מספירת שורות הבניין ועד קריאת עלונים, תפילת הקבע נתפסת כטריז התקוע בין המתפלל ובין כוונת הלב. יש שיאמרו שהבעיה נעוצה בניתוק של האנשים מן התפילה, ואילו היו מחוברים אליה יותר היו מוצאים את המסגרת הנהוגה כמעשירה ומרוממת. אולם נראה שגם המסגרת המצויה אינה חפה מבעיות, שאף אינן עולות בקנה אחד עם ההלכה. חלק ניכר מהפתרון טמון דווקא במסגרת, ביצירת גיוון בבתי הכנסת, בין תפילות מלאות ומקוצרות, שיאפשר לכל מתפלל למצוא את התפילה המתאימה לו ולאורח חייו
המוהל המבוקש
יש מניין מבוקש מאוד באחת השכונות הסמוכות למקום מגוריי. על אף השעה המוקדמת, עשרות מתפללים מכל השכונה פוקדים אותו מדי בוקר. הסיבה לכך איננה קשורה למבנה בית הכנסת, לחזנים ולגבאים המנהלים את המניין, וגם לא לנוסח התפילה בו. הסיבה היא שבמניין הזה מתפלל בקביעות מוהל מבוקש מאוד, שכמעט מדי יום מוזמן לערוך ברית מילה. אנשי המניין כבר הפסיקו לברר אם יש לו באותו היום ברית, לכולם ברור שבמניין שלו לא אומרים תחנון אלא לעיתים נדירות.
מעודי לא פגשתי מתפלל שהתעצב לגלות שבמניין שלו יש חתן או סנדק או כל בעל שמחה אחרת, שבגינם מבטלים את אמירת התחנון. אנשים תמיד שמחו מכך. וזו בדיוק הבעיה: כולם שמחו לא בגלל שהזדהו עם השמחה של בעל השמחה (פעמים רבות המתפללים כלל אינם מכירים את בעל השמחה, כל שכן את המשפחה החוגגת). השמחה הייתה אך ורק כי ביטלו להם את אמירת התחנון, מה שקיצר את התפילה בעוד כמה דקות.
נסו לשער בדעתכם מה היה קורה אילו הייתה הלכה דומה לכך ביחס לחלקים אחרים בתפילה. שכאשר יש בעל שמחה בקהל מקצרים או מבטלים את חזרת הש"ץ, או מצמצמים את פסוקי דזמרא. כמה אנשים היו שמחים מכך וכמה היו מרגישים החמצה? כמה היו באים להתפלל אז במניינים של מוהלים עסוקים?
אני חושב שהתשובה לשאלות הללו ברורה, והיא מעידה על בעיה עמוקה שקיימת בבתי כנסת רבים. לרבים מאוד התפילה ארוכה מדי. אצל רבים נוצרת תחושה של נטל ומשׂוי ביחס לתפילה, בייחוד בקטעים שקשה יותר להזדהות איתם (כמו תחנון, חזרת הש"ץ וכדומה; ואינני מדבר כאן על הסליחות או הקינות שחלקן הגדול איננו מובן או על זמנים מיוחדים שבהם תוקנו תפילות מיוחדות). ראו כמה מאחרים בכוונה תחילה לתפילה; ראו כמה מתפללים במנייני בזק, שבהם גומעים את כל הטקסטים בקצב שאינו באמת מאפשר אמירה מסודרת שלהם; ראו כמה מעיינים בספרים, בעלונים או בפלאפונים במהלך התפילה – ותיווכחו כמה אנשים שותפים לתחושה הזאת, גם אם אינם מעזים להודות בכך.
יש שיאמרו שהבעיה נעוצה באנשים ולא במסגרת; שאנשים אינם מכירים את התפילה די הצורך ואינם מעריכים אותה, ואילו היו מחוברים אליה יותר היו מוצאים את המסגרת הנהוגה כמעשירה ומרוממת. יש בטיעון הזה מן האמת. מרוץ החיים והחומרנות הרחיקו רבים מעולמה של התפילה, והשעמום שהם חווים בה אינו אלא סימפטום לבעיה שקיימת אצלם, לא בתפילה.[1] ואולם, העובדה שיש לעורר תיקון תרבותי איננה אמורה לסמא את עינינו מבעיות אחרות שעשויות להיות טמונות במסגרת עצמה. האם האופן שבו התפילה נהוגה כיום אכן תואם לאורח החיים העכשווי? והאם אופן זה עולה בקנה אחד עם דרישות ההלכה?[2]
העובדה שיש לעורר תיקון תרבותי איננה אמורה לסמא את עינינו מבעיות אחרות שעשויות להיות טמונות במסגרת עצמה. האם האופן שבו התפילה נהוגה כיום אכן תואם לאורח החיים העכשווי? והאם אופן זה עולה בקנה אחד עם דרישות ההלכה?
התפילה כמשוי
על אודות הפיכת התפילה ממבע הלב לריטואל טקסי נכתב רבות. חורבן בית המקדש השני המריץ את חכמינו למסד את התפילה כתחליף לקרבנות. התפילה הפכה לריטואל, שמהווה מסגרת לעבודת ה' של היחיד והקהילה. תוקנו לה זמנים קבועים ונוסח קבוע. בית הכנסת עצמו הפך בעקבות כך ל'מקדש מעט' שבו חלים דינים דומים לאלו שבבית המקדש.[3] הבימה הפכה לתחליף למזבח, והתיבה שבה הונחו ספרי התורה החליפה את ארון הברית האבוד.[4]
ללא ספק, חכמינו היו מודעים למחיר שהם הולכים לשלם בעקבות מיסוד התפילה. התלמוד הירושלמי מביא את עדותם של כמה מן החכמים על אודות הקושי שלהם לכוון בתפילה. אחד העיד על עצמו שמעולם לא הצליח לכוון בתפילתו, אחד העיד שמנה אפרוחים בזמן התפילה והאחר סיפר שספר את שורות הבניין.[5] מצד אחר, המשנה ובעקבותיה התלמוד הבבלי מעידים כבדרך אגב על הקושי בהפעלת מניין קבוע. המשנה במסכת מגילה קובעת שעיר גדולה נחשבת למקום שיש בו "עשרה בטלנין", ומפרש הבבלי (בעקבות התוספתא) שמדובר ב"עשרה בטלנין שבבית הכנסת".[6] רש"י מסביר מיהם אותם בטלנים: "עשרה בטלנין שבבית הכנסת, שהן בטלים ממלאכתן וניזונים משל צבור כדי להיות מצויין בתפלה בבית הכנסת". במקום אחר מבהיר רש"י שמדובר בעשרה אנשים שעוסקים בצרכי ציבור ומקדימים לבוא לבית הכנסת "כדי שיהו מצוין עשרה לעת התפלה".[7] העובדה שצריך עשרה אנשים שיהיו בטלים ממלאכה כדי שיתקיימו מניינים סדירים בזמנם, מעידה על הקושי לתחזק את התפילות בבית הכנסת בעתות שגרה על ידי ציבור האנשים העובד.
המודעות של חכמים למחיר שהם משלמים על מיסוד תפילת הקבע לא מנע מהם לנסות להילחם בהשלכות של הדבר, ואף לתקן תקנות לצורך כך. קביעתו של רבי אליעזר "העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים", המופיעה בלב הדיון המשנאי על תקנת תפילת שמונה עשרה,[8] מזהירה מלהפוך את התפילה למשוי, ממנו האדם מעוניין להיפטר, או לריטואל הנאמר ללא כוונה. רבי אליעזר לא ביקש לחלוק בכך בהכרח על עצם מיסוד תפילת הקבע, אלא רק להזהיר מפני ויתור על הכוונה שעלול להתלוות לכך. בעקבותיו, פסק הרמב"ם שכוונת הלב מעכבת את התפילה, ואם אדם "מצא דעתו משובשת ולבו טרוד – אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו".[9]
מטעם דומה קבעו חכמים מספר תקנות, כמו לא לשבת בזמן התפילה בפתח בית הכנסת, כדי שהתפילה לא תיראה כמשוי שהאדם מעוניין להיפטר ממנו; לא להיכנס במהירות לבית הכנסת אלא להשתהות מעט בכניסה כדי שתתיישב דעתו;[10] לשבת מעט קודם התפילה וכן לאחריה, כדי לכוון את לבו וכדי לא להראות שהאדם בורח ממנה;[11] וכן אופן מסוים של כריעה וזקיפה, בצורה כזו שהתפילה לא תראה כעול על האדם.[12] כל התקנות הללו נועדו למנוע מן האדם להתייחס לתפילת הקבע כמשוי וכעול, מהם הוא מבקש להיפטר.
ההלכה בשירות הכוונה
אבל לא רק אזהרות נאמרו ותקנות תוקנו לצורך כך. ההלכה ידעה גם להתגמש בעת הצורך, כדי להתאים את התפילה לאדם ולמצב הנתון. דוגמה לכך היא תפילת הביננו. כך פסק הרמב"ם (הלכות תפילה ב, ב-ד):
בכל תפלה שבכל יום מתפלל אדם תשע עשרה ברכות אלו על הסדר, במה דברים אמורים? כשמצא דעתו מכוונת ולשונו תמהר לקרות אבל אם היה טרוד ודחוק או שקצרה לשונו מהתפלל יתפלל שלש ראשונות וברכה אחת מעין כל האמצעיות ושלש אחרונות ויצא ידי חובתו.[13]
כאשר אדם נמצא במקום שאין דעתו שלווה והוא טרוד (כיום זה יכול להיות במקרים בהם אדם ממהר לעבודה או נמצא על מטוס), תיקנו חכמים שיתפלל את תפילת הביננו, שמסכמת את תפילת שמונה עשרה.[14] תפילה זו כתובה בסידורים ונגישה לכל אדם, ואף על פי כן, העידו האחרונים שכיום לא נהגו לאמרה.[15] הסיבה לכך היא שלדבריהם גם כך רבים אינם מכוונים בתפילתם, ואין לקצר את התפילה בשביל מי שאינו מתכוון. עם זאת, דבריהם של האחרונים לא באו לאסור אמירת תפילה זו, למי שחש שיוכל לכוון בה יותר. כהוראה כללית כבר נאמר בשם בעל הלבושים ש"אף על גב שאין אנו מכוונין מכל מקום מה דאפשר לעשות עושין",[16] וכן הורה ר' יחיאל מיכל עפשטיין ש"מהנכון היה להרגיל לאנשי חיל שנחוצים לעבודתם להתפלל הביננו".[17] אף על פי כן, עדיין לא זכיתי לראות אנשים שמתפללים תפילה זו.
דוגמה נוספת לדינמיות של התפילה בקרב חכמי ההלכה היא היחס לחזרת הש"ץ. ידועה תשובתו של הרמב"ם, שבה הורה לבטל את חזרת הש"ץ במקום בו רבים המדברים בחזרת הש"ץ ואינם מקשיבים לנאמר:
יתפללו הכל אחר שליח ציבור תפילה אחת בקדושה … ויהיו הכל יוצאין ידי חובתן ויתנהל הדבר בסדר וביושר ותמנע אריכות החזרה, ויוסר חילול השם אשר הגיע לגויים שהיהודים מסירים כיחם וניעם ומשיחים בתוך תפילתם.[18]
בעקבות כך, ממליצים לא מעט מפוסקי דורנו להתפלל מנחה קצרה במקומות עבודה וכשיש לחץ זמן.[19] הרב יוסף משאש אף המליץ לבטל בכלל את חזרת הש"ץ במנחה בבתי הכנסת:
באמת עינינו הרואות שכלל הציבור כמו צער בנפשם עשיית החזרה, וכמשא כבד תכבד עליהם, ואף שהוא רק זמן מועט, מכל מקום מפני שנראה להם שהיא יתרה שהרי כבר יצאו ידי חובתם, ולכן נפשם קצה בה מאוד.[20]
אינני אומר שכך ראוי לכל בית כנסת לנהוג, אבל הנה רואים אנו את האפשרויות שההלכה פתחה בפנינו בכיוון זה.
דוגמה אחרונה שאסקור כאן היא מניין הפועלים. באחת מתשובותיו, מתייחס הרב עובדיה יוסף למצוקתם של האנשים שקמים מוקדם לעבודתם ואינם יכולים להאריך בתפילת השחרית. על בסיס הגמרא הקובעת שפועלים אינם חוזרים על תפילת שמונה עשרה משום ביטול מלאכה,[21] הוא פוסק לאותם פועלים להתפלל תפילה קצרה, בלא חזרה, ורק "אם עדיין יש להם פנאי, יסיימו וידוי ונפילת אפים ושאר התפלה, ואם לאו ידלגו הוידוי ונפילת אפים".[22] פסיקתו זו מחזירה אותנו אל הצורך בעשרה בטלנים שיקיימו תפילה כסדרה. בלא מעט מקומות כיום אלו הם הפנסיונרים, שאצלם התפילה נאמרת בקצב הראוי. פועלים הממהרים לעבודתם לא מסוגלים לכך, ולגביהם נפסק כי לא רק שניתן לוותר על חזרת הש"ץ אלא גם על הווידוי והתחנון כולו.
דרוש גיוון בבתי כנסת
במקום לקצר את התפילה ולשמור על הכוונה רבים מתפללים תפילה מלאה, אך מבטלים בכך כל אפשרות להתפלל בנחת או בכוונה, ואף יוצרים נזק בדמות של זלזול בתפילה וחילול ה' שכרוך בדיבורים ועיסוק בטלפונים הניידים במהלכה. ועל כך כבר אמר השולחן ערוך: "טוב מעט תחנונים בכוונה, מהרבות בלא כוונה"
הדוגמאות שהבאנו מלמדות על האפשרויות המגוונות שקיימות בהלכה לעצב את התפילה בצורה שמתאימה למתפללים בה: למצויים במצוקת זמן ומקום ניתן להתפלל הביננו, ובמקרי הצורך ניתן לבטל את חזרת הש"ץ או התחנון. הבעיה היא שלמרות שהדברים כתובים ופסוקים שחור על גבי לבן כמעט ואין מי שנוהג כך היום. במקום לקצר את התפילה ולשמור על הכוונה רבים מתפללים תפילה מלאה, אך מבטלים בכך כל אפשרות להתפלל בנחת או בכוונה, ואף יוצרים נזק בדמות של זלזול בתפילה וחילול ה' שכרוך בדיבורים ועיסוק בטלפונים הניידים במהלכה. ועל כך כבר אמר השולחן ערוך: "טוב מעט תחנונים בכוונה, מהרבות בלא כוונה".[23] מיסוד תפילת הקבע לא נועד להמית את התפילה ולגרום לומר את כולה בכל מחיר. חכמים ואנשי ההלכה מצאו את הדרכים לשמר את הדינמיות בתוך המסגרת שנקבעה, כדי לקרב כמה שיותר את התפילה אל צרכי הרבים.
את האופי הדינמי הזה, אותו אני מכנה רצף הלכתי, יש להכניס כיום אל בתי הכנסת. במקום לשמר צורה אחידה של מניינים, יש לגוון אותם. במקום מסגרת אחת ויחידה לתפילה יש לאפשר בה דינמיות. יש לקיים מניינים מלאים, שבהם כל התפילה תיאמר בקצב הראוי לה, ולצידם מניינים מקוצרים, לטובת אלו שזמנם דחוק או שקשה עליהם התפילה הארוכה. במניינים אלה לא ייאמר תחנון או לא תיערך חזרת הש"ץ, הכול לפי צורך האנשים והמקום. כדי לעשות זאת לא צריך לחפש מוהל מבוקש או יארצייט של איזה אדמו"ר נשכח. כפי שראינו, גם צורך הציבור או גורמים אחרים מצדיקים זאת. ובניגוד להשקפה הרווחת, מעשה שכזה לא יבטא זלזול בהלכה. כלפי לייא, לשמוח מביטול תחנון במקרה של בעל שמחה הוא הזלזול בהלכה. קיצור התפילה בגלל קושי או צורך ציבור דווקא ייקר את התפילה, באשר הוא יבטא את הבקשה הכנה של אנשים לכוון בתפילה ולהתייחס ברצינות למה שהם מוציאים מפיהם.
באופן זה ניתן יהיה להחזיר לתפילה בימינו מעט ממה שכה חסר בה: כוונה. התפילה תיאמר בנחת ולא במרוצה. היא תזכה יותר לתשומת לב, ולא תיעשה רק מן השפה ולחוץ. היא תאפשר לכל אחד להתאים עצמו למקום ולמעמד שראויים ומתאימים לו. וכך היא גם תשרת את המטרה הגדולה שלמה היא תוקנה: להזריק רגעים של רוח בעולם שכולו סובב סביב החומר.
במקום לשמר צורה אחידה של מניינים, יש לגוון אותם. במקום מסגרת אחת ויחידה לתפילה יש לאפשר בה דינמיות. יש לקיים מניינים מלאים, שבהם כל התפילה תיאמר בקצב הראוי לה, ולצידם מניינים מקוצרים, לטובת אלו שזמנם דחוק או שקשה עליהם התפילה הארוכה
[1] הרב אהרן ליכטנשטיין קונן על כך לא מעט. בנאומו במושב הפתיחה של 'כנס לביא' בשנת תשנ"ט, סיפר על כך שכשהתפלל פעם אחת בשטיבלך בקטמון בירושלים ראה בחור עם כיתוב על חולצתו (בתרגום מאנגלית) "כדורסל הוא החיים; כל השאר – רק פרטים". הרב ליכטנשטיין הודה בכאב: "בבית כנסת ממוצע בציבור שלנו ניתן לחוש רדידות ושטחיות במקום העומק והעוצמה המתבקשים". ראו במאמרו "על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים", עלון שבות בוגרים יג (תשנ"ט), עמ' 99–105. בכיוון דומה התבטא גם חותנו, הרי"ד סולובייצ'יק, במאמרו "בית הכנסת – מוסד ורעיון", דברי הגות והערכה, ירושלים 1981, עמ' 99–116.
[2] ההלכה כידוע איננה עוסקת רק במצבים אידיאלים אלא יודעת להתמודד עם מציאות חלקית וחסרה, ולהתאים עצמה אליה, כך שעם כל הביקורת על האנשים המאבדים עניין בתפילה, ייתכן שההלכה צריכה להתאים עצמה גם אליהם. להלן נראה דוגמה לכך ביחס לכוונה בתפילה.
[3] ראו ר' חיים חזקיהו מדיני, שדי חמד, כללים מערכת הב', אות מג-מד.
[4] ראו רמב"ם, הלכות תפילה יא, ג–ד, ופירושו של הרב יוסף קאפח במהדורתו שם.
[5] ראו ירושלמי ברכות ב, ד. לדעתי אין זה מקרי שעדויות אלו מופיעות דווקא בתלמוד הירושלמי ולא בתלמוד הבבלי. ממספר סוגיות, כמו תפילת שווא לדוגמה, עולה שהירושלמי העניק משקל מרכזי יותר לכוונת הלב על פני הריטואל המוסדר. זאת לעומת הבבלי אשר החשיב יותר את הריטואל.
[6] בבלי מגילה ה ע"א.
[7] על בבא קמא פב ע"א.
[8] משנה ברכות ד, ג-ד. על פירושו של משפט זה נשתברו קולמוסים רבים. ראה למשל, יוסף היינימן, עיוני תפילה, ירושלים תשמ"א, עמ' 77–79; ישראל רוזנסון, מאפיינים אגדיים למשניות במסכת ברכות, נטועים ב, אלון שבות תשנ"ה, עמ' 64–65.
[9] הלכות תפילה ד, טו. בשולחן ערוך מובא שאין נזהרים כיום בהנחיות של הרמב"ם, לפיהן הבא מן הדרך לא יתפלל שלושה ימים מפני טרדתו, מפני "שאין אנו מכוונים כל כך בתפילה" (אורח חיים צח, ב). מפליא שר' יוסף קארו פסק להלכה גישה זו, שמקורה בדברי המהר"ם מרוטנבורג, נגד לשון הרמב"ם, וייתכן שיש לכך קשר להשקפתו בדבר ירידת הדורות. בין כה ובין כה, פסיקה זו איננה מבטלת את האיסור להתייחס לתפילה כמשוי, ולעשות כל מה שניתן לצורך כך, כפי שפוסק שם, בהלכה ג.
[10] בבלי ברכות ח ע"א; שולחן ערוך אורח חיים צ, כ.
[11] ייתכן שזו סיבה נוספת לאמירת מזמור "אשרי יושבי ביתך" בתחילת תפילת מנחה או מוסף של שבת, מעבר לשכר המובטח למי שאומר מזמור זה שלוש פעמים בכל יום (על פי בבלי ברכות ד ע"ב). על פי תפיסה זו ראוי לשבת באמירת מזמור זה, כהכנה לתפילה, ולא כפי שרבים עושים היום. ראו רמב"ם הלכות תפילה ד, טז; יא, ט.
[12] שולחן ערוך אורח חיים קיג, ו. על הנושא בכללו ראו אורי ארליך, כל עצמותי תאמרנה: השפה הלא מילולית של התפילה, ירושלים תשנ"ט.
[13] על פי בבלי ברכות כט ע"א. ראו גם שולחן ערוך אורח חיים קי, א. מעניינים דברי הרמב"ם "מצא דעתו מכוונת ולשונו תמהר לקרות". לדבריו, כפי שגם עולה מן המשנה, נראה כי הכוונה מתבטאת בקריאה מהירה של התפילה, ואילו דווקא חוסר כוונה מקשה על הקריאה. מכאן בסיס לתחושתם של מתפללים רבים שדווקא תפילה מהירה עוזרת להם להתכוון.
[14] להלכה נקבע כי תפילת הביננו יכולה להיאמר רק בימות החול ובזמן הקיץ, בו לא מתפללים על הגשמים.
[15] ביאור הלכה קי, א; ערוך השולחן אורח חיים קי, ו.
[16] ראו משנה ברורה צח, ס"ק ז, בשם הפרי מגדים.
[17] ערוך השולחן שם.
[18] אגרות הרמב"ם, הוצאת שילת, עמ' תקסח–תקע.
[19] אינני מבין את אותם ה'מהדרים' להתפלל תפילת מנחה מלאה מחוץ לבית הכנסת, בטיולים או בחתונות. במקומות אלו קשה לכוון בכלל התפילה, כל שכן בשעת החזרה, ולכן ראוי להנהיג מנחה קצרה.
[20] שו"ת מים חיים, אורח חיים מא. עד היום ישנן קהילות, בעיקר בקרב יוצאי תימן, שלא מנהיגים חזרה כלל, בעקבות דברי הרמב"ם.
[21] ראו בבלי ברכות טז ע"א ופירוש רש"י שם. רבים כיום אינם מקפידים על כך מספיק במקומות עבודתם, וקרובים לעבור בכך על איסור גזל. המצב חמור עוד יותר במקומות ציבוריים כמו מועצות דתיות, שם העובדים יוצאים לא פעם להפסקות לתפילה על חשבון הציבור שממתין בתור.
[22] שו"ת יחווה דעת ב, ח.
[23] אורח חיים א, ד.
*הרב ד"ר עידו פכטר הוא רב קהילת ישראל הצעיר ברמת פולג, נתניה, מרצה וכותב בענייני הלכה, הגות ומודרנה
