-הכנסת. אל הנשים הללו פנו הנשים האחרות כבנות-סמכא, אך התיעוד בעניין זה אפסי כיוון שפנייה זו נעשתה בעל-פה.
חלוקה דיכטומית זו השתלבה יפה בתפיסה חברתית רחבה של הנהגה באמצעות בעלי כוח: בעל הידע הוא בעל הכוח, וכל זמן שהידע מועבר בתוך קבוצה מוגדרת וסגורה, גם הכוח יישמר בה. התקופה שאנו חיים בה מאתגרת תפיסה זו הן באמצעות פתיחת האפשרות לרכוש ידע בפני קבוצות אוכלוסייה חדשות, הן באמצעות הרחבת המושג 'ידע' והנחלתו באופני לימוד מגוונים.
מעניינת השאלה כיצד שינויים חברתיים כמו לימוד הלכה על-ידי נשים ובמקביל לכך כניסתם האקטיבית של גברים למרחב הביתי ישפיעו על דרכי הוראת ההלכה, הן בבית-המדרש, הן בבית. האם תישמר אווירה לא פורמלית בבית, אווירה המסייעת להתמודד עם אתגרי היום-יום, תוך שימוש בידע הלכתי ומומשג למציאת פתרונות מידיים? האם יעז עולם בית-המדרש להיות מושפע מידע שנוצר בינות לסירים ולהרחיב בעזרת ידע זה את עולם המושגים ההלכתי? או שמא יקרה ההפך: אולי כניסתן של נשים לבית-המדרש ואימוץ התפיסה ההיררכית המונחלת שם יחלישו את הביטחון שיש להן בידע שקבלו בבית, בידע שקיבלו מהאימהות, ומתוך כך תיחלש יכולתו של המרחב הביתי להמשיך להנחיל ידע?
נראה לי שחשוב להיזהר ממגמה של אימוץ תפיסה הגורסת כי ידע הלכתי אמיתי וראוי ניתן ללימוד רק בבית-המדרש ואילו המרחב הביתי נטול ידע ולימוד. מגמה כזו עלולה להביא לשתי תוצאות שאינן רצויות: האחת, קבלת החלטות בבית-המדרש במנותק מהמציאות היום-יומית, והשנייה, הימנעותן של נשים (והימנעותם של גברים) מהתמודדות, למידה והוראה מתפתחים ותמידיים במרחב הביתי. נשים שיקבלו מסר כי הידע שהן רוכשות בבית אינו ידע כלל, עלולות לנטוש את תפקידן כמקבלות החלטות ומורות הלכה בביתן, לאמץ את הגישה הרואה אותן כחסרות ידע ולהעביר תפיסה זו לבניהן ובנותיהן. ואם כן, נמצאנו מטפחים חלילה נשים וגברים יהודיים החיים חיים הלכתיים מתוך בורות וביטול עצמי, תלויים כסומא בדבריו של אחר, חכם ככל שיהיה. ואמא שלי הרי לימדה אותי לקחת אחריות על החיים שלי.
[1] כך בגיטין סז, ע"ב: "אמר אביי, אמרה לי אם: לשימשא בת יומא – כוזא דמיא; בת תרי יומי – סיכורי; בת תלתא יומי – בשרא סומקא אגומרי, וחמרא מרקא. לשימשא עתיקתא – ליתי תרנגולתא אוכמתי וליקרעה שתי וערב
