כשעולמות מתנגשים: מדוע מסרבים סטודנטים דתיים להוראה ללמד במערכת החינוך הממלכתי דתי? / אסתר לפיאן

כשעולמות מתנגשים

מדוע
מסרבים סטודנטים דתיים להוראה ללמד במערכת החינוך הממלכתי דתי?

אסתר
לפיאן

 

אסתר לפיאן
היא מרצה ומנחה מורים להוראת תנ"ך ויהדות במכון "כרם" ובסמינר
הקיבוצים;

היא מרצה
ומשמשת יועצת במוסדות חינוכיים יהודיים מכל הזרמים בארץ ובחו"ל.

 

יותר ויותר סטודנטים דתיים להוראה אינם מעוניינים ללמד במערכת החינוך הממלכתית-דתית. הדבר
קורה בשל פער המתרחב והולך בין הצעירים המוכשרים והפלורליסטיים הללו למערכת החינוך
הדתית, אשר הולכת ומתחרדת לנגד עינינו ומתמלאת במורים חרדיים-לאומיים הדוגלים
בהסתגרות בד' אמותיו של העולם התורני בלבד

 

בעבודתי בתור מורה לתנ"ך וללימודי יהדות
במוסדות להכשרת מורים נתקלתי בשנים האחרונות בתופעה רווחת ומטרידה: רוב הסטודנטים
הדתיים שאני פוגשת במכללות בהן אני מלמדת כלל אינם מעוניינים להורות במערכת החינוך
הממלכתית-דתית. עם הגיע מועד ההשמה המקצועית הם מבקשים להתקבל לעבודה בבתי ספר
חילוניים, בבתי הספר הייחודיים לדתיים ולחילונים או בבתי ספר דתיים פלורליסטיים.
לפני שנים אחדות, כשעמדתי בראש המחלקה לתנ"ך בבית ספר על-יסודי דתי-חילוני
ניסויי מסוג זה, התברר לי שיותר ממחצית חברי סגל המחלקה ללימודי יהדות הם צעירים
דתיים מוכשרים ומסורים מאין כמותם. כשביקשתי מהם לתאר את תהליך החשיבה שהביא אותם
לעבודה במסגרת ניסויית (במקרה שלנו, מסגרת תובענית במיוחד), הודו רוב המורים
הדתיים שהאפשרות ללמד במערכת הממלכתית-דתית כלל לא עמדה אצלם על הפרק; לעומתם, היו
כאלה שניסו ללמד במערכת הממלכתית-דתית והתייאשו.

מדוע זה כך? מדוע צעירים דתיים, מוכשרים וחדורי
מוטיבציה, כאלה הבקיאים היטב בלימודי יהדות ובלימודים כלליים, בוחרים שלא ללמד
במערכת החינוך הממלכתית-דתית? ואם הם בוחרים שלא ללמד במערכת זו, אז מי
מלמד את ילדינו?

במאמר זה ברצוני לטפל בשאלות אלה תוך התייחסות
לסיפורים אחדים המשקפים את השינויים המתחוללים בבתי הספר הממלכתיים-דתיים ובמכללות
להכשרת מורים. ברצוני לבחון כיצד ומדוע השינויים האלה, המתרחשים במסגרות הפורמליות
והבלתי פורמליות של החינוך הממלכתי-דתי, גורמים לסטודנטים צעירים דתיים מסורים
רבים המכשירים עצמם להוראה להתרחק ממערכת החינוך הדתית. כמו כן, ברצוני להציע
שינויים תפיסתיים ומעשיים לשיפור המצב, שרק מחמיר והולך.

התרשמויות מהשטח, או: סיפור על מאטיס

כשבתנו למדה בכיתה ה' בבית הספר הממלכתי-דתי
המקומי, היא החליטה שהנושא האישי שלה יהיה הצייר מאטיס. לצורך איסוף חומר בנושא
הלכנו לספריית האמנות של מוזיאון ישראל (היא הייתה בתי הבכורה…) ובילינו שעות
אחדות בקריאת הביוגרפיה של מאטיס ובעיון בספרים על ציוריו. כעבור שבועות מספר
נתקלתי במסדרון בית הספר במורה, ולא יכולתי שלא לשאול לדעתה על העבודה.

"אה", השיבה המורה בהיסוס קל,
"היא הייתה קצת דלה".

"דלה?!" זעקתי כלא מאמינה. "היא
בכיתה ה'. היא הייתה יכולה לבחור בנושא 'מים' או 'צבע' או 'מדוע השמיים כחולים',
אבל היא בחרה בנושא קשה והגישה עבודה שהכינה בעצמה (טוב, כמעט). מה זאת אומרת
'דלה'"?

"האמת היא", אמרה המורה בשקט,
"האמת היא… שמעולם לא שמעתי על מאטיס".

אחרי שמתאוששים מהמשמעויות העגומות של הסיפור
הזה, עלינו לשאול את עצמנו כמה שאלות נוקבות: מדוע אדם חסר סקרנות אינטלקטואלית או
כבוד עצמי מקצועי, מתקבל לעבודה בתור מורה בבית ספר? ולאחר שמורים כאלה מתקבלים
לעבודה, מדוע משאירים אותם במערכת? למרבה הצער, סטטוס הידע הדיסציפלינארי של
המורים בבתי הספר היסודיים החילוניים אינו טוב בהרבה מזה של המורים במערכת
הממלכתית-דתית, מסיבות המוכרות לכולנו. עם זאת, קשה להניח שבבית ספר חילוני תהיה
מורה שלא שמעה מעודה על מאטיס או מורה שלא תפנה לאנציקלופדיה בעת בדיקת עבודה של
תלמיד, וקשה להעלות על הדעת שמורה תיישיר מבט אל הורה של תלמיד ותאמר: "מעולם
לא שמעתי על מאטיס". מדוע מורה בבית ספר ממלכתי-דתי אינה חוששת לעשות זאת?
מדוע יש כל כך הרבה מורים כאלה במערכת החינוך הממלכתית-דתית – בעיקר, אבל לא רק –
בכיתות הנמוכות?

התשובות אינן נעימות: ראשית, מאטיס היה גוי;
גויים אינם נחשבים. שנית, מאטיס היה אמן; אמן אינו מעניין אותנו. אילו נושא העבודה
של תלמידה בכיתה ה' היה ביוגרפיה של גדול בתורה, המורה הייתה ודאי טורחת לבדוק מי
הוא. שלישית, מאטיס צייר עירום. עירום הוא דבר לא צנוע, וחוסר צניעות הוא החטא
בהא הידיעה, חטא גדול מבורות ומחוסר סובלנות (ועל כך ארחיב בהמשך). לאמתו של דבר,
המורה ביקשה מבתי להוציא מהעבודה את אחד מרישומי העירום המופשטים של מאטיס. המנהל
עמד על כך שהרישום יישאר במקומו. למאטיס המסכן לא היה שום סיכוי.

מדוע אפוא, אתם ודאי שואלים, מרשים לאדם כזה
ללמד את ילדינו? התשובה נמצאת בפנים המשתנים בהתמדה של דמות המורה בחינוך
הממלכתי-דתי. בעוד שבעבר המורה והמנהל בחינוך הממלכתי-דתי היו אנשים דתיים שהתגאו
ביכולתם לשלב אהבת תורה ואהבת מדע, הרי שכיום יותר ויותר מורים בחינוך הממלכתי-דתי
מתגאים בבורותם בכל דבר שאינו יהודי ובהסתגרותם בתוך ד' אמותיו של העולם התורני.
ברצוני להדגיש נקודה זו בשלושה סיפורים שנתקלתי בהם בעת האחרונה במוסדות
ממלכתיים-דתיים להכשרת מורים.

תצפיות מתחום הכשרת המורים

לאחרונה לימדתי במכללה מכובדת להכשרת מורים
לבתי ספר יסודיים, שנחשבה במשך שנים לאחד מעמודי התווך של החינוך הממלכתי-דתי.
מסיבות מינהליות לומדות לתואר בוגר בחינוך במכללה גם תלמידות ממדרשה חרדית-לאומית
רבת השפעה. לתלמידות אלו אכן יש השפעה רבה, וגם דרישות רבות מהמכללה.

בתחילת הסמסטר התייחסתי בקורס לפדגוגיה למחקר
שערכו חוקרות פמיניסטיות בנושא חינוכי קשור-מגדר. תלמידות אחדות ניגשו אליי אחרי
השיעור לשוחח על מסקנותיי, וחלקו על התייחסותי למחקרים פמיניסטיים. עוד באותו ערב
טלפן אליי נציג של סגל המדרשה. תפקידו הרשמי היה לקשר בין המדרשה ובין המכללה, אבל
בתפקידו הבלתי רשמי שימש משגיח. הוא ביקש להיפגש אתי למחרת היום במשרד שהוקצה לו
במכללה, וזה מה שנאמר לי בפגישה: מחקרים מדעיים אינם חשובים לנו; הואילי להימנע
מלהתייחס אליהם. מחקר פמיניסטי הוא תועבה לגבינו. אם את מלמדת תנ"ך, אל תלמדי
את הפרשנות המשווה בנוסח נחמה ליבוביץ – לא לנו להעריך את המפרשים הגדולים, כולם
גדולים באותה מידה. איננו משווים ואיננו מעמתים. אחרי ככלות הכול – מי אנחנו?
בקיצור, זכיתי ל"שיחת מוסר" קלאסית.

כדי שלא יתקיימו "שיחות" נוספות
נמנעתי (בניגוד לטבעי) מעיסוק בנושאים שנויים במחלוקת. במהלך תרגיל כיתה להדגמת
גישות שונות לתכנון ביקשתי מהתלמידות לתכנן נסיעה ללונדון. הבחנתי בצמד אחד שישב
ולא עבד. ניגשתי אליהן ושאלתי אם הן זקוקות לעזרה. בעקבות זאת התפתחה השיחה שלהלן:

"אף פעם לא היינו בלונדון".

"בסדר", אמרתי, "דמו לעצמכן
שהייתן".

"איננו רוצות לנסוע ללונדון".

"בסדר", אמרתי (כשאני חושבת לעצמי
שאולי הן אנגלו-פוביות). "מה דעתכן על פריז"?

"גם לפריז איננו רוצות לנסוע".

"אז לאן אתן כן רוצות לנסוע"?

הן חשבו לרגע ואמרו: "לגולן".

זמן קצר לאחר מכן התחלתי ללמד במכללה
דתית-לאומית אחרת להכשרת מורים לחטיבות ביניים ולחטיבות העליונות, גם היא מוסד
בולט בחינוך הממלכתי-דתי. בית הספר היה מעוניין מאוד להפוך לדגם ישראלי של
"ישיבה יוניברסיטי", אוניברסיטה תורנית המעניקה תארים אקדמיים. ברוח זו
קיים המוסד יום עיון קצר בנושא הגישה הספרותית להוראת תנ"ך. כל המרצים היו
דתיים. אני הצגתי מאמר בנושא קריאה תמטית, ובשובי לכיתה מצאתי את תלמידותיי,
הממושמעות בדרך כלל, במצב רוח קרבי. כיצד יכולתי להשתמש בכלים ספרותיים לקריאת
התנ"ך? התנ"ך הוא ספר קדוש ולא ספרות. אסור לנתח את התורה כאילו הייתה טקסט
ספרותי.

זה היה מידור במיטבו: ניתוח ספרותי, שהוא קרוב
משפחה עדין יותר של ביקורת המקרא, מערער על תפיסות דתיות מקובלות. חושיהן של
התלמידות היו בריאים; חומר זה הוא אכן רגיש ומטריד, אבל זאת הסיבה שהוא דורש עיון
מעמיק ונועז. הדבר שהדהים אותי יותר מכל היה הפחד – כמעט פניקה – שעוררו בהן
הדברים ששמעו, וסירובן לקיים דיון. בבית שמוקדש ללמידה, התגובה לרעיונות המטילים
ספק בהנחות שלנו אינה יכולה להיות מנוסה או פחד; זו הדרך החרדית, זו אינה אמורה
להיות גישת החינוך הדתי-לאומי הקלאסי. יתרה מזאת: אלו היו סטודנטיות שהוכשרו
להוראה בבתי ספר על-יסודיים. אין ספק שיבוא יום ואחד מתלמידיהן יציג להן שאלה
בנושא זה. מה תהיה תגובתן אז?

חרדיות לאומית
ודתיות לאומית

המכללות והתלמידות אליהן אני מתייחסת אינן
שוליות או חריגות; הן משמשות מקור עיקרי למורים למערכת החינוך הממלכתית-דתית.
במילים אחרות, תלמידות אלה הן כיום המורות של ילדינו. המשותף לסיפורים האלה הוא
שכולם משקפים את ההשפעה הגוברת והולכת של האידאולוגיות החרדיות על החינוך
הממלכתי-דתי דרך המורים החרדים-לאומיים וגישותיהם: היעדר סקרנות הגובל בבוז לכל
דבר שאינו יהודי; חוסר אמון באקדמיה – אפילו במהלך לימודים לתואר אקדמי; סלידה
מפמיניזם – אפילו כשמפיקים תועלת מתרומת הפעילות הפמיניסטית לשוויון נשים במקומות
העבודה; פחד מחשיבה ביקורתית – סירוב להכיר בסוגיות של חשיבה הומניסטית מודרנית
ופוסט-מודרנית ולהתמודד איתן; שימוש נרחב בחידושי המדע המודרני בתחומי הרפואה
והטכנולוגיה לצד חוסר נכונות להודות או להכיר בתפקיד המרכזי שממלאת האוניברסיטה
בהשגת החידושים האלה.

אכן, ראיית העולם החרדית-לאומית קנתה לה אחיזה
בדיון הדתי והפוליטי במדינת ישראל. אבל המקום הלגיטימי להפצת הערכים
החרדיים-לאומיים הוא בתי הספר והקהילות של זרם זה. מערכת החינוך הדתית-לאומית,
שהייתה פעם מקור לגאווה ושמחה לעולם הדתי-לאומי, מתרוקנת בקצב מפחיד, מאחר שהממסד
הדתי-לאומי מסרב להודות בכך שלמרות מחויבות משותפת לקיום מצוות (מסוימות) ולמדינת
ישראל, המפריד בינינו רב על המאחד אותנו. בסוכות תשס"ו קיימה תנועת
"נאמני תורה ועבודה" כינוס בשיתוף עם "עדה" – ארגון אמריקני
הקשור לציונית הדתית ולאורתודוקסיה המודרנית.^[1] בנאום המרכזי
תיאר הרב שאול ברמן, לשעבר מנהל "עדה", את הסוגיות האידאולוגיות
העיקריות שהעולם החרדי והעולם האורתודוקסי המודרני חלוקים בהן: פלורליזם/סובלנות,
המשמעות הדתית של מדינת ישראל, היחס בין יהודים לגויים, "דעת תורה",
תורה ומדע, חוּמרות, נשים בהלכה ואקטיביזם. ברוב הנושאים האלה הגישה החרדית-לאומית
קרובה לעמדה החרדית יותר מאשר לעמדה הדתית-לאומית. משמע – אנחנו חלוקים בסוגיות
המרכזיות, החשובות ביותר של החיים היהודיים המודרניים.

ההבדלים האידאולוגיים האלה מרתיעים את
הסטודנטים שאני פוגשת. צעירים אלה, בעלי אוריינטציה הומניסטית והשקפת עולם
פלורליסטית, אינם רוצים ללמד בבתי ספר ממלכתיים-דתיים מאחר שאינם רוצים להנחיל
ערכים שאינם ערכיהם. כולם בעלי תארים אקדמאיים, מקצתם – לרבות הנשים – בעלי תארים
בתנ"ך ובתלמוד, ואחרים בספרות, בהיסטוריה, במוזיקה ובאמנות. הם מחבקים את
העולם והם סקרנים להכירו. הם אינם מסוגלים להורות ביושר בלי להתייחס לכל
תחומי הידע שבהם הם מתעניינים, והם אינם רוצים לנהוג כך.

הסטודנטים הדתיים האלה היו בסין ובהודו,
ומקצתם… אפילו
בלונדון. הם מאמינים בייחודם של היהודים, אבל אינם חושבים שעגלתם של האחרים ריקה.
הם הולכים לקונצרטים, הם יודעים מיהו מאטיס והם יודעים דבר או שניים על יין. הבנים
יודעים לבשל… ורוב הבנות לובשות מכנסיים.

לצעירים הללו יש דעות מוצקות, אבל אין להם
השקפות נוקשות. הם חותרים למצוא את נקודות המפגש בין הישיבה/המדרשה ובין
האוניברסיטה, בין לווינס ללוריא, בין שיעורים לשירה, בין קרליבך לקליינשטיין –
פעמים רבות בדרך של בחינת המקורות הדתיים. האתגר שלהם הוא להביא לחפיפה – ולא
לחציצה – בין העולמות האלה. הם מייצגים את המקף, המקשר לא אחת, בין דתי ולאומי,
בין מודרני ואורתודוקסי. אלה הסטודנטים שצריכים ללמד את ילדינו. אך רובם לא יעשו
זאת.

קוד הלבוש (The Dress Code)

תוצאה מעציבה של ההשפעה החרדית-לאומית המאיימת
על רמת המורים בבתי הספר במערכת החינוך הדתית-לאומית, היא החשיבות המופרזת הניתנת
לקוד הלבוש של נשים. המורה מהסיפור על מאטיס ממשיכה לעבוד בבתי הספר שלנו, בין
השאר משום שהופעתה החיצונית מתאימה לתפקידה. היא ומאות שכמותה מלמדות בבתי הספר
שלנו, על אף שייתכן שהן מורות פחות טובות, משום שמרפקיהן מכוסים, חצאיותיהן ארוכות
ואם הן נשואות – הן גם הולכות עם כיסוי ראש.

ב-10-15 השנים האחרונות הממסד הדתי-לאומי מרבה
לעסוק בשאלת קוד הלבוש של נשים: רבנים בולטים כותבים מאמרים פוגעניים ומודדים
סנטימטרים על הצוואר ועל הזרועות; התאמתו של מורֶה לתפקידו נמדדת לפי ידיעותיו
ולפי איכות תפילתו, אבל כשמדובר במורָה, משקלו של לבוש צנוע עשוי להיות גדול
ממשקלן של מיומנויות הוראה טובות. צניעות היא בסיס חיוני של החיים היהודיים, אבל
התחלנו לאבד כל חוש מידה. במערכת חינוך שבה ההופעה חשובה מהכישרון, המפסידים
הגדולים הם הילדים.

יתרה מזאת, קוד הלבוש המחמיר אינו משקף את
הנורמות או את הערכים של ציבור ההורים המקיימים את מצוות הדת. אימהות רבות
לתלמידים בבית הספר הממלכתיים-דתיים אינן מכסות את ראשן והן לובשות מכנסיים; המסר
הסמוי הנמסר לתלמידות הוא שאמותיהן אינן כשירות להיות המחנכות שלהן.

ההקפדה הגדלה והולכת על קוד לבוש למורות היא
עוד סיבה לכך שתלמידותיי הדתיות נמנעות מלהורות במערכת הממלכתית-דתית. חשוב לציין
שיש בין תלמידותיי הדתיות הנשואות כאלה שחובשות כיסויי ראש, אבל יש גם כאלה שאינן
עושות זאת. יש החובשות כיסוי ראש אך לובשות מכנסיים, והן רוצות להמשיך לנהוג כך –
לא משום שהן מרדניות אלא משום שמכנסיים הם לבוש נוח ויעיל. סטודנטיות אלו מקיימות
מצוות ובקיאות בהן, ורבות מהן מכירות היטב טקסטים תלמודיים. בתור בוגרות מדרשות
וישיבות הן מבלות אינספור שעות בבדיקת המקורות. הן יודעות שהאיסור על לבישת
מכנסיים הוא סוגיה חברתית ולא הלכתית, ושכיסוי ראש הפך לשווה הערך החברתי של כיפה
רק לאחרונה. בהתחשבות וביושר הן מחפשות דרכים להיות נאמנות להלכה ונאמנות לעצמן.

לכן המורות הדתיות-לאומיות הצעירות האלה בוחרות
ללמד בבתי ספר המאפשרים להן ללבוש לבוש נוח להן, ועם זאת לשמור על תחושת הצניעות
האישית שלהן; בבתי ספר המתמקדים ביכולות החשיבה שלהן, במיומנויותיהן הפדגוגיות
וביכולתן לגעת בלבותיהם ובמחשבותיהם של תלמידיהן. הן אינן פונות למערכת
הממלכתית-דתית. והלא אלה הן בדיוק המורות שאנחנו רוצים שילמדו בבתי הספר.

סיכום והצעה מעשית לשינוי

מערכת החינוך הממלכתי-דתי איבדה את תחושת
העצמיות שלה; היא אינה קשובה עוד לצורכי הקהילה שלה. את הרִיק שנוצר ממלאות
אידאולוגיות שאינן משקפות את החזון ואת הערכים של רוב הבתים והקהילות שמהם באים
התלמידים. כשאנחנו מאפשרים השפעה חרדית-לאומית נרחבת על בתי הספר שלנו, אנחנו
מתנערים מאחריותנו לקהילה שלנו. מורים צעירים אינם היחידים העוזבים את המערכת, גם
ילדים עוזבים אותה. מורים מוכשרים המתייחסים ביתר פתיחות לעולם המודרני ולאתגריו
ימצאו עבודה במקומות אחרים, במערכת החילונית ובמסגרות אחרות שנזכרו בראשית המאמר,
אבל מי ילמד את אלפי הילדים הבאים מבתים דתיים-לאומיים ליברלים? לפי שעה רוב
ההורים הדתיים-לאומיים אינם מחפשים מסגרות חלופיות, אף שעם כל שנה חולפת גדל מספר
ההורים העושים כן. הם עדיין מייחלים לבית ספר שכונתי שייתן ביטוי להשקפת עולמם,
המשלבת תורה ומדע, במלוא מובן המילה.

בסופו של דבר המורים הם העושים את בית הספר. אם
ברצוננו להחזיר ילדים למערכת החינוך הממלכתי-דתי, עלינו ליצור תנאים שיאפשרו
למורים דתיים צעירים ומוכשרים רבים המתמודדים עם אותן הבעיות שהמשפחות מתמודדות
אתן, ולמורים שגישתם המורכבת לעולם דומה לזו של תלמידיהם, להצטרף למערכת.

בשנים האחרונות החלו לפעול בכל רחבי המדינה
תוכניות אקדמיות מעולות המעניקות תמיכה כספית לסטודנטים צעירים מבטיחים בתמורה
להתחייבות להוראת לימודי יהדות במערכת החינוך הממלכתי במשך מספר שנים קבוע מראש.
הייתי רוצה לראות יצירת תוכנית דומה שתכין סטודנטים דתיים מוכשרים וחדורי מוטיבציה
הלומדים באוניברסיטאות להוראה במערכת הממלכתית-דתית. בתמורה לשכר לימוד ולתמיכה
כספית, אולי במימון האגף לחינוך תורני במשרד החינוך ותורמים פרטיים הדוגלים בערכים
דתיים ליברליים, יתבקשו סטודנטים אלה להתחייב להורות שנים אחדות במערכת
הממלכתית-דתית.

נוסף לקורסים הרגילים בתחומי הידע הספציפיים
ובפדגוגיה, יתקיימו גם שיעורים וסדנאות שיוקדשו לסוגיות כמו אלה שנזכרו לעיל –
ביניהן: משמעויות מחקר התנ"ך במאה השנים האחרונות ומחקרי התלמוד בשנים
האחרונות; סוגיות הקשורות לנשים ולשירות לאומי; סתירות המתעוררות בין דת למדינה,
בין דמוקרטיה ליהדות; ההתייחסות ליהודים לא-דתיים ועוד סוגיות רבות אחרות. דיונים
בסוגיות אלה מתקיימים כיום רק במסגרות בלתי פורמליות לבני נוער כמו
"גשר", אך מקומם בבתי הספר. לשם כך דרושים מורים שאינם חרדים, תרתי
משמע.

יש אפשרויות רבות לבניית תוכנית לימודים מסוג
זה, ומן הראוי להקדיש להן מאמר נפרד. אבל תוכנית כזאת תהיה אפקטיבית רק אם תכלול
נושאים נוספים מלבד הנושאים הייחודיים לתחום הלימוד. בדיוק כפי שמערכת החינוך
הממלכתי בוחנת מחדש את התייחסותה ללימודי יהדות ולכן מכשירה מורים שיוכלו להוביל
את התנועה הזאת, גם מערכת החינוך הממלכתי-דתי נדרשת לחשבון נפש רציני. רק אז תוכל
המערכת להחזיר לשורותיה מורים דתיים צעירים בעלי חשיבה מקורית ויצירתית המחויבים
להלכה ולמחקר, מורים הבוחנים מחדש גישות ישנות – ואינם דוחים אותן – מורים האוהבים
ילדים, אוהבים ידע ופתוחים לאמץ את העולם.