מהו מקומה של הכתיבה בעולם בתי המדרש הציוני-דתי? מדוע נסגרו כתבי העת הישיבתיים? האם הישיבות מחנכות לכתיבה, ומדוע בכלל היא חשובה? דיון בשאלות הללו מגלה מסקנות פסימיות, אך יש בו גם תקווה: עידוד הכתיבה בקרב תלמידי הישיבות ואיחוד כוחות בין הישיבות השונות יהפוך את הכתיבה התורנית הישיבתית לדומיננטית ומשפיעה בעולם התורה, ואולי גם בחברה הישראלית
למלא את הוואקום
מהי 'כתיבה תורנית'? מהם תפקידיה ומטרותיה של הכתיבה? את מי היא אמורה לשרת? היכן עליה להתרחש? מה בינה לבין סוגים אחרים של כתיבה עיונית, כגון הכתיבה האקדמית? מה מקומה של הכתיבה בעולם בתי המדרש הציוני-דתי? השאלות הללו ואחרות הן חלק בלתי נפרד מן העיסוק בבתי המדרש, והתשובות עליהן מגוונות ולא חד-משמעיות. באופן אישי, הנושא של כתיבה ויצירה תורנית בישיבות הציונות הדתית מלווה אותי שנים ארוכות, במחשבה ובדיבור וגם במעשה. בדברים הבאים אבקש לצאת למסע במרחב הכתיבה התורנית הציונית-דתית, לנסות ולהציע תשובות לשאלות הללו ולשוחח עליהן.
פנים רבות ומטרות רבות לכתיבה התורנית הישיבתית. בראש ובראשונה, הכתיבה היא אומנות חשובה שעל הלומד לרכוש לעצמו, ואין לנתק אותה ממיומנויות נוספות, כמו יכולות מחקר עצמאיות ועוד. זאת ועוד: באמצעות פרויקטים משמעותיים של כתיבה מצליח הלומד לגלות ולפתח את אהבותיו בתורה ובלימוד, את התחומים שקרובים ללבו, את הסגנון המיוחד לו. תהליך כתיבה משמעותי ומוצלח מקדם דימוי עצמי חיובי של יכולת לחדש בתורה, יכולת ליטול חלק בשיח התורני, להיות חלק מעולמה של התורה שבעל פה.
הרב אברהם סתיו, מהקולות הצעירים והמבטיחים בעולם הכתיבה התורני הדתי-לאומי, פרסם שני ספרים ועשרות מאמרים בכתבי עת רבים. "ישנם כותבים שהכתיבה עבורם היא אך ורק חלק מתהליך העשייה התורנית: ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולכתוב", אומר סתיו, "עבורי, הכתיבה התורנית היא חלק מרומן ארוך יותר עם עולם הכתיבה והפרסום. כבר בגיל שלוש-עשרה נהגתי להסתובב עם פנקס ולרשום בו הגיגים ומחשבות, ובסביבות גיל ארבע-עשרה התחלתי לפרסם בעלונים מקומיים שונים. הרגשתי שהכתיבה מאפשרת לי להעניק לרעיונות עושר ועוצמה שלא קיימים בערוצים אחרים. גם היכולת להגיע לקהלי יעד רחבים ומגוונים קסמה לי. מיד כשהתחלתי ללמוד בישיבת הסדר, התחלתי בה בעת גם להשתמש במדיום של הכתיבה התורנית".
את ספרו הראשון, כחלום יעוף, המתמודד עם אבדן היריון, החל סתיו לכתוב בעקבות חוויה אישית טראומטית. "גיליתי ואקום ספרותי, שיש צורך גדול למלא אותו", הוא אומר, "כאברך צעיר מצאתי את עצמי יושב בהפסקות צהריים וכותב ספר על הנושא, ובמקביל עובד על מאמר לכתב העת תחומין שדן בסוגיה. שתי המשימות היו למעלה מכוחותיי, ולכן התכתבתי תדיר עם רבנים רבים. אבל כשהמאמר התפרסם וגם הספר יצא לאור הרגשתי שחציתי סף מסוים, שהגעתי לנקודת-האל-חזור בהתפתחות שלי ככותב".
הרב אברהם רוס, ר"מ ותיק בישיבת שדרות, פרסם ספר אחד וכתב מאמרים רבים, והכתיבה התורנית הלמדנית היא גורם משמעותי בחייו. "כשאדם כותב, הוא מעניק חשיבות לדברים, מעבר להכשרה של פיתוח הכתיבה", הוא אומר, "מספרים על החזון איש שהיה מנחה את תלמידיו לקנות מחברת יפה עם כריכה כדי לכתוב בה חידושים, כדי לתת חשיבות לכתיבה. כתיבה היא עניין של רצינות, של השקעה. זה מקצוע שצריך להתאמן עליו. אתה מתחיל בכתיבה רצינית, ולאט לאט משתפר עם השנים. קשה בבת אחת להצמיח פתאום כשרון שכזה".
הרב אברהם רוס, ר"מ ותיק בישיבת שדרות, פרסם ספר אחד וכתב מאמרים רבים, והכתיבה התורנית הלמדנית היא גורם משמעותי בחייו. "כשאדם כותב, הוא מעניק חשיבות לדברים, מעבר להכשרה של פיתוח הכתיבה", הוא אומר, "מספרים על החזון איש שהיה מנחה את תלמידיו לקנות מחברת יפה עם כריכה כדי לכתוב בה חידושים, כדי לתת חשיבות לכתיבה. כתיבה היא עניין של רצינות, של השקעה. זה מקצוע שצריך להתאמן עליו. אתה מתחיל בכתיבה רצינית, ולאט לאט משתפר עם השנים. קשה בבת אחת להצמיח פתאום כשרון שכזה".
אך האם הכתיבה התורנית היא אכן חלק משמעותי בעולם הישיבות הדתי-לאומי? רוס סבור שלא. "כמעט אין מקום שמתייחס לכתיבה כאתגר משמעותי ומשקיע בכך משאבים רבים", הוא אומר, "יש מעט מקומות שעובדים על כך, אך לא מספיק. מעניין שדווקא בקרב יוצאי תוניס הכתיבה נחשבת חלק מהמסורת. תלמיד בישיבה תוניסאית צריך להכין תשובה הלכתית כדי להתמקצע בכתיבה, ולאחר מכן אחד הרבנים קורא את התשובה ומעיר עליה. גם בישיבה שבה אני מלמד יש תלמיד חכם מישיבת 'כיסא רחמים' שעובד עם תלמידים על כתיבת תשובות הלכתיות. אבל אלה דוגמאות יוצאות דופן, ובאופן כללי יש חוסר בכתיבה ובתרגול כתיבה תורנית. זו גם אחת הסיבות לחולשה של עולם הישיבות אל מול האקדמיה. גם הרמה של הכתיבה התורנית היא בעייתית. תחום הכתיבה מעולם לא נלמד בישיבות בצורה מסודרת, ובכל מה שקשור לבהירות ולסגנון יש חוסר בולט. בספרות תורנית קלאסית אין פיסוק, אין חלוקה לפרקים ולפרקי משנה, יש קפיצה אסוציאטיבית מנושא לנושא. את כל הנושאים האלה עלינו ללמוד מן התרבות הכללית. סבי אמר לי פעם שכשקוראים את שו"ת שרידי אש של הרב וינברג, מיד רואים שהוא למד באקדמיה – בגלל הסדר, הבהירות, הניסוח המדויק. יש לנו מה ללמוד".
הרב סתיו, לעומתו, סבור שנושא הכתיבה מתפתח לאטו בעולם הישיבות, וכי ניתן להצביע על תהליך של התקדמות. "אני שומע כל הזמן שומע על עוד ועוד רמי"ם שמטילים מטלות כתיבה על התלמידים כחלק מהתהליך הלימודי", אומר סתיו, "יש סדנאות כתיבה בישיבת הר עציון ובעוד ישיבות. כשאני הייתי בשיעור א', זה בכלל לא היה על הפרק. אני לא חושב שמישהו עודד אותנו לכתוב או אמר לנו כמה זה חשוב, בשונה, כמובן, מבאקדמיה, שם אי אפשר לסיים אפילו תואר ראשון מבלי לכתוב כמה עבודות. הכתיבה לא הייתה חלק מתכנית הלימודים בישיבות בעבר, והיום היא כן. זה כמובן לא מספיק: אלה יוזמות מקומיות שמגיעות מהשטח, מר"מים מסוימים, וראוי שהישיבה תציב את הכתיבה כחלק מסודר מתכנית הלימודים שלה".
הרב אברהם סתיו, מהקולות הצעירים והמבטיחים בעולם הכתיבה התורני הדתי-לאומי, פרסם שני ספרים ועשרות מאמרים בכתבי עת רבים. "ישנם כותבים שהכתיבה עבורם היא אך ורק חלק מתהליך העשייה התורנית: ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולכתוב", אומר סתיו, "עבורי, הכתיבה התורנית היא חלק מרומן ארוך יותר עם עולם הכתיבה והפרסום. כבר בגיל שלוש-עשרה נהגתי להסתובב עם פנקס ולרשום בו הגיגים ומחשבות, ובסביבות גיל ארבע-עשרה התחלתי לפרסם בעלונים מקומיים שונים. הרגשתי שהכתיבה מאפשרת לי להעניק לרעיונות עושר ועוצמה שלא קיימים בערוצים אחרים. גם היכולת להגיע לקהלי יעד רחבים ומגוונים קסמה לי. מיד כשהתחלתי ללמוד בישיבת הסדר, התחלתי בה בעת גם להשתמש במדיום של הכתיבה התורנית".
לאן נעלמו כתבי העת?
אחד המרחבים המשמעותיים של הכתיבה התורנית הישיבתית הוא כתבי העת הישיבתיים. ישיבות רבות פרסמו כתבי עת במשך שנים ארוכות – גיליונות של מאות עמודים ועשרות מאמרים מעמיקים. עולם כתבי העת הישיבתיים נמצא בירידה מסוימת בשנים האחרונות, לצד התקדמות משמעותית שבה נדון בהמשך. לא מעט ישיבות – בהן אור עציון, ישיבת מעלות, ישיבת רמת גן, ישיבת ירוחם ועוד – הפסיקו להוציא כתבי עת באופן סדיר או בכלל.
הרב סתיו תולה זאת בכמה גורמים. "ברור לי שזה קשור גם לפיחות במעמדו של הספר המודפס", הוא אומר, "השיח של האינטרנט הוא השיח השולט כיום, ותלמידי הישיבות מבטאים את עצמם דרכו – באתרי האינטרנט של הישיבות, במאמרים קצרים שמתפרסמים בפייסבוק וכן הלאה. אך המשבר של כתבי העת נוגע גם לכך שיש היום פחות תלמידים בשיעורים הגבוהים בישיבות ההסדר. בעבר, רוב הכתיבה התורנית נכתבה על ידי תלמידים משיעורים גבוהים שנשארו בישיבה, אך כיום יש פחות תלמידים כאלה, ולכן אין מי שיכתוב".
אך ייתכן שהסיבה להתמעטות כתבי העת הישיבתיים היא פרוזאית ופשוטה יותר: מאז ומעולם, כתבי העת יצאו לא מעט הודות לעידודו ולדחיפתו של עורך בעל להט פנימי, שקידם את הנושא והיה אחראי על ההוצאה לאור של הגיליון. מדובר במקרה יוצא דופן שבו יוזמה צומחת מלמטה, וכשאין גורמים שיקדמו אותה, היא מפסיקה להתקיים. על הרקע הזה, בין היתר, נוסד כתב העת אסיף, כתב עת משותף לכל הישיבות הציוניות-דתיות בהוצאת איגוד ישיבות ההסדר, שרואה אור כבר כמה שנים בקביעות. כתב העת מסמל הבנה שהדרך להתקדמות בנושא הכתיבה ואולי בכלל היא על ידי איחוד כוחות בין הישיבות השונות, איחוד שנתמך על ידי גוף מאורגן וגדול שעומד מאחוריו. לאור הדברים, דרך המלך בחינוך לכתיבה בישיבות צריכה להיות דרך מסלול קבוע של כתיבת 'עבודות', ולא דרך עידוד לכתיבת מאמרים לפרסום בכתבי עת פנים ישיבתיים כפי שהיה מקובל בעבר.
ישנן כמה ישיבות שמצליחות יותר בחינוך לכתיבה ויצירה תורנית, ותלמידיהן כותבים ויוצרים בצורה משמעותית. אחת המסגרות המובילות בתחום היא הכולל הגבוה בישיבת הר עציון. מדוע הכתיבה מצליחה שם יותר? מה ניתן ללמוד מכך וליישם גם במקומות נוספים? הרב דן נבון, שלומד בכולל מזה שנים רבות, כתב בעצמו מאמרים רבים וערך מספר ספרים חשובים. "עיקר היצירה התורנית נעשית בלימוד עצמו, ובהעברת חבורות בנוכחות רבני הכולל", הוא אומר, "והכתיבה נוכחת כאפיק נוסף שיש לו מקום, ודורש השקעה והתמקצעות. כל אחד מן הלומדים מחויב להגיש שני מאמרים בשנה, ומקבל את הערותיו המחכימות של הרב אליקים קרומביין, שכוחו בקולמוסו. אחת לכמה שנים הכולל מוציא ספר מאמרים בתחום מסוים. גם כאשר לא יוצא ספר על המסכת הנלמדת, חברי הכולל מפרסמים לרוב את מאמריהם בבמות אחרות: מעלין בקודש, אסיף, עלון שבות ועוד. בנוסף, ארבעה מבוגרי הכולל פרסמו בשנים האחרונות, באופן עצמאי, ספרי עיון משמעותיים. יש לציין שרבני הישיבה יוצאים מפעם לפעם לשנת שבתון, ורבים מקדישים אותה לכתיבת ספרים".
מתוך הניסיון החיובי של הכולל בהר עציון ניתן לחלץ עקרונות שיביאו לפריחת הכתיבה העיונית: ראשית, חובת כתיבה מסודרת וקבועה, מלווה בקריאת המאמרים ובהערות עליהם. שנית, פעילות של אנשי צוות שחלק מרכזי מתפקידם הקבוע הוא לקדם את הכתיבה והיצירה של הלומדים. מטבע הדברים, העסקה של אנשי צוות שמלווים את הכתיבה מתאפשרת בעיקר בישיבות גדולות בעלות משאבים רבים, בעוד שישיבות קטנות יתקשו לגייס אנשי צוות כאלה. נקודה חשובה נוספת העולה מדבריו של נבון וקשורה לעידוד הכתיבה היא הדוגמה החיה של הרבנים הוותיקים, שיוצאים לשנות שבתון שבהן הם כותבים ספרים עיוניים, דבר שהופך את הכתיבה לאופציה נוכחת ומשמעותית בחיי הלומדים.
יש מה לחדש
הכתיבה התורנית איננה רק חלק מתהליך ההכשרה של הלומד, אלא גם חלק מפיתוח התורה שבעל פה: כלי שבאמצעותו תורמים הכותבים את תרומתם לבניין התורה. לפני שנעסוק בשאלה עד כמה בית המדרש הדתי-לאומי מצליח להעמיד כתיבה תורנית רצינית שמגשימה את המטרות הללו, ראוי לשאול שאלה מקדימה: מדוע הכתיבה התורנית עדיין חשובה? כל כך הרבה ספרים נכתבו; מה החשיבות של הכתיבה הזו כיום? ומעבר לכך: האם ניתן להצביע על תרומה ייחודית שבית המדרש הדתי-לאומי יוכל לתרום לעולם הלמדני?
"הדגש על התפתחות התורה רלוונטי יותר לספרות ההלכה", אומר אברהם סתיו, "כל הזמן יש מציאויות חדשות שעולם ההלכה צריך להגיב אליהן, וכך להתפתח. בספרות הלמדנית, מושג ההתפתחות בעייתי יותר. התפיסה הרווחת היום היא שאין כבר אין מה לחדש ושהכול נאמר. הרב אברהם שפירא אמר פעם שאפילו את הדברים הלא-נכונים כבר אמרו. אולי זו הסיבה שכבר לא כל כך מתלהבים כשיוצא ספר חדש, בגלל התחושה שהכול כבר נאמר. בעיניי, זו תפיסה לא נכונה שצריך להיאבק בה. היא גורמת לכך שהתורה קופאת על שמריה, שההתקדמות שלה היא לא חלק מהמטרה. כל תחומי הידע בעולם מתקדמים כל הזמן, ואני מרגיש שהתורה בישיבות שלנו לא מתקדמת, והיא יכולה להתקדם. דוגמה להתקדמות אפשרית היא אינטרדיסציפלינריות, עירוב בין תחומים שונים, שמקדמת את כל תחומי הידע ומסוגלת לקדם בצורה משמעותית גם את עולם התורה. זה יכול להיעשות באמצעות שילוב של מתודות מחקריות בלימוד התורה, למשל, בתחום התנ"ך או הגמרא. יש היום גם טכנולוגיות ומאגרי מידע שלא היו בעבר. כל היכולות האלו אמורות ומסוגלות לבנות עולם תורני שמתקדם כל הזמן".
"המסורת היהודית תמיד הדגישה את ההתחדשות בתורה", אומר אברהם רוס, "התורה צריכה להמשיך ולהתחדש בכל דור, ותורה שנשארת כפי שהייתה בעבר היא תורה חסרה. כשלמדתי בישיבה קטנה, הרב יהושע נויבירט היה מסתובב בינינו ושואל: 'נו, מה התחדש לכם'. לא ידעתי מה לענות לו, אבל יש כאן אמירה, שאין בית מדרש בלא חידוש".
"אני חושב שעולם התורה הדתי-לאומי יכול לתרום תרומה משמעותית", ממשיך רוס, "אם ייעשו שינויים עמוקים בבתי המדרש. ספרות תורנית משמעותית נכתבת מתוך התמודדות עם שאלות השעה, גם כאשר היא נכתבת כנדבך על גבי הדורות הקודמים. הציונות הדתית חיה במפגש עם המודרנה, והמפגש הזה מאוד מפרה. הקמת מדינת ישראל, למשל, מפרה בצורה משמעותית את עולם ההלכה. למי שנשאר בתוך הגטו אין מה להציע; למי שמסתגר אין מה להגיד. רק המבט כלפי חוץ וההתמודדות עם החוץ מסוגלת להצמיח מחשבה מקורית. בעולם החרדי זה לא קורה, וזה יכול לקרות רק בעולם הדתי-לאומי. אבל האמת היא שגם בציונות הדתית זה קיים פחות, בגלל שהגבהנו את החומות ואנו עוסקים בעיקר בשאלות כמו: 'מה אמר הרב קוק לפני מאה שנים'. זה נכון גם בלימוד הגמרא. שילוב מתודות שונות – עולם המחקר, המשפט העברי, חקר הספרות – יכול להביא ברכה גדולה לעולם בית המדרש, לאתגר ולהצמיח אותו. נדמה שהשילוב הזה, גם כשהוא נעשה, עדיין לא הצמיח פירות משמעותיים. גם ישיבות שכן משלבות בין תחומים עדיין לא הפיקו תוצרים משמעותיים. אבל זה הכיוון והאתגר".
תפיסת טוב משותפת
עובדה בולטת נוספת שמעיבה על עולם הכתיבה התורנית הציונית-דתית הוא חסרונן של הוצאות ספרים משמעותיות, מקבילותיהן של הוצאות הספרים האקדמיות. מדובר בהוצאות שהשיקולים שינחו אותן לא יהיו רק מסחריים ושיווקיים, אלא – בדומה להוצאות האקדמיות – שיקולים שקשורים לתרומת הספר לדיסציפלינה שבה הוא עוסק ולקידום המחקר והיצירה התורנית והלמדנית. בהוצאה האידיאלית ישנו גוף שמחליט האם לפרסם את הספר, והוא מורכב מצוות של רמי"ם מבתי המדרש שעוסקים בעצמם בכתיבה תורנית משמעותית וחיים את התחום ואתגריו – ממש בדומה לוועדות השיפוט בחלק מההוצאות האקדמיות. אכן, לא פעם רואים אור ספרים תורניים וחלקם זוכים למחמאות משמעותיות מתלמידי חכמים, אך עדיין חסרה מאוד – הן לכותבים והן לקוראים – תווית איכות כדוגמת זו שמעניקות הוצאות ספרים אקדמיות.
הדברים הללו אמורים בעיקר באשר לספרים עיוניים יותר, שעניינם לימוד ומחקר תורני 'לשמו'. דווקא ספרים תורניים פופולריים יותר מתפרסמים בהיקפים רחבים בהוצאות הספרים הגדולות. אך בתחום הכתיבה העיונית עדיין חסרות הוצאות רציניות שיציבו בפני מחברי הספרים אפשרות לשיפוט תורני ענייני מצד דמויות מובילות ופעילות בתחום.
שתי הנקודות האחרונות הללו – כתבי העת והוצאות הספרים – מרמזות על אחת הדרכים שבהן הכתיבה התורנית יכולה להתקדם: איחוד כוחות של בתי המדרש השונים, בליווי גופים מאורגנים וממוסדים שיעצימו את עולם הכתיבה והיצירה התורנית. איחוד כזה יאפשר לבית המדרש הדתי-לאומי לפרוח ולצמוח כפי שהוא מסוגל, בהתאם לתפיסת הטוב והמטרות הייחודיות לו – תפיסת טוב שעליה להתגבש ולצמוח מתוך דיון ושיח ער בין הדמויות הפעילות והמובילות בתחום הכתיבה והיצירה התורנית.
- אייל רזניקוביץ, ישיבת ירוחם, הוא מעורכי כתב העת אסיף
