הדרך ליישב בין המהפכה הפמיניסטית למסורתיות הנאמנה עוברת דרך נשים שתובעות את בעלותן על המסורת; נשים הרואות עצמן חלק משרשרת המסירה מאז ומעולם. המסורת אינה דפים כתובים בדיו בלתי מחיק, אלא אותיות חיות הפורחות באוויר – איתן רושמות הנשים את חיי המעשה וחיי הרוח היהודיים בנאמנות לקדוש ברוך הוא, לתורה ולמציאות.
בין פשטות למורכבות
באתי ממשפחה חרדית־ספרדית קלאסית, שנעה על פני הרצף חרדי עד דתי־לאומי חזק. אבא ואמא שלי ניהלו בית שוויוני במובן זה שאבא שלי לא רק היה שותף מלא בעשייה בבית 'כמו אמא', אלא שלפעמים דווקא עשה יותר עבודות בית מאמא שלי; ואמא שלי לא רק הייתה שותפה מלאה בפרנסת המשפחה, 'כמו אבא', אלא במשך שנים עבדה שעות ארוכות יותר מאבא שלי. ההתנהלות הזו לא הייתה אידיאולוגיה. ככל הנראה אבא ואמא שלי לא עשו שיחה – "אני רוצה בן זוג שותף, ולא בעל שיעזור לי בבית", ולא נראה לי שהם דיברו על חלומות הקריירה של אמא שלי. הם פשוט ככה חיו את חייהם. זה לא שלא היו הבדלים – אם קמתי מאוד מוקדם, הייתי רואה את אבא שלי יוצא לבית הכנסת, ואת אמא שלי קמה ומתחילה לבשל. לאחר הרתיחה של הסיר, אמא שלי הנמיכה את האש ופנתה להתפלל בעצמה. אבא ואמא הולכים כבר שנים לשיעור אצל אותו הרב. במבטא מרוקאי הרב מעודד את הנשים להדליק חנוכייה משלהן, ליטול ארבע מינים ולזמן. אמא שלי בוחרת כל פעם מה מתוך הדברים היא עושה; בשבת אבא ואמא אומרים דברי תורה, ובאירועים אמא שלי נואמת יותר מאבא שלי השקט והביישן ממנה; גם בבית הכנסת, כילדה קטנה אני זוכרת את אמא שלי 'קונה מצוות' מעזרת הנשים עבור אבא שלי. ככה ספגתי בבית מציאות של שוויון.
מחקר של הסוציולוג יעקב ידגר[1] מעלה כי המציאות האישית הזו שתיארתי דומה למציאות של נשים מסורתיות אחרות. הסיפור של אמא שלי מייצג סיפור של אישה דתית־מזרחית המקפידה על ההלכה. ידגר מציג את סיפורן של הנשים להן זהות מסורתית מורכבת יותר, אשר מצד אחד רואות את הגוף ההלכתי כולו כמחייב, עם זאת בוחרות שלא לקיים את כל המצוות, ומשחררות את עצמן ממצוות שהן תופסות כמדכאות, תוך שמירת ליבת הזהות היהודית. ידגר מזהה מציאות זו כתנועה פרגמטית המבנה זהות בה משתלבים ממדים מסורתיים ופמיניסטיים כאחד. ידגר מכנה תנועה זו כתנועה מורכבת, אך אני רואה בה דווקא את הפשטות. כך או כך, ודאי שהן ההתנהלות של אמא שלי והן ההתנהלות של הנשים לפי המחקר של ידגר, אינה אידיאולוגית.
ידגר מציג את סיפורן של הנשים להן זהות מסורתית מורכבת יותר, אשר מצד אחד רואות את הגוף ההלכתי כולו כמחייב, עם זאת בוחרות שלא לקיים את כל המצוות, ומשחררות את עצמן ממצוות שהן תופסות כמדכאות, תוך שמירת ליבת הזהות היהודית. ידגר מזהה מציאות זו כתנועה פרגמטית המבנה זהות בה משתלבים ממדים מסורתיים ופמיניסטיים כאחד. ידגר מכנה תנועה זו כתנועה מורכבת, אך אני רואה בה דווקא את הפשטות.
מתוך המקום הזה צמחנו אנחנו, נשים מזרחיות על הרצף הדתי־מסורתי, שחיות במציאות חיים דינאמית – הן ביחס למגדר והן ביחס להלכה, ויצאנו לעולם. אני התחלתי את פעילותי הפמיניסטית במרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בתל אביב. אמנם במחלקת החינוך הדתי, אך במרכז סיוע פמיניסטי־רדיקלי. שם למדתי לראשונה תיאוריות מגדריות. במקביל, בלימודי המשפטים, למדתי במדרשה לנשים בבר אילן, בתוכנית מיוחדת להכשרת משפטניות במשפט העברי. כמי שבאה מבית הלכתי, וראתה לא אחת ויכוחים הלכתיים במשפחה בהם פסקה אחותי הגדולה, פסיקת הלכה הייתה קרובה לליבי, אך עד אז מעולם לא פתחתי דף גמרא.
בין בית לאידיאולוגיה
מעולם פרגמטי נטול אידיאולוגיות, נכנסתי לפעול בשני עולמות אידאולוגיים, פמיניזם דתי ופמיניזם רדיקלי, שהרחיקו אותי מהעולם הספרדי בו גדלתי. שנים אחר כך נכנסתי לשיח החברתי, השיח המזרחי. בשנת הבחירות ב־2015 כתבתי שני פוסטים שיכולים להיראות סותרים לחלוטין. בקבוצה של פמיניסטיות דתיות מחיתי על התיעוב כנגד תנועת ש"ס, תיעוב שראיתי בו התנשאות שלא שמה לב לנערות ולנערים שאילולי תנועת ש"ס, היו נערות ונערים בסיכון; בקבוצה של פעילים מזרחים מחיתי על הצטרפות חלק מהפעילים לתנועת ש"ס בה אין נשים. מהנשים הפמיניסטיות ביקשתי לראות את המעמדות השונים בחברה, מהגברים המזרחים ביקשתי לראות את הנשים. הסתירה הזו, הובילה אותי לקבוצה פמיניסטית מזרחית, שם הרגשתי בעוצמות חזקות מאוד את הצורך להשתחרר מכבלי הדת, הצורך בחופש. אז ביקשתי לחזור לבית הספרדי שלי. גיליתי שהבית הזה פתוח בשבילי תמיד, אך לא תמיד יש בו מקום לאידיאולוגיות אותן אספתי בדרך. בשבתות כבר לא יכולתי להצטרף לאחי בשירת פיוטים ליד הגיסים שלי; ואם רציתי לדבר על דברים בהם עסקתי, שיח על פגיעות מיניות וזכויות אדם – השיח הרגיש שמאלני מדי ולא מתאים לשולחן שבת. שנים נאלצתי להפריד בין הבית לאידיאולוגיה. האידיאולוגיה הייתה בחוץ, ומצאתי אותה בעיקר בפמיניזם הדתי. הפמיניזם הדתי היה אכסניה, אבל לא בית – הוא לא דיבר את ההלכה הספרדית, שבה ראיתי גמישות מדהימה, מותאמת למציאות. גמישות שמוכנה להתעמת עם מקורות השתלשלות ההלכה, עד הפסוק מהתורה ממנו נלמדת ההלכה.[2]
אני זוכרת ערב בו דיברו על נשים בתפילה. גבאיות בתי כנסת אורתודוקסים סיפרו על התפילה השוויונית אצלן בגאווה – המחיצה באמצע בית הכנסת; מתחילים בתפילה רק כשיש גם מניין נשים ולא רק מניין גברים; חלקן סיפרו שנשים עולות לתורה; הכי קיצוני היה בית הכנסת בו נשים גם קראו בתורה במניין שיש בו גם גברים. בפאנל, כל הרבנים והגבאיות (כהגדרה אז) אמרו שלפי ההלכה הם לא רואים אפשרות לנשים להיספר למניין, לא עכשיו ולא בעתיד. בעצם לא כל. היה רב אחד שאמר אחרת – רב ספרדי של קהילה בה נשים מעורבות בבית הכנסת במידה נמוכה יחסית. הוא אמר – בקהילה בה הציבור רואה בנשים חלק מציבור, אני לא רואה סיבה שלא לספור גם נשים למניין; וּודאי שבקהילה כזו אין עניין של כבוד הציבור בהקשר של קריאת נשים בתורה, שהרי הציבור מחל על כבודו. אם מסתכלים קדימה, אמר הרב, ברבות הזמן, ככל שיותר בתי כנסת ינהגו כך, ממילא ההלכה תשתנה – כי כבר נפרש ציבור כציבור של נשים וגברים. המילים האלה הורידו ממני עול שבדיוק התמודדתי איתו. קצת קודם התחלתי ללכת לבית כנסת ספרדי שוויוני, בו סופרים נשים למניין.[3] כאדם הלכתי, היה לי קשה ובלי שישימו לב, תמיד ספרתי גברים, לוודא שיש מניין 'באמת'. הבנתי ששינוי ההלכה קורה לא רק מלמעלה, אלא גם מלמטה – בהתנהלות שונה שלנו עצמנו. גם במקרה אחר – כשחברה לא דתיה אמרה לי שהיא רוצה להתחיל לשמור טהרה, אבל גם לא רוצה לשקר לבלנית שהיא נשואה, והתייעצה איתי מה לעשות. ידעתי פחות או יותר את התפיסה ההלכתית בעניין ואפילו פלפולי המקלים, אבל לא ידעתי בדיוק איך טובלים. אז הלכתי לשאול את האחיות הנשואות שלי, שהורו לי הלכה לא פעם. אחותי הציעה שתלך עם חברה לטבול בחוף נסתר בים. ראיתי שהבית שלי, זה החרדי, לא זקוק לפלפולים הלכתיים, אלא משתמש בשכל ישר והגיון בריא להגיע לאותן מסקנות בדיוק.
שנים נאלצתי להפריד בין הבית לאידיאולוגיה. האידיאולוגיה הייתה בחוץ, ומצאתי אותה בעיקר בפמיניזם הדתי. הפמיניזם הדתי היה אכסניה, אבל לא בית – הוא לא דיבר את ההלכה הספרדית, שבה ראיתי גמישות מדהימה, מותאמת למציאות. גמישות שמוכנה להתעמת עם מקורות השתלשלות ההלכה, עד הפסוק מהתורה ממנו נלמדת ההלכה.
כשלמדתי את השל,[4] שכתב הגות שלמה בתגובה על כך שהאדם מדבר על א-לוהים במקום לדבר איתו, הבנתי שהוא לא פגש את המשפחה שלי ודומות לה. המשפחה שלי לא קראה את הספר 'א-לוהים מבקש את האדם', לא היה בזה צורך; בבית שלי כל הזמן דיברו עם א-לוהים, וגם אני ניהלתי איתו שיחות וויכוחים כבר מגיל קטן, וביום כיפור בכלל דיברתי עם אמא, השכינה.[5] הבנתי שאני באה מעולם רחב יותר, שבו היהדות לא מתנקזת להלכה בלבד, אלא היא דרך חיים גמישה ורחבה. כבר לא הצלחתי לחיות בדוגמה פמיניסטית שכפופה לדת, בה שינוי משמעותי במעמד האישה אולי יקרה כשיבוא המשיח. אבל לא רציתי לוותר על המסורת שלי. ביקשתי לבנות בית שיכיל את שני הדברים גם יחד, היהדות שאני חלק ממנה והפמיניזם שרכשתי.
לאחוז בעבר ולגעת בעתיד
בחיפושי מצאתי נשים נוספות שהרגישו כמוני. חלקן פעלו בפמיניזם המזרחי, והייתה חסרה להן המסורת; חלקן כמוני מהפמיניזם הדתי וגם להן הייתה חסרה המסורת, המסורת המשפחתית. זו המכילה ומאפשרת, שאולי לא מדברת זכויות אדם על שולחן שבת, אבל חיה אותו בסיפורים במבטאים ערביים על השכנים שם. יחד התאספנו לבנות בית לעצמנו. בית בו יהיה מקום גם לפמיניזם שלנו, גם למזרחיות שלנו, גם לחברתיות ושיח מעמדי, כל זה דרך המסורת היהודית ממנה באנו. אנחנו מבקשות שכולם יחד יהיו העמודים בבית הזה. התאגדנו והקמנו את בית מדרש ערבות.
סביב השולחן לומדות נשים על הרצף המסורתי; נשים ממגוון עדות, מערב ומזרח; נשים על הרצף המגדרי. יחד אנחנו שמות את אמותינו ואותנו בבית המדרש, כחלק משרשרת המסירה. המקורות שלנו רחבים, גמרא־הלכה, הגות יהודית והגות פמיניסטית – כולם נמצאים על השולחן. אנחנו "חופרות את מתותינו"[6] מקברי ההיסטוריה, מלקטות את מעט הכתבים שנרשמו על ידיהן; ובמקביל רושמות את התורה שבעל־פה ששמענו, מקיימות הלכה למעשה "אל תיטוש תורת אמך". תורת האמהות מצטרפת לתורת האבות – יחד הן התורה שאנחנו מחזיקות. ההלכה המסורה מצטרפת להלכה הכתובה, שנבחנת בעין המציאות – בבחינת דין שכל וזמן.[7]
בחיפושי מצאתי נשים נוספות שהרגישו כמוני. חלקן פעלו בפמיניזם המזרחי, והייתה חסרה להן המסורת; חלקן כמוני מהפמיניזם הדתי וגם להן הייתה חסרה המסורת, המסורת המשפחתית. זו המכילה ומאפשרת, שאולי לא מדברת זכויות אדם על שולחן שבת, אבל חיה אותו בסיפורים במבטאים ערביים על השכנים שם. יחד התאספנו לבנות בית לעצמנו. בית בו יהיה מקום גם לפמיניזם שלנו, גם למזרחיות שלנו, גם לחברתיות ושיח מעמדי, כל זה דרך המסורת היהודית ממנה באנו.
בלימוד שלנו אנחנו מבקשות לאחוז בעבר, ולגעת איתו בעתיד, באמונה שדווקא אנו כנשים בעלות יכולת מיוחדת לעשות זאת. למדנו שמבחינה ביולוגית אנחנו היינו ברחם סבתותינו, כביצית בתוך אמותינו העובריות. עם הסבתא הזו נגדל בתוכנו את נכדתנו.[8] בתוך מעגל הרחמים הזה, אנחנו מחזיקות את בריאת האדם הראשונה השוויונית – "זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם".[9] זוכרות שהאישה הוכפפה לאיש כעונש, שאנחנו בתהליך תיקון שלו. אנחנו מעיינות בפסוקי בריאת האדם המלמדים על מסורת שתחילתה בשוויון מגדרי נטול יחסי כוח – האדם כזכר והאדם כנקבה, שניהם כאחד נוצרו בצלם אלוהים: "בְּיוֹם בְּרֹא אֱ-לֹהִים אָדָם, בִּדְמוּת אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם, וַיְבָרֶךְ אֹתָם, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם".[10] אנחנו מבקשות להחזיר עטרה ליושנה, ובונות עולם שפסוקי בריאה אלה הן האופק שלו, האופק של הנכדים והנכדות שכבר קיימים בנו. כך אנחנו מחברות מסורת.
*שירה בן אלי היא עורכת דין קהילתית, פעילה חברתית בתחומי יהדות וחברה
[1] יעקב ידגר וישעיהו (צ'רלס) ליבמן, 'מעבר לדיכוטומיה: דתי־חילוני, המסורתיים בישראל', אורי כהן ואחרים (עורכים), ישראל והמודרניות: למשה ליסק ביובלו, באר־שבע 2006, עמ' 336–367.
[2] ראו לדוגמה – מאמר גמישות ההלכה של רבי חיים דוד הלוי; פסיקת הרב משאש בעניין כיסוי ראש לנשים; פסיקת הרב משאש בעניין קצבים מחללי שבת; פסיקת הבן איש חי בעניין נסיעה ברכבת בשבת; הלכות גיור לפי תפיסת הרב חיים דוד הלוי.
[3] בית הכנסת 'דגל יהודה' בשכונת ארנונה בירושלים.
[4] הכוונה להגותו של הרב אברהם יהושוע השל.
[5] לפי הקבלה ביום כיפור הצד האמהי בא-לוהות, השכינה, יושבת על כיסא הכבוד.
[6] מתוך השיר 'אלמות' של אסתר שקלים.
[7] הרב משאש.
[8] הביציות נוצרות עם יצירת כלל האיברים בגוף האשה – עוד בהיותה עוברית ברחם.
[9] בראשית א', כ"ו.
[10] בראשית ה', א'–ב'.
