גם אני רוצה לשאת אל הר עיניים ולדרוש שכינה דווקא שם, כברת היסטוריה ממרום ובמקום אשר יבחר. אבל לא היום, לא אני. גם לי קשה שאנחנו ספונים בבתינו ולא בונים בית לשמו. אבל לא היום, לא אני. עת לבקש ועת לרחוק ולא בכל עת אל הקודש. עוד לא.
אינני מורה הלכה ולא אותה אני ירא. נכון, איני מבין איך מבטלים שורה של איסורי תורה בהסתמך על עדויות יחיד היסטוריות והשערות גיאוגרפיות מסופקות, ואיני מבין איך אפשר ללכת סמוך ונראה מהדביר בצעד בוטח. אבל היו – רבים וגדולים – שהתירו. יהיה זה שקר לצרכי פולמוס לומר שהאיסור הוא מה שעוצר בעדי ובעד רגלי. יש טעמים אחרים.
א.עלינו ובנינו והקמנו וחידשנו ונטענו והתרגלנו וכולנו ציונים, וכולנו נבונים, וכולנו חושבים שעל עם ישראל לקחת את גורלו בידיו ולשוב אל הארץ ואל ההיסטוריה, והקב"ה יענה אחרינו אמן. למי שרואים באקטיביות הזו הפרה של הציפייה המשיחית, או את חטא המעפילים המודרני, אנו רגילים להשיב בתוכחה ובשכנוע עמוק בצדקת הדרך הציונית.
ואף על פי כן, גם כשהכפיים עמוק ברגבים, קמעה קמעה ושעל אחר שעל, מוכרחים לשמור על אופק. משהו מוכרח להישאר בידי שמים. זה ההבדל המכריע בין פעולה בתוך ההיסטוריה בברכת ה', לבין אימוץ מלא של תודעת 'כוחי ועוצם ידי', והוצאת ה' מן התמונה. אמונה דורשת שיהיה דבר-מה אחד, שבו אין לנו ברירה אלא לקוות; שלגביו אנחנו מצפים, לא מבצעים. מייחלים, לא מכלים מלאכה. משהו שקצה הגשמתו אינו מסור בידי אדם.
גם כשהכפיים עמוק ברגבים, קמעה קמעה ושעל אחר שעל, מוכרחים לשמור על אופק. משהו מוכרח להישאר בידי שמים. זה ההבדל המכריע בין פעולה בתוך ההיסטוריה בברכת ה', לבין אימוץ מלא של תודעת 'כוחי ועוצם ידי', והוצאת ה' מן התמונה. אמונה דורשת שיהיה דבר-מה אחד, שבו אין לנו ברירה אלא לקוות; שלגביו אנחנו מצפים, לא מבצעים
ב.המקדש וכל אשר לו צריכים להיות פירותיו של תהליך בנין ומה שמתאפשר בעקבותיו. אין טעם לאפר פנים מלוכלכות. כדי שלעליה להר יהיה ערך, עליה לבוא בעקבות מהלך שלם של תיקון, להופיע בסופם של בניית חברת מופת סולידרית, של קיבוץ גלויות, של צדק חברתי, של חינוך מוסרי, של לימוד תורה. המבקשים "לדלג" אל העמוד האחרון אינם רק חסרי-סבלנות, הם מעמידים פנים שהדברים בשלו, בטרם עת. הסכנה אינה רק פירות ביאושים, גם עיוורון קולקטיבי לעליבותה של העלווה ולצורך בתיקון.
ג. אסור לנו לעשות את הר ה' לכלי שרת במאבקינו המדיניים. להשתמש במקום הקדוש כדי "להוכיח נקודה", כדי להדגיש בקול שיד ישראל תקיפה, עושה את הקודש לכלי. וברגע שהוא כלי, הכל כשר. אם כשר, כמו שחושבים חלק מתופשי התורה היום, להפגין בהר כדי לנופף בשליטתנו, כשר גם, כמו אחז וחזקיהו, לגרוע מן המבנה ומאוצרותיו כדי לשחד את מלך אשור. הר ה' לא נועד להראות העמים את יקר תפארת גדולתו של ריבון חילוני ארצי, גם לא כזה שמתפאר באצטלה גאולית. אל המקום אשר בחר ה' באים לֵרָאוֹת, לא להראות.
ד.רק בית תפילה לכל העמים יכול להיות בית שלישי. כל מה שיעשה כמחטף, בברכת גוי אחד ולמגינת אחר, לא יתקדש, ואחריתו כמקדש יוליאנוס. רק בברכת שכנינו, ולא במריבה איתם, עשויה עליה להר להיות בקדושה ובטהרה ולא בהתרסה ובמדון. על זה עלינו לעמול, למטה, וברצות ה' נזכה.
ואם אינו יכול לעלות, יחזיר את פניו, ואם אינו יכול להחזיר את פניו, יכוון את לבו כנגד בית קדש הקדשים.
*רואי רביצקי גר בירושלים, כותב ומלמד.
