כשרות ישראלית / יואב שורק

 

not memberg

כשרות ישראלית

יואב שורק

יואב שורק הוא העורך המייסד של מוסף 'שבת' במקור ראשון. כותב ועורך בתחומי ההלכה ומחשבת ההלכה.

ישראל היא, כידוע, מעצמת כשרות: אם במקומות אחרים בעולם, אדם צריך להתאמץ על מנת להימנע מאכילת דברים לא כשרים, בישראל המצב הוא הפוך: כמעט כל מה שמוצע במרכולים, בקיוסקים ובמסעדות אינו מכיל מאכלים אסורים. ואכן, רוב הישראלים שומרים על כשרות, לכל הפחות בבית. כאשר יוצאים החוצה המצב משתנה, וכאשר נוסעים לחו"ל – שומרי הכשרות הופכים למיעוט.

כבר כמה שנים שאני מהפך ברעיון להוציא לאור מדריך לישראלי היוצא לחו"ל, ומבקש להימנע גם שם ממאכלות אסורים. ישנה, כמובן, הדרך הדתית, המחפשת רק מקומות שיש להם השגחה רבנית מוכרת, או נסחבת בטיול המאורגן עם חמגשיות של 'מבושלת'; אך דרך זו אינה דרך לרבים, כל אלה שאינם נושאים על גבם תווית-שיוך לחברה הדתית ולעסקת-החבילה המחמירה שלה, אך שומרים כאן על מטבח כשר.

האמת היא שכבר איני מהפך ברעיון; מזמן החלטתי להוציא אותו לפועל. אך הרצונות רבים הם, ועניינים אחרים שאני עסוק בהם הביאו לכך שעדיין לא הושבתי את עצמי ברצינות על המדוכה הזו. עם זאת, עצם הכוונה לגבש הלכה 'לא דתית' בתחום זה מעלה שאלות יסוד חשובות, שאותם ארצה לחלוק כאן עם הקוראים. אין כאן אפוא מאמר מסודר המציג פרוגרמה שלמה, אלא שורה של הערות ומחשבות העולות אצל מי שעורך את 'הניסוי המחשבתי' של בניית מודל כשרות 'ישראלי'.

הקדמה ראשונה: הלכה לא דתית

לפני שניכנס לעבי הקורה, אסביר מה כוונתי במונח 'הלכה לא דתית' או 'הלכה ישראלית'. באופן הפשוט ביותר, הכוונה היא להלכה הנלמדת, נפסקת ונכתבת עבור החברה הישראלית בכללה, ולא עבור החברה הדתית דווקא. הלכה כזו היא שונה מזו המוכרת לנו, משתי סיבות עיקריות: הראשונה היא שהיא מחוייבת ללא שיור לברית ולמצוות, אך משוחררת משורה של הנחות-עבודה המאפיינות את ההלכה ה'דתית' ומהוות חלק מהחומה שנבנתה סביב השמרנות הדתית. זו הלכה שרואה את זמננו ומאפייניו כסביבה הטבעית של ההלכה, ולא כ'מקרה קצה' בעייתי שיש למצוא עבורו פתרון, ונוטלת על עצמה את האחריות להוות חוליה טבעית ברצף הפסיקה, בלי לקדש אנאכרוניזם ובלי לחשוש מהכרעות חדשות.

הסיבה השנייה להבדל בין ההלכה הנכתבת עבור ומתוך החברה הדתית ובין ההלכה הכלל-ישראלית, היא ההבדלה בין אורחות חייו של בן מסדר-דתי לבין אורחות חייו של מי שהוא חלק מעם שקיבל על עצמו ערכים מסויימים. ההלכה מן הסוג הראשון מגדירה את עצמה מראש כמסלול ל'מיטיבי לכת', שמשתדלים ליישר קו עם כל חומרה ומנהג, וחלק מהאתוס שלה הוא הנאמנות למצוות לא רק כשהן תובעניות ברמה המוסרית אלא גם כשהן מסורבלות ברמה הטכנית או אזוטריות בקונטקסט התרבותי; במידה רבה, האתוס הדתי רואה חיוב בעובדה שאדם הנאמן לקוד ההלכתי יהיה עסוק לא מעט בעמידה בדרישות הללו.

לעומתה, ההלכה הכלל-ישראלית רואה במחויבות למצוות נקודות-עוגן ערכיות בתוך חיים 'נורמליים'. נקודות העוגן הללו הן לא פעם תובעניות, כאלה ש'הופכות את החיים' – שאם לא כן אין בהם כל עוצמה ומשמעות – אך שיגרת היומיום אינה סבה סביב העיסוק בהן. המצוות לפי דרך זו נועדו להפוך את החיים למחויבים וערכיים, אך לא למסורבלים או לאזוטריים; הן נועדו לסייע לאדם הישר לנווט את חייו, יותר משנועדו לגרום לו לאבד אמון בשכלו הישר.

ועוד ואולי עיקר: כתיבה הלכתית או פסיקת הלכה עבור ציבור שאינו דתי מביא את איש ההלכה, בין אם ירצה ובין אם לא, ליישר קו עם המובן ולדלג על אותן 'צפרדעים הלכתיות' שהקהל הדתי רגיל לבלוע – אלא אם כן הן בגדר 'גזירת הכתוב' שנועדה מלכתחילה לעמוד נוכח השכל הטבעי. כך, למשל, מציאות שבה מה שכשר עבור אדם אחד יהיה לא כשר עבור שכנו הקרוב, החולק איתו השקפת עולם ונאמנות למצוות (כיוון שזה 'ספרדי' וזה 'אשכנזי'), היא דבר ש'עובר' בקלות בקהל דתי, אבל מי שיבקש להורות אותו לקהל לא-שבוי ימצא את עצמו נבוך וידלג הלאה. כיוון שכך, איש ההלכה שרגיל להתייסר בשאלה האם נטייתו להקל או ללכת עם השכל הישר היא עצת היצר הרע או פרי היצר הטוב, יגלה שבהעמדתו את החברה הלא דתית, זו שאינה מחוייבת אוטומטית, כ'לקוחה' של פסיקותיו, מוארות ההתלבטויות הללו באור בהיר ונפתרות במהרה.

הקדמה שנייה: מהי כשרות

במאמר 'הלכה של חול' (אקדמות כז, http://www.scribd.com/doc/72180821) עמדתי על כך שהמושג 'כשרות' בכללו אינו מושג תורני פשוט, שהרי התורה לא קבעה מעולם שליהודים יש תזונה מיוחדת, ושעליהם לאכול אוכל מיוחד, שייקרא להלן 'כשר'. אכן, התורה הטילה איסור על אכילת דברים מסויימים, ויש אפוא דברים שהם 'טמאים' בלשון התורה, טרפים בלשוננו כיום; אך המאכלים האסורים הם יוצאי הדופן, ולא המותרים. מה שיוצר את ה'כשרות' כעולם עשיר ומורכב הוא השילוב של איסור זה, עם שורה של הגבלות הלכתיות שחלות על מזונות, אך נובעות מסיבות אחרות.

המושג מזון כשר הוא אפוא במידה רבה מושג של צרכנות: כאשר מישהו חותם עבורי על "כשרות" של מוצר מסוים, הוא יצר עבורי מעטפת אטומה שבתוכה מסתתרים שורה ארוכה של עניינים, שלנוחותי נבדקו כולם. במילים אחרות: חותמת הכשרות היא תעודת-פטור ממפגש עם מצוות התורה שעלולות להפוך את אכילתי לבעייתית. חלק משמעותי מעבודת העיון והכתיבה של מדריך הכשרות האמור הוא 'פירוק' המושג כשרות למרכיביו והתייחסות לכל מרכיב בפני עצמו.

הקדמה שלישית: חובת הכשרות בחו"ל

שאלת יסוד חשובה, מקדימה אולי, שראוי לשאול כאשר מתכננים חיבור כזה, הוא האם יש חובה לשמור כשרות בחו"ל כמו בארץ. אמנם החברה הדתית, בוודאי זו האשכנזית, בזה למי ששומר כשרות בישראל, אך אוכל הכל או כמעט הכל בחו"ל. אך בעיניים חילוניות או מסורתיות העניין אינו מובן מאליו. מסתבר, שגם בירור תורני יעלה שיש מקום להתלבטות בשאלה זו, לפחות ברמה התיאורטית.

ההתלבטות נוגעת לשתי שאלות: שאלה ראשונה, עקרונית, נוגעת למוחלטות של שמירת המצוות; האם יש מקום לראות את המצוות כמחויבות עקרונית וכללית, שניתן לקחת ממנה 'חופש' בנסיבות מסויימות ומוגדרות מראש (למשל: "אני נאמן לזהות היהודית שלי, נאמן לתורה. לכן הבית שלי כשר, כמובן. כשאני יוצא לגלות תרבויות אחרות, אני אורח שלהם… כמובן שגם שם יש לי גבולות מוסריים, אבל זה לא הבית שלי ולא צריך לשקף את התרבות שלי והערכים שלי כמו החיים שלי כאן") או שזו מחויבות שחלק ממנה הוא המוחלטות שלה בביוגרפיה של האדם (למשל: "לא עבר עליו יום בלי שהניח תפילין, למעט שבתות וחגים כמובן, מאז שהיה בר מצווה ועד שנפטר").

שאלה שנייה, נקודתית יותר, היא האם מצוות הכשרות קשורות בארץ ישראל או בציוויליזציה היהודית, או שהן מחויבות של הפרט היהודי שנמשכת גם בצאתו מן הארץ.

במבט ראשון, עמדת המסורת ברורה בשתי השאלות הללו, הכרוכות זו בזו: ההימנעות ממאכלות אסורים היא עניין בלתי תלוי במקום (זו אינה 'מצווה התלויה בארץ'), וכמו כל הלאווים מן התורה, הנחת המוצא היא שהחובה שלא לעבור עליהם היא מוחלטת, ואין חופש מן המצוות אלא למתים. ואכן, כבר ההנמקה המופיעה בכתוב, בסוף פרשת שמיני, מציגה את אכילת הבשר האסור כדבר המשקץ את הנפש ומרחיק אותה מן הקדושה הראויה לעם ה'[1]. בהמשך, נכללים דינים אלה יחד עם איסור אכילת דם, דיני נגעים ודיני עריות, בכלל הדברים המבדילים את ישראל מן העמים, והשומרים על אחיזתו בארץ אבותיו; שכן אי ההבדלה בין הטמא לטהור אפיינה את תועבות הגויים 'אשר אני משלח מפניכם'[2].

ברור מכאן שתפיסת התורה את המאכלות האסורים היא כדבר מתועב וטמא. אך מבט שני על אותם פסוקים עצמם מלמד שאכילה זו חמורה לאין ערוך בארץ ישראל ובהקשר של חברה ישראלית.

יותר מכך: באופן כללי, חיוב המצוות (ש'אינן תלויות בארץ') מחוץ לקונטקסט של חברה יהודית בארץ ישראל אינו מובן מאליו, והסיבה העיקרית לו היא שימור המודל של חברה יהודית שומרת-ברית עד לעת שנשוב לקיום יהודי ריבוני – ושימור הזהות היהודית על ידי הבחנת היהודי מן הגוי. שימור כפול זה גלום ב'ציונים', כפי שהבינו חז"ל[3] את ביטויו של ירמיהו "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים, שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים, שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ". הציונים הם המצוות, סימני-זהות שנועדו לשמר את החזון של החברה המתוקנת, מחד, ולמנוע התבוללות מאידך. אך כל זה אמצעי זמני עד למימוש הקריאה החגיגית שמסיימת את הפסוק: "שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה".

חוקי הכשרות הן מה'ציונים' הבולטים ביותר: הם משמרים את הנבדלות של היהודי בכל מקום, מונעים ממנו – טכנית – את ההתערבות באוכלוסיה המקומית, ומזכירים לו, תודעתית, את ייחודו וייעודו. מכאן, שכל עוד אין חברה יהודית ריבונית בארץ ישראל, חובתו של היהודי לשמור על הכשרות גם כאדם יחיד וגם בהיותו בנכר היא ברורה ומוחלטת. אך מה חשיבותה של שמירה זו כאשר הציונים כבר עשו את שלהם, ודור אחרון של יהודים שב אל עריו אלה? האם עדיין צריך כל יהודי היוצא לנכר להבדיל עצמו ולהזכיר לעצמו את ייעודו וייחודו?

אין לי תשובה לשאלה זו, והנחת המוצא של כתיבת החיבור היא כמובן שיש חובת כשרות בחו"ל. אך המודעות לאפשרות המחשבה האחרת עשוי להשפיע על עיצוב ההלכה עצמה לכיוון של נטייה להקלה.

כשרות בחו"ל – נקודות לעיון

אחרי כל ההקדמות הללו, אני מבקש לשתף אתכם בתובנות פשוטות בענייני כשרות, שעלו מתוך הרצון לכתוב הלכה ישראלית: דרך פשוטה, ישרה ולא אנאכרוניסטית שקושרת כל אדם מישראל לברית אליה הוא מחויב מעצם היותו יהודי.

1. בין בשר לשאר ירקות.

בניגוד לכל שאר העניינים הנכללים כיום בבדיקת הכשרות של מוצר מזון, סוגיית הבשר היא סוגייה בה נקודת המוצא של מצוות התורה היא שהכל אסור, אלא אם כן הוא מותר. כוונתי לכך, שהיתר אכילת בשר מצומצם למינים מסויימים ומוגדרים, שעברו תהליך שחיטה מסוים ולא אחר, ודווקא על ידי יהודי, ושהוכשרו מן הדם שבהם. למעשה, הקורא בתורה יכול להבין שאכילת בשר היא במידה רבה תוצר-לוואי של מערכת הקרבנות, וכמותה היא אזוטרית מלכתחילה; אין היא מבקשת לקדש את הטבעי, כרוב המצוות, אלא להעמיד תורת-אכילה ייחודית ומדוייקת.

התפיסה העממית, המביאה את הישראלי הרואה עצמו שומר כשרות לבקש במסעדה עוף או בקר ולא חזיר ופירות ים, היא רבת חן ובעלת משמעות לזהות היהודית, אך היא מוטעית בהבנת דיני הכשרות. חובת השחיטה הכשרה אינה 'חומרה' אלא חלק ממערכת עקרונית שמצמצמת מאד את הלגיטימציה של אכילת הבשר, ומותירה אותו בתחום מוגדר מאד. מעבר לכך, כיוון שלנטילת נשמת החי יש משמעות עמוקה החורגת מצריכת מזון בעלמא[4], ונושקת לעולם הקודש, גם לו הבהמה נשחטה, טכנית, לפי כללי ההלכה, הבשר לא יהיה כשר אם הדבר לא נעשה על ידי יהודי ובכוונה הנכונה.

לעניין זה השלכה ברורה על הישראלי היוצא לחו"ל. מדריך הכשרות שלנו חייב להבהיר בצורה ברורה ביותר, שבעוד שברוב ענפי המזון יכול אדם להסתדר היטב כמעט בכל מקום, ובוודאי בחברות מודרניות ומתוקנות, הרי שאכילת בשר בחו"ל, בלי חותמת כשרות, בלתי אפשרית. הישראלי היוצא לחו"ל ואינו נסמך על קהילה יהודית מקומית צריך לאמץ אורחות אכילה צמחוניים. אמנם, המעוניין במזון מן החי דווקא יוכל למצוא בקלות יחסית דגים, ביצים ומוצרי חלב. על העוף והבשר עליו לוותר – או למצוא אטליז, מעדנייה או מסעדה שנועדו מלכתחילה לאוכלי כשר.

2. מה שנשאר: תערובת בשר

לכאורה יכולנו להסתפק בסעיף הקודם. הרי מעבר לבעלי חיים טמאים או לבשר שלא נשחט כדין, כל השאר צריך להיות מותר: המצוות הנוגעות למוצרים מן הצומח הן ברובן מצוות התלויות בארץ שאינן חלות על גידולי חו"ל או על גידולי נכרים. תרומות ומעשרות ושביעית אינן רלוונטיות, וגם הפרשת חלה אינה נדרשת מעיסתו של נכרי. ערלה היא בעיה נדירה יחסית, וגם 'חדש' לרוב הדעות מותר בחוץ לארץ. מחיקת סעיף הבשר מוחקת למעשה גם את סעיף בשר-בחלב, ולא נותרו אפוא אלא הגזירות הנובעות מהרחקה מן הגויים – יין נסך ובישול גוי – שבהם נעסוק מיד.

אלא שגם אם אין האדם אוכל בשר לא כשר, נותר הצורך להבטיח שאכן בשר זה שאין הוא רוצה לאוכלו לא יחדור בדלת האחורית אל מזונו. ראשית, חיוני שאדם ידע מה נכנס אל פיו: לא כל מי שאינו רוצה לאכול בשר אכן מצליח לחמוק ממנו. לא פעם מוסיפים שומן מן החי למוצרי מזון שונים, הן במסעדות ובבישול ביתי והן במוצרי מזון תעשייתיים. אחד הדברים החיוניים למי שמבקש להמנע מאכילה לא כשרה בחו"ל הוא להכיר את המוצרים שבהם עלול להיות רכיב כזה ולדעת לזהות אותו בתוך רשימות המרכיבים בשפה המקומית.

אבל נוסף על זהירות נדרשת זו, מה שמטריד את משגיחי הכשרות הם שני דברים אחרים, שיחדיו הופכים את משימת הכשרות למורכבת לאין ערוך: ביחס לאוכל טרי במסעדות ומלונות, עולה בעיית הדברים שבושלו בכלים שבושל בהם דבר טרף, וביחס למוצרי מזון ארוזים, עולה שאלת הרכיבים הכימיים שמוכנסים למזון כחומרי ייצוב, צבע, עיבוי וכד'.

הדברים טעונים דיון מפורט וזהיר, וכאן רק נעיר על שתי נקודות שטעונות התייחסות. ההנחה שכלים בולעים ופולטים, המהווה תשתית לכל דיני 'נותן טעם' לסוגיהם, טעונה בדיקה מחודשת, לפחות בכל מה שנוגע לאכילה בארצות מפותחות. אנו נהנים כיום מכלים בעלי רמת זיגוג ואיטום גבוהה ביותר, שמלכים ורוזנים שחיו לפני שני דורות לא יכלו אפילו לחלום עליה. במקביל, אנו משתמשים בדטרגנטים חזקים ויעילים, הן בשטיפה הידנית והן במדיחי הכלים התעשייתיים והביתיים.

אשר לרכיבים הכימיים, המעסיקים רבות את מעניקי הכשרות ומהווים בסיס לדיונים אינסופיים – זו אחרי הכל שאלה של מדיניות הלכתית. בחברה המעוניינת להעצים את העיסוק בכשרות, תיעשה נבירה מתמדת אחר מקורותיהם של חומרים כימיים לסוגיהם, וייפסלו כאלה שמקורם מן החי או מיין. הנוקטים מדיניות הלכתית שאינה מעוניינת בהרחבת התחום מעבר לממדיו הטבעיים, יכולים לאמץ בקלות קו פסיקה לפיו אין משמעות למקורם של החומרים הללו, כפי שעושה ברוב המקרים הרב עובדיה יוסף, למשל.

לפני שנניח לתחום המזון מן החי נתייחס בקצרה לשאלת החלב. כמובן, שכשם שאסור לאכול בשר גמלים וסוסים, כך אסור לאכול גלידה מחלב גמלים, לשתות חלב סוסה (כמקובל באסיה המרכזית) או לצרוך חמאת חלב אתון, מעדן נדיר שניתן להשיג במקומות מסויימים באירופה. אך מעבר לזהירות זו, שאולי נדרשת דווקא במסעדות צמחוניות אקזוטיות (שם אדם עשוי גם להיתקל בביצים מעופות טמאים, כיענים), גם חלב הבקר והצאן הנפוצים מעוררים שתי שאלות – שאלת חלב הנכרי ושאלת גבינות גויים. בקונטקסט הכלל ישראלי, שאלת חלב הנכרי אינה כלל שאלה. למרות שהחומרה בעניין זה אופנתית בחוגים דתיים מסויימים, כבר נתקבע ההיתר של ר' משה פיינשטיין ביחס לחלב המיוצר בפיקוח הארצות מפותחות[5]. מקורותיו של איסור גבינות הגויים אינו ברור, וקשה לבוא בטענות אל מי שמקל בו – הקלה שמוכרת בספרות ההלכה כבר מימי בעלי התוספות. כמי שמבקשים להעניק הלכה שנועדה לזרום עם החיים ולא להעמיס מכשולים מיותרים, ולרכז את ההתמודדות בדברים שטעמם ברור ויש להם משמעות ערכית עקרונית – יש להתיר גבינות גויים ללא גמגום, ואדרבה לראות בהם תחליף ראוי למתנזרים מבשר מטעמי שמירת המצוות והברית.

3. מה שנשאר: יינם ובישוליהם

גזרת 'סתם יינם' היא סוגיה סבוכה שנשברו עליה קולמוסים רבים. כך או כך, קשה לחמוק מהמסקנה שתוקפו של האיסור כיום נשען בעיקר על הרצון להתרחק מן הגויים ולהעצים את המכשולים על קשרי ידידות ואכילה בין יהודים לגויים.

התובנה הראשונה שעולה מעצם הרצון להציע 'כשרות ישראלית', היא שלא ניתן לשאת בשום אופן את ההקפדה המקובלת בישראל בכשרות היין, האוסרת מגע של מי שאינו 'שומר שבת' (על פי קריטריונים דתיים, כמובן) ביין בתהליך ייצורו. ההשלמה עם קביעה זו היא שערוריה: פחות מצד הציבור החילוני הבולע אותה בשתיקה, שכן זו היא בעיקר תולדת בחוסר הידיעה, ויותר מצד הציבור הדתי הרואה לכאורה בחבריו החילוניים יהודים לגיטימיים, אך משלים עם קביעה הלכתית משפילה זו[6]. לענ"ד, העלאת הנושא באופן שיהודי לא דתי יבין מהי הדרישה ההלכתית, 'לא תעבור' ותחייב את איש ההלכה לאמץ עמדה שרואה בכל יהודי נאמן לזהותו יצרן יין לגיטימי.

התפתחותו המבורכת של ענף היין בישראל מעצימה את הבעיה הזו. לפני הכל יש אפוא לקבוע שכל יין ישראלי טבעי הוא כשר (ולכל היותר הוא טעון הפרשת תרומות ומעשרות לפני שתייתו). אך גם לגבי יינות של גויים יש לפתוח את הנושא לדיון מחודש. בעולם הנמנע מאפליה על רקע אתני, קשה מאד להציב הלכה הפוסלת מעורבות של גוי. אין זה אומר שיש לוותר על קטגוריות היסוד של יהודי וגוי, הנוכחים בעולם ההלכה בכל כך הרבה צמתים – תהיה זו טעות עמוקה להתאים עולם ערכים עתיק לאופנת התקינות הפוליטית, הלוקה בקיצוניות ובהשטחה של העולם; אבל זה אומר שכדי לשמר הבחנה כזו יש צורך בנימוקים מהותיים וטובים, ולא בשרידים של הבחנות שטעמן בטל מכבר.

הרצון להקל ביין גויים נובע הן בשל התהייה העקרונית, על מידת הרצון שלנו כאנשי הלכה לשמר את אמצעי ההרחקה הזה – שנראה כיום בלתי יעיל (מי שאינו חושש מהתבוללות אינו מקפיד על הימנעות מיינם במילא; ומשקאות אלכוהוליים שאינם על בסיס ענבים נפוצים כיום לאין ערוך מיינות) – והן בשל העובדה שעל פי רוב היין אינו מיוצר על ידי 'גויים', אלא על ידי מפעלים ותאגידים. יהודי הקונה בחנות משקאות או בסופרמרקט בקבוק יין, אינו עושה בכך שום דבר אינטימי – ואפשר שיש להבחין כאן בין יין שמכין בעל הפונדק ובין יין תעשייתי, אפילו כזה של יקבי בוטיק החורגים מייצור משפחתי.

ברוח זו יש גם לבחון את עניין בישולי הגויים. חכמים גזרו את גזרותיהם בעידן שבו האירוח היה מלאכה אישית של המארח, ולא היו מפעלים המעבדים מזון וגם לא בתי מלון ומסעדות המבשלים בכל יום למאות או אלפי אנשים. מה שכן היה בזמנים קדם מודרניים הוא המאפייה, ושם אכן הבחינו הפוסקים בתחום פת נכרי בין 'פת פלטר', כלומר פת של אופה, ובין פת ביתית, אותה אופה עבורך בעל הבית המארח.

הערת סיום

כאמור, אלה הם מחשבות ראשוניות בלבד, לפני כניסה למחקר הלכתי ולמלאכת הכתיבה, שיציפו בוודאי עניינים נוספים ויהפכו את התמונה למורכבת יותר[7]. כך או כך, ברור שצריך וניתן ליצור מדריך כשרות ישראלי ליוצא לחו"ל, שמאפייניו יהיו מיעוט פרטים וריבוי כללים, שימוש עקבי בשכל הישר, וניתוק התלות שבין עולם הכשרות הדתי, על כל יתרונותיו ומלאכת הקודש שלו, ובין מי שאינם שותפים לו בהנחות העבודה, אבל מזדהים עם המחויבות לשמירה על מצוות התורה גם מחוץ למטבח הביתי. אלה האחרונים לא 'יקנו' מדריך כשרות המנמק את עצמו בטענות טכניות שאינן עומדות במבחן ההגיון הפשוט, או שמעמיסות קשיים במקום שאין הדבר הכרחי[8]. לעומת זאת, טענות עקרוניות, כמו זו השוללת אכילת בשר שלא נתקדש בשחיטה יהודית, והמעמידה הלכות מסויימות על הרצון לשמר את הייחוד והייעוד היהודי, עשויות להתקבל בלב פתוח – גם אם השלכותיהן תובעניות וקשות לביצוע.

והערה אחרונה, המשלימה את מה שכתבנו בהקדמה הראשונה. מודל הכשרות המוצע כאן מעמיד דמות אחרת של שומר מצוות מאשר זה המוכר לנו. במקום אדם שהדיאטה המיוחדת שלו היא חלק בסיסי מזהותו, והוא מניח מראש שכל מה שלא הותר בפירוש הוא אסור – ההלכה הישראלית המוצעת מטפחת אדם שחי את העולם כמקור חוויותיו הטבעי והמותר, כאשר בנקודות מסויימות ומובחנות הוא נוהג שלא כרגיל, בשל מחויבות ערכית עמוקה הקשורה במסורת הברית של עמו עם א-לוהיו. אין זה אדם דתי, אלא אדם 'רגיל'; אדם שאינו חלק ממערכת הדתית המספקת לו תחליף לחיפוש משמעות או לחידוד ייחודו וזהותו. אדם 'רגיל' זה הוא בעל גבולות וערכים ברורים, הנובעים משייכותו לעם ישראל, ואלו מהווים נקודת המוצא לעולמו הערכי.

אני מאמין, שהחברה הישראלית ממתינה למודל מחוייבות שכזה. כחברה שבחרה בחירה קיומית בקיום של חולין, אך ערה למשבר הערכים שבחירה זו הביאה בכנפיה, אין מוצא אחר מאשר עיגון מחודש ועמוק של המחויבות – אך הפעם לא כמערכת דתית אלא כברית וכעוגן הנטועים בתוך עולם רחב ופתוח.