לאן נעלמו הכהנים ?
התפתחותן של תפיסות קדושת האל והתקדשות האדם
עוד לפני חורבן המקדש, טוען איל רגב, גלה מוקד היהדות החז"לית מהמקדש. על מחלוקות הפרושים והצדוקים, מקור ההקלות הפרושיות, ותפיסות הקדושה השונות שהניבו את המחלוקות.
איל רגב*
יהדותם של חז"ל, למן ימי בית שני ועד ימינו, היא דת המונהגת על ידי חכמים. זאת בניגוד לדת ישראל בימי בית ראשון ובראשית ימי בית שני, אשר הונהגה על ידי כוהנים. חז"ל קובעים את ראשיתה של המסורת ההלכתית, במסכת אבות שבמשנה, באופן הבא: 'משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים' ובהמשך מפורט כיצד עברה התורה לאנשי כנסת הגדולה ולחכמים הפרושים, אבותיהם הרוחניים של חז"ל. אולם מסורת זו מתעלמת לחלוטין מן הכוהנים, שעל-פי ספרי התורה והנביאים היוו את ההנהגה הדתית של העם, ועמדו בראש המוסד הדתי המרכזי – בית המקדש.
במאמר זה אני מבקש להראות כי התעלמות זו מן הכוהנים איננה מקרית. ברצוני להציג את המסקנות אליהן הגעתי בשורה של מחקרים החושפים היבטים חדשים בנוגע לתפיסות היסוד של חוגי חז"ל עוד בטרם החורבן. מדובר בעמדות הפרושים והצדוקים בנוגע למצוות התורה השונות (קורבנות, טהרה, דיני שבת ומועד) וכן ביחס ללימוד תורה. סבורני שניתן ללמוד מהן על פן חשוב ובסיסי של יחסם של חז"ל – למעשה, של הפרושים שאת דרכם חכמי המשנה והתלמוד ביקשו להמשיך – להלכה וללימוד התורה.
לדעתי, יהדותם של חז"ל היא דת של חכמים לומדי תורה ולא של כוהנים העוסקים בעבודת הקורבנות. לכאורה ניתן לסבור שהסיבה לכך נובעת מכך שבית המקדש השני חרב, ובכך הוגבלו האפשרויות שעמדו בפני החכמים לעבוד את האל, וכל שנותר להם הוא להתרכז בתלמוד תורה ותפילה (ויש אומרים, אף גמילות חסדים). זאת, ברוח מאמר הבבלי: "והיינו דאמר רבי חייא בר עמי משמיה דעולה, מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד" (ברכות ח ע"א). אולם למעשה מאפייניה של דתם של חז"ל כדת של לומדי תורה מתגלים עוד בטרם חורבן הבית, עת המקדש היה בשיא תפארתו.
מסקנה זו מתבררת אם משווים את עמדותיהם של ראשוני החכמים לפני חורבן הבית, הלא הם הפרושים, עם אלו של יריביהם – הצדוקים. ההשוואה בין הלכות הצדוקים והפרושים חושפת את השקפת העולם היסודית של חז"ל ביחס לקדושת האל ולדרך עבודתו.
חז"ל ראו בפרושים את מכונני דרכם ההלכתית וההגותית. אישים מימי בית שני, כגון יוסי בן יועזר, הלל ושמאי, רבן שמעון בן גמליאל ורבן יוחנן בן זכאי נזכרים תדיר בספרות חז"ל כבעלי הלכה ומנהיגים דתיים. לעומתם, מנהיגיהם של הצדוקים היו כוהנים, ואף כוהנים גדולים, ועימהם נמנו השליטים החשמונאים ששימשו גם ככוהנים גדולים – יוחנן הורקנוס ('יוחנן כוהן גדול') ואלכסנדר ינאי. החל מן התקופה החשמונאית ועד חורבן בית שני (במשך למעלה ממאתים שנה) התגלעו ויכוחים ועימותים בין הפרושים והצדוקים על רקע סוגיות הלכתיות, שחלק ניכר מהן נוגע לפולחן במקדש. מחלוקות אלו מגלות את המשנה הדתית של שתי הכיתות, שהיוו מעין קבוצות עילית השואפות להנהיג את העם בדרכים מנוגדות.
החומרה הצדוקית וקדושת המקדש
עמדותיהם של הצדוקים נטו באופן עקבי להחמרה הלכתית. הם גזרו על טומאות שהפרושים ביקשו להתיר וכן אסרו מלאכות בשבת שהפרושים התירו, כגון עירוב חצרות וחיבוט ערבה (בהושענא רבה החל בשבת). בין היתר התגלעה ביניהם מחלוקת על דבר מועדי הבאת העומר בחג הפסח ולספירת שבעת השבועות עד לחג השבועות, מחלוקת אשר הייתה לה נגיעה לשמירת השבת. הבייתוסים, שהיו פלג של הצדוקים, פירשו את הצו המקראי לפיו העומר מובא 'ממחרת השבת' כי יש להביאו ביום הראשון שלאחר השבת שבתוך חג הפסח. הפרושים חלקו עליהם וטענו כי 'שבת' היא מועד, והכוונה לחג הראשון של פסח שלמחרתו, ביום הראשון של חול המועד, יש להקריב את עומר ביכורי השעורים על המזבח. עמדת הבייתוסים נבעה מכך שהם ביקשו למנוע מצב בו מדי מספר שנים העומר ייקצר במהלך השבת, ובכך יביא לחילולה.
חילוקי הדעות החריפים נמשכו ביחס לעבודת הכוהנים בבית המקדש. לדידם של הצדוקים, קורבנות התמיד, צריכים להיות מובאים מנדבות של יחידים, בעוד הפרושים סברו כי כל העם צריך להיות שותף באופן שוויוני בעבודת הקורבנות. לשם כך תיקנו הפרושים במהלך התקופה החשמונאית את תקנת מחצית השקל. הצדוקים והפרושים אף התווכחו על דרך ביצועה של הפעולה המקודשת ביותר בפולחן במקדש, הקטרת הקטורת בקודש הקודשים ביום הכיפורים. הצדוקים טענו כי יש להעלות באש את הקטורת בהיכל, בטרם ייכנס הכוהן הגדול לקודש הקודשים. הם סברו כנראה שבאופן זה ענן הקטורת יכסה על פעולת הכניסה לקודש הקודשים ויסתיר את המעמד הנורא מעיני ההמון. לעומתם, הפרושים סברו כי על הכוהן הגדול להעלות באש את הקטורת רק לאחר שנכנס לקודש הקודשים, באופן שכניסתו עשויה להיות גלויה לעין כל.
אלה הם רק אחדים מסלעי המחלוקת המרכזיים בתקופה החשמונאית וההרודיאנית. לא מדובר בשאלות תיאורטיות או הגותיות, אלא בבעיות הלכתיות מעשיות שהדהדו בחללו של בית המקדש, ומובן שהיה צורך להכריע על-פי מי לנהוג. לעתים ידם של הצדוקים הייתה על העליונה ולעתים הפרושים גברו. אולם, מחלוקות הלכתיות אלה לא היו מקריות או סתמיות. ניתן להצביע על קו מקשר המאפיין את כלל עמדות הצדוקים, וכן קיימת מגמה אחידה להלכותיהם של הפרושים המנוגדות לאלו של הצדוקים.
מובן שהצדוקים החמירו בדיני טומאה וטהרה ובהלכות שבת, בעוד הפרושים הקלו בהן, אך ניתן להגיע לאבחנות מדוייקות מזו. ניתן לראות כי הצדוקים שמו דגש רב יותר על מרכזיות עבודת הכוהנים במקדש, וסברו כי יש להרחיק את ההמון מן הקודש. כך עולה מהתנגדותם לתקנת מחצית השקל שקבעה כי כל ישראל שותפים לעבודת הקורבנות, כמו גם משאיפתם להסתיר מעיני המון העם שבמקדש את כניסת הכוהן הגדול לקודש הקודשים ביום הכיפורים. לעומתם, בשתי סוגיות אלה הפרושים הפחיתו באופן יחסי ממעמדם הרם של הכוהנים ובחרו להדגיש את שיתוף העם כולו בפולחן במקדש. מגמה זו התבטאתה גם באופן בו הפרושים צמצמו את מתנות הכהונה הניתנות לכוהנים: מעשר ראשון, מעשר בהמה, ומנחות הסולת המובאות יחד עם קורבנות השלמים.
קדושה דינמית וקדושה סטטית
הבדלים אלו בעמדותיהם הדתיות של שני הזרמים הם תהומיים בהתחשב בכך שהצדוקים והפרושים חיו באותה תקופה, באותה מציאות חברתית, פוליטית וכלכלית, לנגד עיניהם אותה תורה שבכתב המהווה את התוכן ומקור הסמכות לעמדותיהם, והם אף היו שותפים לניהול מוסד פולחני מרכזי אחד – בית המקדש. כיצד ניתן להסביר את עצם היווצרותן של תפיסות יסוד מקוטבות אלו ביחס לאופן שמירת מצוות התורה והפולחן במקדש? מה גרם לפרושים ולצדוקים לפנות לשני כיוונים כה מנוגדים בהגדרת ההיבטים המעשיים של דתם? מדוע הצדוקים מחמירים בדיני שבת וטהרה ומדגישים את מרכזיות עבודת המקדש ומעמדם של הכוהנים, בעוד הפרושים מקלים בדינים אלה ומפחיתים באופן יחסי ממשקלם של הכוהנים?
חילוקי הדעות הנקודתיים בנושאים אלה מצטרפים לכדי שתי השקפות עולם שונות זו מזו ביחס לסוגייה היסודית ביותר בתפיסה הדתית באשר היא: מהות הקדושה. ההחמרה ההלכתית נובעת מן החשש מן החטא, כלומר מכך שהאדם יחלל את הקדושה הטמונה ביום השבת או בטהרת המקדש. הטומאה, העבירות ועשיית מלאכה בשבת מסכנות את התקדשות העם בפני האל ולכן בוחרים הצדוקים להתגדר בסייגים ואיסורים בכדי להגן על הקדושה. בדומה לכך, מרכזיות הכוהנים בעבודת הקודש נובעת מן התפיסה שבני אהרן שהם אנשי קודש (ובייחוד הכוהן הגדול ביום הכיפורים) וראויים למגע עם קדושת האל יותר מאשר יתר העם והם אלו המסוגלים לשאת את המגע עימה. כיוון ששכינת האל במקדש טמירה ומסוכנת, הצדוקים מבקשים למדר אותה ולהרחיק את בני העם, שעל פי הגדרת התורה הם פחות קדושים, מהיבטים מסוימים ומרכזיים של עבודת הקורבנות.
הפרושים לעומתם בהחלט מכירים בקדושת כל אלה, אלא שלדידם אופייה של קדושה זו שונה. הלכותיהם משקפות גישה לפיה קדושת המקדש והשבת אינה כה נוראה ומאיימת, והאדם הפשוט אינו צריך לחשוש עד כדי כך ממגעה. אין צורך בהחמרות יתר באשר לשמירת השבת ודיני טומאה וטהרה, ואין סיבה להרחיק את העם מעבודת הקורבנות. העם הפשוט ראוי למגע עם הקודש לא מפני שהוא מקודש ככוהנים, אלא מכיוון שהקדושה שבמצוות, המואצלת מקדושת האל, היא דבר קבוע ויציב למן בחירת הקב"ה בעם ישראל ואין צורך להרבות בגדרים ומחיצות בכדי לגונן עליה לבל תתחלל.
יסודן של שתי גישות אלה מצוי כבר בתורה. במקומות שונים בספרי שמות, ויקרא ובמדבר מודגשים עבודת הקורבנות, מעמד הכוהנים, איסורי הטומאה והיותה של השבת 'קודש' (באופן בו השבת מקבילה למשכן). עם ישראל וכוהניו זוכים למעמדם הרם בפני האל בתהליך ממושך של התקדשות תוך כדי מילוי המצוות וההישמרות מן האיסורים שרובם כרוכים בעבודת הקורבנות וההיזהרות מן הטומאה. כל הפרה של ציווי הקדושה מביאה לחילול נורא שתוצאותיו עשויות להיות הרות אסון, כמו מותם של נדב ואביהו שהקריבו אש זרה על המזבח. זוהי קדושה דינאמית, משתנה ופגיעה הדורשת מאמץ תמידי להגנה מפני פגיעה וחילול. בניגוד לגישה זו, מחוקי ספר דברים מבצבצת ועולה גישה שונה, לפיה אין לדיני הפולחן, הכהונה והטהרה חשיבות או הדגשה רבה יותר משל דינים אחרים, כגון מצוות התלויות בארץ. התקדשות עם ישראל הייתה חד-פעמית, במעמד הר סיני, ומאז היא הולכת ונמשכת ואיננה עשויה להיבטל מן העולם אף אם בני ישראל יחטאו. שכינת האל בקרב עמו ובמקדש איננה ישות פגיעה ודינאמית שיש להגן עליה. בספר דברים הקדושה היא דבר קבוע, היא מעמד, מעין סטטוס של עם ישראל, ולא תהליך אין סופי של התקדשות. הקדושה איננה משתנה או מסתלקת בעקבות חילול הקודש (בניגוד לתפיסת הקדושה הדינאמית). מילוי המצוות רק מוציא אותה מן הכוח אל הפועל. לכן, לפי תפיסה זו, שניתן לכנותה "קדושה סטטית", גם יש פחות צורך להרחיק באיסורים והחמרות ובמידור עבודת הקורבנות לידי מיעוט נבחר.
התורה היא שלמות אחת, אך החיים על-פיה כרוכים בקשיים פרשניים, הכרעות הלכתיות והתלבטויות בבחירת הדרך המתאימה לעבודת האל. ניכר כי הצדוקים הלכו בנתיבה של תפיסת הקדושה הדינאמית העולה מאותם חלקים של ספרי שמות, ויקרא ובמדבר, בעוד הפרושים, ובעקבותיהם חז"ל, בחרו בדרך הקדושה הסטטית המשתמעת מספר דברים. הבדלי השקפה יסודיים אלו – האם קדושת האל וחיובי המצוות נועדו לקיים תהליך התקדשות מתמשך של עליות ומורדות או לשמור על הקדושה הבראשיתית והקבועה שבבחירת עם ישראל ומתן תורה – התוו את דרכם ההלכתית של שני הזרמים. בעקבות תפיסת הקדושה הסטטית הקדישו התנאים והאמוראים פחות תשומת לב לעבודת הקורבנות ביחס להיקפם היחסי של צווים אלה בתורה. הם שמו דגש רב במיוחד על המעשה הדתי בחיי היום יום של הפרט, וראו את שיאה של עבודת האל לא בהקרבת קורבנות, אלא בלימוד התורה (גישה הבאה לידי ביטוי מאוחר יותר בכתבי הרמב"ם, למשל).
האינדיבידואליזם של סוף ימי הבית
יחסם המיוחד של הפרושים והחכמים לפולחן ולתופעת הקדושה מתבטא באופן בו הם בחרו להדגיש דווקא את העשייה הדתית הפרטית של היחיד. הדבר משתקף בדיני הטהרה על-פיהם נהגו. ניתן להראות כיצד הפרושים והתנאים הקפידו מאד בדיני טהרה דווקא כשהללו אינם חלים על תחום המקדש והפולחן הציבורי, אלא כשהם נוגעים לעבודת הקב"ה באופן פרטי, בייחוד בתפילה ובתלמוד התורה. החל מן התקופה החשמונאית, ובייחוד למן ימי הורדוס המלך ועד לתקופת המשנה הקפידו בחוגי החכמים על טהרה בחיי היום-יום ללא קשר לכניסה למקדש או מגע עם מתנות כהונה. גישה זו המכונה 'טהרת חולין' הוחלה על שלושה תחומים: אכילת מזון של חולין (להבדיל מנתחי הקורבנות, תרומות, מעשר שני וכו') בטהרה, היטהרות לפני תפילה וכן הטהרות לפני קריאה בתורה או לימוד תורה. לעיתים ההיטהרות התבצעה באמצעות נטילת ידים ולעיתים באמצעות טבילה במקווה. ואמנם בחפירות ארכיאולוגיות נתגלו כמות גדולה ביותר של כלי אבן שאינם נטמאים המקלים על אכילת חולין בטהרה, וכן מספר מקוואות ליד בתי כנסת ובתי מדרש.
אותם פרושים וחכמים, כגון יוסי בן יועזר ורבן גמליאל דיבנה, ביקשו להשיג קדושה וחוויה דתית פרטית בחיי היום-יום הרחק מן המקדש. בכך היה חידוש, כמו גם בהפיכת התפילה ותלמוד התורה מחוץ למקדש לדבר של קבע ונחלתו של ציבור רחב. למרות מעורבותם של הפרושים בעבודת המקדש ומסירותם של חכמי המשנה לזכרו של המקום הקדוש, הפולחן במקדש לא מילא את מאווייהם וצורכיהם הדתיים. שכן, הייתה זו פעולה דתית קולקטיבית, מרוחקת פיזית, ורגעית, שעיקר המעורבים בה הם הכוהנים. פעולה המבוססת מיסודה על תפיסת הקדושה הדינאמית. הפרושים ביקשו לזכות במעורבות דתית אישית ויומיומית ולחוש שהם עובדים את ה'. הם לא חששו מהרחבת מעגל הקדושה מן המקדש לבית הפרטי ולבית הכנסת, שהרי הם החזיקו בגישה לפיה הקדושה היא סטטית, יציבה ובלתי פגיעה, ואין הכרח לבצרה ולסייגה במקדש, פן תיפגע. אכן, לפי תפיסת הקדושה הסטטית עיקר הקדושה לא חל על המקדש ועבודת הכוהנים אלא קודם לכל על כלל עם ישראל באשר הוא. ואמנם, על אף שבכל האמור לדיני הטומאה והטהרה במקדש הפרושים והחכמים נקטו בגישה מקלה מזו של הצדוקים, הם בחרו ליישם חלק מדינים אלו בחיי היום-יום הפרטייים שאין להם נגיעה לעבודת המקדש ולכוהנים.
חייהם הדתיים התמלאו בתחושה כי כל סעודה היא שותפות בין האדם לאל הזן אותו, כל תפילה היא עמידה בפני ה', וכל קריאה טקסית בתורה או לימוד תורה אינה אלא מימוש תורה זו בחיי היום-יום של האדם וחוויה רוחנית נעלה. בניגוד לתקופת בית ראשון וראשית ימי בית שני, המקדש הפך עתה לחלק (אמנם חשוב) מחייהם הדתיים, ולא עוד לעיקרם. היה זה שיאו של תהליך של אינדיבידואליזם בחברה היהודית, כאשר אנשים רבים התנתקו ממסגרות חברתיות קולקטיביות (כגון מן המשפחה המורחבת). מסגרות אלו הגבילו לעיתים את שאיפותיו ויכולתו של האדם הפרטי – כגון מעמדו ביחס לכוהנים ומידת מעורבותו בפולחן במקדש ומנעו ממנו מלהגשים את עצמיותו.
רישומיו של תהליך זה ניכרים גם בהתפתחות ההלכה של חז"ל, כגון הדגש ששמו אנשי בית הלל על כוונת האדם בקיום המצוות. מעניין כי תהליך האינדיבידואליזם חרג מתחום ההלכה והמחשבה הדתית והוא משתקף אף בעדויות הארכיאולוגיות מסוף ימי בית שני על דרכי הקבורה אשר מלמדות על מבנה החברה בירושלים ובסביבתה למן ימי הורדוס ועד החורבן. באותה תקופה החלו לקבור את הנפטרים בגלוסקמות (ארגזי אבן לאכסנת עצמות הנפטר לאחר שנתעכל הבשר). קבורה שכזו מעידה על צורך של בני המשפחות והחברים לקבור כל אדם לחוד, כאינדיבידואל העומד בזכות עצמו, ולא לקבץ את עצמות בני המשפחה או הדור בבור או מאסיפה. מסתבר שזהותו האישית ודמותו של היחיד השתמרו גם לאחר מותו, ולעיתים אף צוינו שמו וכן פרטים ביוגרפיים קצרים על גוף הגלוסקמה, ואף היו שהרבו בקישוטים ועיטורים להנצחת הנפטר. השאיפות הדתיות האינדיבידואליסטיות של היחיד היו, אם כן, חלק מתמורה חברתית שחלה באותם דורות כחלק מהעלייה בחשיבותו של הפרט בחברה בכללה.
הפרושים זכו לאהדת רוב העם וייתכן מאד שלקראת סוף תקופת בית שני אף הצליחו ליישם את הלכותיהם ושיטתם במקדש. עם חורבן בית שני בשנת 70 לספירה הצדוקים הפסיקו להתקיים כתנועה, ואילו החכמים הפרושים שנותרו המשיכו לפעול במתכונת חדשה. הם המשיכו בדרכם, דרך הקדושה הסטטית ועבודת הקב"ה של היחיד בחיי היומיום, במנותק מן המקדש. שיטתם תאמה יפה את הנסיבות אליהן נקלעו בעל כורחם. אולם, לולא נבין ונוקיר את שיטת יריביהם, לא נוכל להעריך כשורה את אופייה וייחודה של משנתם הדתית הבסיסית של חז"ל.
