לא ישא גוי: הצעה הלכתית לנשיאת כלי נשק בזמננו / שמואל בן שלום

 

על אף הצורך לאחוז בנשק בזמני מלחמה, גם בחברה האזרחית, יש לזכור שנשק איננו קדוש ויש להרחיק אותו ככל שניתן מטקסים ומקומות מקודשים. הצעה ל'הלכה ישראלית' שתרגיל אותנו כחברה חפצת חיים להציב את כלי הנשק במקומם הנכון

מסורת עתיקת יומין אסרה על אלימות במקומות קדושים. לכן היו נוהגים רוצחים להתחבא במקדשים – מנהג שהדיו נמצאים בתנ"ך, המצווה להוציאם ולהענישם מחוץ למקדש.[1] איסור רדיקלי יותר נמצא בתורה בפרשת יתרו: "ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית, כי חרבך הנפת עליה ותחללה".[2] אסור לבנות את המזבח מאבנים בהן נגעה חרב, גם אם זו לא שימשה כלל להרוג, מכיוון שחרב היא כלי הרג. רעיון זה הורחב בספרי הנביאים והכתובים: על דוד המלך נאסר לבנות את בית המקדש מכיוון שהרג אנשים רבים במלחמות,[3] ושלמה המלך נמנע מלבנות את בית המקדש באמצעות כלי ברזל.[4]

ספרות חז"ל המשיכה באותו קו. את איסור הנפת ברזל על אבני המזבח פירשה המכילתא:

שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אין זה בדין שיניף המקצר על המאריך. ועוד, שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך לא יבוא עליו כורת ומחבל.[5]

הנימוק הראשון קובע ניגוד בין המזבח, מקור חיי האדם, ובין הברזל, מקור מותו. הנימוק השני מתרחק מהזווית האנושית, ומנגיד בין שלום עם האל ובין המוות המצוי בברזל.

מכאן קבעו חז"ל עיקרון רחב יותר, הנוגע לא רק למקדש אלא גם לבתי מדרש. בסוגיה העוסקת במעשה הקנאות של פנחס, שהרג את זמרי, דרשו חז"ל:

ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו – מיכן שאין נכנסין בכלי זיין לבית המדרש.[6]

הגם שהריגת זמרי נעשתה בהיתר, מתוך כוונה להגן על הקודש,[7] חז"ל הגבילו את תחולת ההרג במגוון דרכים, שאחת מהן היא הקביעה שאסור להחזיק רומח בבית המדרש. ומדוע לא? בספרו 'ארחות חיים' כתב המהר"ם מרוטנבורג:

אסור ליכנס לבית הכנסת בסכין ארוך, לפי שהתפילה מארכת ימיו של אדם והסכין מקצרם.[8]

כפי הנראה, מקור הלכה זו הוא איסור הכנסת רומח לבית המדרש, שכן אין הלכה מפורשת בספרות חז"ל האוסרת על הכנסת סכין לבית הכנסת. מכאן שהמהר"ם הבין את איסור הכנסת נשק לבית המדרש בטעם דומה לאיסור הנפת ברזל על אבני המזבח, והוא הרחיב את האיסור גם לבית הכנסת. דברי מהר"ם אלה נפסקו להלכה בשולחן ערוך.[9]

עם זאת, המהר"ם אסר את הכניסה לבית הכנסת רק עם סכין ארוך – הדומה לרומח. אך מה לגבי סכין קצר? ר' דוד הלוי סגל, בעל פירוש טורי זהב (ט"ז) על השולחן ערוך, טען שסילוק סכין קצר הוא טרחה יתרה, ולכן הוחל האיסור רק על סכין ארוך, שאינו נצרך כל כך לאדם. פוסקים אחרונים אחרים הסבירו שהאיסור חל על סכין מגולה. על הוראות אלו הסתמכו פוסקי זמננו, כמו הרב עובדיה יוסף והציץ אליעזר, שהתירו לחיילים, הנושאים נשק באופן קבוע, להיכנס עמו לבית הכנסת.

בעקבות כל זאת, פסקה הרבנות הראשית הצבאית:

לכתחילה אין להיכנס עם נשק לבית כנסת, אולם חיילים הנצרכים מסיבות ביטחוניות או בטיחותיות לשאת את נשקם, רשאים להקל בכך, ומכל מקום ישתדלו לכסותו במעיל וכדומה, ובמידה ועל פי הנהלים ניתן הדבר, יצניעוהו באופן אחראי בבית הכנסת מאחורי מחיצה וכדומה. אף המתפלל חוץ לבית הכנסת (כגון הנאלץ להתפלל במגורים) יימנע במידת האפשר מתפילה כשנשק גלוי לצידו. מותר לשאת כפיו בהיותו חמוש, ומכל מקום ראוי שיפקיד נשקו בידי חבירו לזמן זה.[10]

 

סכין בברכת המזון

בשולחן ערוך נפסקה הלכה רדיקלית עוד יותר:

נוהגים לכסות הסכין בשעת ברכת המזון.[11]

שני טעמים לדבר: א. "ברזל מקצר ימי האדם, ואינו דין שיהיה מונח על השלחן, שדומה למזבח שמאריך ימי האדם". ב. "פעם אחת הגיע אחד לברכת בונה ירושלים, ונזכר חורבן הבית, ותקע סכין בבטנו. על כן נהגו לסלקו בשעת ברכה".[12]

הטעם הראשון מוכר לנו מן הדיון למעלה, והוא מרחיב את תחולת הקודש גם לסעודת האדם. נשים לב שסכין נדרש לצרכי הסעודה, ואף על פי כן יש לכסותו בשעת הברכה. ככל הנראה, ההנחה היא שברכת המזון היא רגע המאחד את סעודת האדם עם סעודת הקודש, הקורבן במזבח, ועל כן יש להפוך באותו רגע את השולחן למעין מזבח, וממילא למקור חיים, המנוגד במהותו לנשק. לפי טעם זה, מצב המזבח אמור להתפשט לכל אדם, המתנגד לאלימות ורואה בה דבר שיש להסתיר.

הטעם השני מחדד אף יותר את הסמליות המקשרת בין השולחן והמזבח, שכן ברכת המזון אכן עוסקת ישירות בבקשה לבניין המזבח; הברכה השלישית בה מאחדת בין תפילה לבניין בית המקדש: "רחם נא ה' אלוהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך, ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו", ובין תפילה לשפע מזון: "אלוהינו, אבינו, רענו, זוננו, פרנסנו וכלכלנו והרוויחנו והרווח לנו מהרה מכל צרותינו, ונא אל תצריכנו לא לידי מתנת בשר ודם, כי אם לידך המלאה".

אלא שאותה סמליות מתהפכת, וגורמת דווקא לשפוך דם, מאחר שבית המקדש, על השלום שבו, חרב, דבר שאמור לעורר גם בנו צער בלתי ניתן לשליטה. אם כן, הסרת הסכין היא ניסיון לווסת את הצער שאמור לעורר בנו העדר המזבח, ואת האלימות שעלולה להתעורר כתוצאה מהיעדרו.

 

האם נשק הוא תכשיט?

מהו מקור הניגוד בין האלימות והקודש? ניתן להבין זאת באמצעות דיון חז"לי נוסף.

במסכת שבת נחלקו תנאים האם מותר לטלטל חרב בשבת ברשות הרבים, מאחר ואסור לשאת כל משא ברשות הרבים בשבת. ואכן, עמדתה של המשנה הקדומה היא:

לא יצא האיש לא בסיף, ולא בקשת, ולא בתריס, ולא באלה, ולא ברומח. ואם יצא, חייב חטאת.

רבי אליעזר אומר: תכשיטין הן לו.

וחכמים אומרים: אינן אלא לגנאי, שנאמר (ישעיה ב): 'וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה'.[13]

לפנינו ויכוח עקרוני: האם מהות הנשק היא יופי או רוע הכרחי, שאנו מצפים להיעלמו במצב האידיאלי של ימות המשיח.

הגמרא מתעסקת עוד מעט בדיון זה, ומבקשת להבין את עמדת ר' אליעזר. היא מציעה כאפשרות אחת שאכן בימות המשיח יתבטל הצורך בנשק, וממילא הוא לא ייחשב עוד לתכשיט, "כמו נר בצהריים" – כלומר: הנשק הוא תכשיט מכיוון שהוא מגן עלינו מן הרוע, אולם בהעדר רוע אין בו תועלת – אך כל זמן שקיים רוע, הנשק, המגן מפניו, הוא דבר להתפאר בו. אפשרות שנייה היא שר' אליעזר סובר שהנשק לא יתבטל גם בימות המשיח, שכן גם המציאות האידיאלית תכלול מלחמות. לסיום, מביאה הגמרא פסוק התומך בעמדת ר' אליעזר: "חגור חרבך על ירך גיבור הודך והדרך".[14]

למרות שהדיון התלמודי מבקש להבין את עמדת ר' אליעזר, הלכה נפסקה כחכמים.[15] אם כן, נוכל לשוב לדיון ולהסיק מתוכו מה יסברו חכמים. הללו סוברים ככל הנראה שהאלימות אכן תתבטל במציאות האידיאלית, ושעובדה זו משליכה גם על תקופתנו: גם כיום, אנו אמנם נדרשים לנשק, אך רואים אותו כרוע הכרחי שיש להתקיים עימו, ודאי שלא תכשיט הראוי להתפאר בו. את המקראות המפארים את הלחימה יפרשו חכמים באופן אלגורי וסימבולי, כעוסקים בלחימה אינטלקטואלית טהורה, בלימוד התורה.

 

עמדות בנות זמננו

עמדת חכמים, שנפסקה להלכה, התפתחה בשלב הבא בהיסטוריה למעין היפוך שלה: אם חכמים הניחו שהמלחמה נדרשת כיום והשלום בימות המשיח, הרי שבדורות שלאחריהם טענו אמוראים שתפקידנו כיום ללמוד תורה ולקיים מצוות, ואילו המלחמה שמורה לאל ושייכת לימות המשיח. "תולעת יעקב אין כוחה אלא בפיה",[16] "השביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם",[17] ועוד. כך נוצר מעין פציפיזם זמני, שהתקיים בתנאי הגלות.

אולם בשחר המאה הקודמת חלו שינויים באתוס זה. אם נבקש להצביע על רגע אחד של שינוי ביחס לנשק, הרי שמקובל לזהותו עם הפוגרום בקישינב (1903). בפוגרום זה נרצחו יותר מחמישים יהודים, ולמרות שהיה מדובר במספר זעיר ביחס לפוגרומים רבים אחרים, הציונים הראשונים השתמשו באירוע על מנת לקדם את האידיאולוגיה שלהם, שתמכה בהגנה עצמית. אידיאולוגיה זו לא התמקדה (בניגוד לפרשנויות מאוחרות) בשאלה כיצד ימותו פחות יהודים, אלא בחוסר הכבוד העצמי שבאי התגוננות בנשק. כך, למשל, כתב ביאליק:

אַחֶיךָ, בְּנֵי עַמֶּךָ וּבְנֵי בְנֵיהֶם שֶׁל-הַמַּכַּבִּים,

נִינֵי הָאֲרָיוֹת שֶׁבְּ“אַב הָרַחֲמִים” וְזֶרַע הַ“קְּדוֹשִׁים”.

…

מְנוּסַת עַכְבָּרִים נָסוּ וּמַחֲבֵא פִשְׁפְּשִׁים הָחְבָּאוּ,

וַיָמוּתוּ מוֹת כְּלָבִים שָׁם בַּאֲשֶׁר נִמְצָאוּ.

אחד העם, ברנר ואחרים הצטרפו אליו, ולאור קריאתם נוסד המשמר האזרחי היהודי המודרני הראשון. שם נולד אתוס ההגנה העצמית היהודי, זה שעדיין התקיים בעידן התנאים.

גרסה מסוימת של האתוס האנטי-מלחמתי, המבוטא בתפיסת האמוראים, מתקיימת בציבור החרדי בימינו, הנמנע מלהתגייס לצה"ל, מתוך אמונה בכך שלימוד התורה הוא מטרתם ולא הלחימה.[18] בחברה הציונית, לעומת זאת, התעורר עד מהרה האתוס המקורי של חכמים. כיצד נוכל לחיות בימינו אנו, בהם אנו חמושים בחרב, מתוך תודעת 'ההוא לימות המשיח' המיוחלת? הנה, כך כתב אלוף יגאל אלון במאמרו 'חינוך להומניות בעתות מלחמה':

דור שיחדל להאמין בשלום, הן כערך אנושי-מוסרי והן כיעד מדיני שראוי להיאבק עליו וללכת לקראתו, הלכה למעשה – דור כזה עלול להיהפך, חלילה, לבעל-מום רוחני, שסולם ערכיו מעוות ושבור.[19]

יישום מעשי של שיטת אלון הוא הדוקטרינה המכונה 'יורים ובוכים', כפי שהיא מצטיירת במילותיו של עידן רייכל:

לֹא גִּבּוֹרִים אֲנַחְנוּ כִּי מְלַאכְתֵּנוּ שְׁחֹרָה

תִּשְׁקַע הַשֶּׁמֶשׁ, תָּבוֹא הָעֲלָטָה

וְאָז נָנוּם בְּבִגְדֵּנוּ בַּמִּטָּה

כֵּן אִמָּא, זֶה חָשׁוּב, זֶה קָשֶׁה וְזֶה נוֹרָא[20]

עמדה זו איננה קלה לעיכול. כיצד אפשר להאמין בשלום ועם זאת לעשות מלחמה? האם אין בכך משום ניגוד נלעג, ההופך את השלום למס שפתיים ואת המלחמה לקלוקלת? אכן, יש שתקפו עמדה זו בכך שהיא פציפיסטית מדי, ויש שתקפו אותה שהיא מיליטריסטית מדי. את הביקורת מן הצד המיליטריסטי אפשר למצוא במילותיו של הצל:

עָדִיף לִמְלֹךְ בַּגֵּיהִנּוֹם מִלְּשָׁרֵת בְּגַן-עֵדֶן

הוֹלְכִים לִשְׁחִיטָה כְּמוֹ כְּבָשִׂים, עֵדֶר

…

תָּעִירוּ אֶת שָׁרוֹן, הַמְּדִינָה בְּתַרְדֶּמֶת

אֲנַחְנוּ שׂוֹרְדִים מְעַטִּים מוּל רַבִּים

עָדִיף אַרְיֵה אֶחָד עַל אֶלֶף אַיָּלִים[21]

עמדה זו היא שיקוף לגישתו של ר' אליעזר. ייתכן שמלחמה לא תתבטל לעולם, וגם אם יש לשאוף לכך, הרי שבמצב הנוכחי מלחמה נגד האויב היא דבר שיש להתפאר בו, שהרי "עדיף למלוך בגיהינום מלשרת בגן עדן".

 

בין מלחמה ושלום

באופן סכמטי, אפשר לומר שעד שנות השבעים, בעידן המלחמות הגדולות, שלט ר' אליעזר במיינסטרים הישראלי. בשנות השמונים והתשעים, בעידן הסכמי השלום, עלה האתוס של חכמים, ובשנות האלפיים, עם קריסת התקווה לשלום, חוזר ר' אליעזר לגדולה. עלייתו ודאי בולטת בימים אלו, בהם מתחדד במלוא עוצמתו הצורך במלחמה עכשיו.

ועם זאת, כפי שראינו, אינני חושב שאתוס זה משקף נכונה את רוח היהדות. זו אמורה לחתור לקדושה, וממילא לסלוד מאלימות. אינני יחיד בהשקפה זו: בסרטון שעלה לרשת נראים שני רבנים-לוחמים דורשים בפרשת השבוע, ובדרשתם הם טוענים שיעקב עדין מדי והוא צריך לאמץ את ידי עשיו. רבנים אלה מוכיחים בביקורתם על "יעקב" את הטענה לגבי רוחה המקורית של היהדות, שהיא, אמנם, סלדה מידי עשו.

קו ישר מוביל מתפיסה זו לתמונה אחרת שהתפרסמה בעזה, ובה משתמש לוחם בפגיון כאצבע לקריאה בספר תורה. ראוי להעריך את מסירותם של הללו לתורה בזמן מלחמה, ואין צורך לומר בכלל את מסירות נפשם למלחמה, אולם למרות זאת אני מבקש לבקר את אותה עמדה 'ר' אליעזרית'.

חשוב לומר: אם בהעדפת הלחימה יש משום סכנה לגלישה לג'יהאדיזם, לדת המעריצה דם שפוך, הרי שבהעדפת לימוד התורה יש סכנה לגלישה לניכור, לדת המכונסת בעולם תיאורטי ונמנעת מללכלך ידיה במציאות הקשה. עמדתם המקורית של חכמים מבקשת לאזן בין השתיים: יש צורך במלחמה עכשיו, אבל יש לקוות ולצפות לסיומה. זהו מתח עדין, המתמסר ללחימה מצד אחד ושומר על אתוס השלום בצד השני.

לכן, הלחימה להצלת ישראל היא מצווה, ועם זאת: אין זו מצווה כמו מצה, אלא כמו מרור. הדת חפצה להתרומם מעבר לה, אל אופק נצחי של שלום. אני סבור שזוהי העמדה הרווחת בזרם המרכזי של ספרות ההלכה. אופק השלום ניכר הן בימות המשיח, הן במקום הקדוש בו שורה השכינה כיום: בבית הכנסת, בבית המדרש, ואף על שולחן האדם בביתו.

אולם כיצד נוכל לחנך צעירים להילחם, כאשר הללו מחונכים נגד ערך המלחמה? אני סבור שגם דבר זה יש לו תשובה במסורת: על פי הרמב"ם, מלחמת מצווה היא 'עזרת ישראל מיד צר'.[22] הרמב"ם רומז אפוא לערך אחר, הניצב ביסוד מלחמות ישראל, והוא הצורך לעזור לאחינו מפני צורריהם. זהו ערך אהבת הָרֵעַ, הניצב ביסוד תורת ישראל. "אמר ר' עקיבא: ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה".[23] ערך זה הוא יסוד תורת השלום עצמה, הפותחת בבני המשפחה, מתרחבת לבני העם ומשם לעולם כולו.

אם כן, המלחמה נולדת מתוך אהבה לאחינו בני ישראל. היא נועדה להגן על יישובי העוטף ולהביא לשחרור החטופים. אך אהבה זו גם מתרחבת אל העולם כולו, ומכאן השאיפה לצמצם את הפגיעה בעמו של האויב, לסיים את המלחמה, ולהחליף אותה באותו חזון 'וכתתו חרבותם לאתים' של השלום.

לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל, אלא השלום, שנאמר: ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום.[24]

 

הצעה הלכתית

• האוחז בנשק חייב להשתמש בו לצרכי הגנה. ואולם, עליו לזכור שנשק הוא כלי הרג, וככזה הוא מנוגד לקודש, ולכל מופע של חיים השופע ממנו. 
• אין לנופף בנשק בגאווה, לרקוד איתו או לשחק בו.
• שלא בשעת הסכנה, כשאין צורך מיוחד בכך, אין להכניס כלי נשק לבית הכנסת או לבית המדרש. מי שירא להותירו ללא השגחה, יכסה את כלי הנשק בכניסתו.
• האוחז בנשק לא ישמש כשליח ציבור או מוסר שיעור, אלא יניחנו במקום מוצנע.
• אין ללמוד תורה בעודו אוחז בנשק, אלא יניחנו או יכסהו.
• לא ייגע נשק, בספר תורה בפרט ובספרי קודש בכלל.
• אין להיכנס עם כלי נשק למסיבות וסעודות של שמחה, אם אין צורך בטחוני בכך.
• אין לשים כלי נשק על שולחן שאוכלים עליו, ובפרט בשעת הסעודה וברכת המזון.
• הנוטל נשק לידו ראוי שיישא תפילה קצרה לשימוש נכון בו. להלן נוסח אפשרי:

"יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, ה' אֱלוֹהֵינוּ וֵאלוֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּכַוֵּן אֶת יָדִי, שֶׁאֶזְכֶּה לִשְׁמֹר נַפְשִׁי וְנַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא אֶפְגַּע בְּחַפִּים מִפֶּשַׁע, וְשֶׁאֶפְגַּע בְּמִי שֶׁרָאוּי לִפְגֹּעַ בָּהֶם, וְתַדְרִיכֵנִי בְּבִטָּחוֹן כִּי בְךָ בָּטַחְתִּי, וּפְרֹשׂ עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ. וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, שֶׁנְּכַתֵּת חַרְבוֹתֵינוּ לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵינוּ לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה"

נספח: נשק במסגד: קדושה ואלימות באסלאם

שני פסוקים בקוראן עוסקים ביחס שבין המקום הקדוש והאלימות. הפסוק הראשון עוסק בשפיכת דם ב'מסגד הקדוש', המקיף את הכעבה במכה. על פי המסורת הקדם אסלאמית נאסר להילחם בכעבה, שהייתה מקדש לאלוהי ערב, והקוראן מאשר מסורת זו, אך מסייג אותה בהתאם לצרכי המלחמה.

הילחמו למען אלוהים באלו אשר יילחמו בכם… ואולם אל תילחמו בהם אצל המסגד הקדוש, אלא אם כן יילחמו הם בכם בו. אם יילחמו, הרגום, כי זהו גמולם של הכופרים.[25]

מוחמד עצמו כבש את הכעבה בכוח הנשק, והחדית' מבהיר:

הארץ הזו (הכעבה) קודשה (חראם) על ידי אלוהים ביום אשר ברא את השמים והארץ. קדושה בקדושת אלוהים עד יום תחיית המתים. לא הותר לאיש להילחם בה לפניי. ולא הותר לי אלא שעה (אחת) ביום (אחד), ולכן אסורה היא (במלחמה) בקדושת האל עד יום תחיית המתים.[26]

ואכן, על פי ההלכה המוסלמית נאסר לשפוך דם במסגד הקדוש אלא אם כן חדרו אליו עובדי האלילים, שאז מותר לגרשם. במידה ובוצע מרד או תקיפה במסגד, ישנה מחלוקת אם מותר להילחם בו, והעמדה המקובלת היא שיש למנוע אספקה מהמתבצרים במסגד עד שייאלצו לצאת ממנו או ימותו ברעב. מאותה סיבה אסור לשאת בו נשק, שכן מטרת נשק היא הרג או התגוננות מהרג – דברים שלא אמורים להתרחש במסגד הקדוש. אולם בעת הצורך, או לשם הגנה, מותר הדבר.[27] ואכן כיום נמצא משמר צבאי בכעבה, אולם מלבדם נאסר לשאת בה נשק.[28]

אם כן, קדושת מכה נתפסת כמנוגדת לשפך דם, אולם במידה ונשפך בה דם מותר לתקוף בתגובה, וישנה מחלוקת עד כמה. נשיאת נשק מותרת רק לצרכי הגנה ובשעת הצורך.

אנו רואים אפוא שהמסורת השמית העתיקה המנגידה בין המקדש והאלימות פותחה כך שתשמר את הניגוד ועם זאת תאפשר הכרעה צבאית במידת הצורך.

הפסוק השני עוסק בשאלת הכנסת נשק למקום התפילה בכל מקום. וכך נאמר:

אם תחששו פן יפתיעוכם הכופרים… בקיימך להם את התפילה, תעמוד הקבוצה האחת עמך, ויאחזו בנשקם. כאשר ישתחוו, יהיו (הלוחמים) מאחורי (המתפללים, ולאחר מכן יתחלפו)… הכופרים היו רוצים כי תסיחו דעתכם מנשקכם, ואז יתקפוכם באחת.[29]

פסוק זה הוליד את המושג ההלכתי המכונה "תפילת הפחד". בתפילה המתקיימת במצב של פחד, כלומר סכנה ביטחונית, מקובל בהלכה האסלאמית כי מותר לשאת נשק, אלא שנחלקו הדעות האם זוהי גם חובה. רוב פוסקי האסכולה החנפית, החנבלית והשאפעית סוברים כי אין זו חובה, אלא המלצה בלבד, ואילו בני האסכולה הט'אהרית, כמו גם מיעוט פוסקים מקרב אסכולות אחרות, סברו כי זוהי חובה הלכתית.[30]

לעומת זאת, בתפילה שאינה תפילת פחד קיימת רתיעה מנשיאת נשק. החדית' מוסר בשם הנביא: "אם אחד מכם עובר ליד מסגדנו או בשוק שלנו נושא חיצים, יחזיק בלהביהם",[31] כלומר יכסה את הלהבים. הפרשנות המקובלת מסבירה שסיבת האיסור הוא שלא יפגעו הלהבים באחד המתפללים או יטילו עליו אימה.[32] נשים לב שבניגוד לאיסור נשיאת נשק במכה, הרי כאן אין האיסור מתבסס על קדושת המסגד, אלא על חשש לפגיעה בשלום הציבור. סלאח בן פוזן, פוסק סעודי חשוב בזמננו, התיר לשאת נשק קל, שאינו מסיח את הדעת מן התפילה.[33] מבחינה מסוימת, דומה תוצאה זו למה שראינו ביהדות – גם הפסיקה האסלאמית תובעת לכסות נשק במסגד מחד אך מתירה להכניס נשק בשעת הצורך.

ואולם, חשוב לשים לב שזוהי אבולוציה מתכנסת, בדומה למונח הביולוגי: שתי מערכות שונות המתפתחות לכיוון דומה. שכן האיסור על נשק במסגד מונע מהרצון לדאוג לשלום המתפללים, ואילו האיסור על נשק בבית הכנסת מונע מהניגוד המהותי בין קדושה ואלימות. זאת, בעוד באסלאם לא נמתח ניגוד זה אל מעבר למסגד הקדוש במכה.

מהי משמעות הבדל זה? אינני יכול לקבוע בוודאות, אולם אבקש לשער שהתפתחו שתי דרכים שונות להתייחס לאלימות. שתיהן מסייגות אותה רק לזמן שהיא נדרשת, אולם ממניעים שונים.

 

[1] שמות כא, יד; מלכים א, א, נ.

[2] שמות כ, כב.

[3] דברי הימים א, כב, ח.

[4] מלכים א, ו, ח.

[5] יתרו, החדש יא.

[6] סנהדרין פב, ע"א.

[7] שם: "הבועל ארמית קנאים פוגעין בו".

[8] ארחות חיים (הלכות בית הכנסת אות ז).

[9] אורח חיים סימן קנא, ו.

[10] https://www.idf.il/אתרי-יחידות/חיל-הרבנות-הצבאית/הלכה/והגיית-בו/78-הכנסת-נשק-לבית-הכנסת/.

[11] שולחן ערוך, אורח חיים סימן קפ, ה.

[12] בית יוסף, אורח חיים סימן קפ, ה.

[13] משנה שבת ו, ד.

[14] שבת סג, ע"א. פסוק זה אמנם מתפרש גם באופן אלגורי, כעוסק בויכוח בדברי תורה, אך ר' אליעזר יטען ש'אין מקרא יוצא מידי פשוטו'.

[15] שולחן ערוך, אורח חיים סימן שא, ז.

[16] תנחומא, בשלח ט; מדרש שוחר טוב, תהלים כב.

[17] כתובות קיא, ע"א.

[18] בימים אלו מתנהל בציבור החרדי-ליטאי דיון סוער אודות היחס בין ערך הלחימה וערך לימוד התורה. ראו https://www.makorrishon.co.il/shabbat/703173.

[19] יגאל אלון, חינוך להומניות בעת מלחמה, בתוך: "חינוך לערכי תנועת העבודה – קובץ" בעריכת שבח אדן, הקיבוץ המאוחד, 1989. עמ' 191.

[20] עידן רייכל, אמא אבא וכל השאר, בתוך האלבום: "הביתה הלוך חזור", 2011.

[21] יואב אליאסי (הצל), צל המוות, בתוך האלבום: "לא שם זין", 2007.

[22] משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ה, א.

[23] ירושלמי, נדרים ט, ד.

[24] עוקצין ג, יב.

[25] הפרה, 190-191. תרגום רובין, עמ' 25-26.

[26] מסופר על ידי אלבוכרי (3/1164), (ח: 3017), ומוסלמי (2/986), (ח: 1353).

[27]  https://ar.islamway.net/article/81508/حكم-القتال-في-الحرم.

[28] https://binbaz.org.sa/articles/101/تعليق-حول-حادث-المسجد-الحرام-عام-1400ه.

[29] הנשים, 101-102. תרגום רובין, עמ' 80.

[30] https://dorar.net/feqhia/1569/المبحث-السادس-حمل-السلاح-في-صلاة-الخوف#more-titles.

[31] .

[32] https://alimam.ws/ref/1072.

[33] https://ar.islamway.net/fatwa/8667/حكم-حمل-السلاح-أثناء-الصلاة.

__________________________________________________–

*שמואל בן שלום הוא מאסטרנט במדעי הדתות באוניברסיטת תל אביב ופובלציסט. המאמר נכתב במסגרת הלימודים בבית מדרש 'למעשה – יוצרים הלכה ישראלית'