תוכנית יועצות לענייני טהרת משפחה
על דמותה של האורתודוקסיה בדורנו מתקיים לאחרונה דיון ער מעל דפים אלה. אין חולק על כך שאנו עדים לתמורות ולשינויים רבי משמעות בכל רבדיה של האורתודוקסיה, הן החרדית והן הציונית דתית. הדעות חלוקות באשר לגבולותיה של ההגדרה למונח "אורתודוקסיה", אך השאלה היא האם יש טעם להתמיד במאמצים של ניסוח כדי להכניס אל גידרה של האורתודוקסיה את כל התופעות החדשות ואת כל צורות ההתנהגות של אלה הרואים עצמם כאורתודוקסים?
ברצוני להציג גישה אחרת, הבאה מהשטח, ומתייחסת לאחד החידושים המשמעותיים בעולמה של האורתודוקסיה, והוא הסמכתן של נשים להיות "יועצות לעניני טהרת המשפחה". הסמכה זו ניתנה לנשים אלה, ואני בתוכן, על ידי רבנים אורתודוקסים לכל הדעות, המוכרים כסמכות לעניני פסיקת הלכה וכראשי מוסדות תורניים מובהקים.
התחום ההלכתי הנוגע לחיי אישות מוכר בהגדרתו כ"דיני טהרת המשפחה". דומה שתחום זה נשמר גם אצל זוגות שאינם מקפידים לקיים את שאר המצוות בקפדנות. מאחר והכפפת תחום אינטימי זה למרותה של ההלכה דורשת מידה רבה של נאמנות להלכה – נאמנות הנגזרת מהשקפת עולם אורתודוקסית – נוצר קושי לקיים בפועל הלכות אלה, המחייבות, לעיתים קרובות, הזדקקות לפוסקים. מכיוון שבתחום זה השאלות עוסקות בתופעות ביולוגיות של האישה שאין היא חושפת אותן לשום אדם פרט לבעלה, רק מחויבות עליונה לחוקי ההלכה ולסמכותה יכולה ליצור אצלה רצון ונכונות להביא פרטים חסויים אלה לידיעתו של אדם אחר, הרב הפוסק.
עם השוני הגדל והולך במעמדן של נשים בחברה, ובעיקר בעיני עצמן, נוצר מצב של ניכור גדל והולך בין הנשים הזקוקות לפסק, לבין מי שצריך לפסוק אותו עבורן מתוך מקורות ההלכה. לעיתים, יש לומר בכנות, לא היו הפוסקים ערים די הצורך למשמעות הנפשית המתלווה לכל פנייה של אישה אליהם, כפי שמדגים המקרה הבא, שסופר לי ע"י מיכל, עורכת דין צעירה במשרד לעריכת דין:
""באחת מישיבות העבודה אצלנו במשרד נכחו מספר עורכי דין ואנשי מקצוע לא דתיים ורב שהגיע להוסיף את האספקטים ההלכתיים הרלוונטיים. במהלך הישיבה נכנס שליח ומסר לרב חבילה קטנה. תוך כדי דיון, פתח הרב את חבילה, רשם תשובה, ומסרה לשליח. אינני יודעת מה היתה עמדתי לפני אותו רגע, אבל מאז אותו רגע היה לי ברור שאת שאלותי בנוגע לטהרת המשפחה לא אפנה לרב."
נשים רבות כמיכל ודאי חשות תחושות דומות וביתר חדות כאשר עליהן לפנות לרב. הן אינן חשות כי פרטיותן וכבודן נשמרים די הצורך.
היוזמה להסמכת נשים כיועצות לעניני טהרת המשפחה באה בעקבות המציאות המתוארת, מתוך רצון לשמור על הזדקקות להלכה באופן שוטף בתחום עדין זה. עלינו לזכור כי מדובר בתחום שבו מונחים על כפות המאזניים איסור כרת מכאן ושלום בית מאידך. למרות שלא היתה מחאה גלויה מצד הנשים, חשו כנראה מספר רבנים אורתודוקסים ששערי הפסיקה בהלכות נידה הולכים וננעלים. תחושתם נולדה מתוך השוואה בין מספר השאלות שהם נשאלים דרך קבע בענייני כשרות שבת או עניני ממונות, לבין מספרן הזעום של השאלות בהלכות נידה.
הרב יעקב ורהפטיג, רבה של קהילת נווה נוף שבשכונת הר נוף בירושלים, מעיד שהוא נשאל דרך קבע עשרות שאלות בתחומי הלכה שונים אך מספר נמוך בהרבה של שאלות בענייני טהרת המשפחה. כך גם הרב יהודה הנקין, שכיהן כרבה של עמק בית שאן והאיזור מעיד כי נשאל שאלות רבות בנושאים הלכתיים שונים, אך זכורים לו מקרים בודדים למצער של שאלות בעניני נידה לאורך שנות כהונתו.
כך יצאה לדרך תכנית שהגתה הרבנית חנה הנקין והנהלת מדרשת "נשמת" שבבית וגן בירושלים, שמטרתה להכשיר נשים לשמש כתובת ראשונית לנשים הזקוקות לייעוץ הלכתי ולהכוונה בתחומי טהרת המשפחה.
כשנפתחה התכנית בחודש אלול תשנ"ח הכוונה היתה, כאמור, להכשיר נשים שיהוו כתובת ראשונית לפונות. לא היתה כל כוונה להעניק להן יכולת לפסיקת שאלות ולבטל את הצורך לפנות לפוסק, אך שמונה הנשים שהתקבלו לתכנית היו בקיאות במושגים, בבעיות ההלכתיות ובדפוסי הפסיקה שבתחום, והן היו מסוגלות גם לתווך בין הפונות לבין פוסקי ההלכה ולקבל תשובות מפורטות ומנומקות היטב לכל שאלה. מובן שעל שאלות החוזרות על עצמן, ואשר ביחס אליהן כבר נתקבלה תשובתו של רב פעם ופעמיים – התשובה הניתנת על ידי השואלות כמוה כמסירתו של פסק ההלכה שנפסק ע"י הרב הפוסק עצמו ואין הן בחזקת מחדשות פסקי הלכה משל עצמן.
מאז ומעולם עסקו נשים בלימוד תורה. בעבר היו אלה בודדות, ובדרך כלל הן היו יוצאות דופן. כיום אנו עדים לפריחה של בתי מדרש המיועדים לנשים, בהם עוסקים בלימוד תורני על כל גווניו – תנ"ך, מחשבה, הלכה וגמרא בעיון.
ייחודה של התוכנית ליועצות הלכתיות לענייני טהרת המשפחה היא בהכשרת נשים, שבחלקן הגדול הן תוצר של אותן בתי מדרשות, להגיע להתמחוּת בהלכות נידה. כך שהלימוד משרת באופן מעשי את הרוצות לשמור תורה ומצוות, תוך העמקת הכרותן עם ההלכה ומקורותיה ובכך היא משנה את מצבה של האישה הדתית ביחס לשמירה על מצוות אלו.
התוכנית להכשרת "יועצות הלכה" משקפת היטב את השינוי שחל בחברה האורתודוקסית בעשורים האחרונים. ברור שהקמתן של מדרשות רבות לנשים וקיומן של נשים לומדות הוא שאיפשר את הקמתה של התכנית הנותנת בידי הנשים את הידע והיכולת לעזור לעצמן במצבים שבהן לא היו פונות להתיעץ בסמכות רבנית. התוצאה מאי פניה לסמכות רבנית היתה החמרה או הקלה בדינים אלו, מתוך חוסר ידע ובכך נפגעה שמירת ההלכה במישרין ('קולות' ו'חומרות' משמשות בעירבוביה בתחום זה) ולעיתים נפגעה בשל כך נגרמו גם הזוגיות והקשר שבין בני הזוג.
עד מהרה התברר שהאינטואיציה של הרבנית הנקין והנהלת מדרשת "נשמת" היו נכונות ובמידה שקשה היה לשער מראש. עוד במהלך הלימודים החלו נשים לפנות בשאלות אל משתתפות התכנית בשאלות מגוונות מאוד:
מורה בת 28 מבית ספר בבאר שבע פנתה אלי: "שמעתי שאת לומדת הלכות נידה בעיון, אולי את במקרה יודעת אם יש מה לעשות: עברו כבר שלושה חודשים מאז שילדתי את בתי ונראה שהדימום לא פוסק. הייתי שואלת את הרב אבל לא כל כך נעים לי".
סטודנטית בת 23 שאלה מה עליה לעשות בירח הדבש אותו מתכננים היא ובעלה לבלות בטיול במזרח. כיצד תטבול במקום בו אין מקווה טהרה ?
שאלות אחרות עסקו בבעיות הקשורות בשינוי מחזור, בנשים בגיל המעבר, בכלות לפני ואחרי חתונתן, בנשים עם בעיות פוריות, שאלות הקשורות בכשרות הטבילה ועוד. דוגמאות אלה הן רק קצה הקרחון, וללא ספק הוכח כי יש בהחלט מקום להכשרת נשים בעלות ידע הלכתי רחב בתחום זה.
מטבע הדברים, העובדה שהשאלות ההלכתיות נדונו בין נשים, זו השואלת וזו הלומדת בתכנית היועצות, הקלה מאד על הצגת מכלול העובדות הנלוות למצוקה ההלכתית המיידית, דבר שאיפשר בירור ממצה ומקיף של כל השאלות ההלכתיות ושל בעיות נוספות ולעיתים עמוקות יותר, שהיו ביסודן של השאלות. בהתאם לכך גם השתנה אופיין של התשובות. לא עוד פסק סתמי וחד אלא מענה שהתאים לנשים הפונות, שכלל לעיתים גם מתן כלים העשויים לשרת אותן גם בהמשך. נשים שבעבר שלא פנו ישירות אל הרב בגלל אופיין והשקפתן העזו ופנו עתה ביתר ביטחון.
בקיץ תשנ"ט נערכו בחינות הסיום לשתיים מבין שמונה הנשים הראשונות – ד"ר דינה צימרמן, רופאת ילדים, ואנכי. הבחינות נערכו על ידי ארבעה רבנים בנפרד וכללו את הלכות נידה על כל פרטיהן. בבחינה נדרשה הבנת ההלכות תוך הכרות עם מגוון מקורות הגמרא, הפוסקים, ראשונים ואחרונים. הבוחנים היו הרב אליעזר דמארי, ראש כולל "בית אריאל", הרב יצחק הלוי, ראש הכולל בקרני שומרון, הרב יהודה הנקין ממדרשת 'נשמת' והרב שלמה לוי ראש הכולל בישיבת הר-עציון. בסיומה של הבחינה המרובעת הוענקה לנו תעודה שהכשירה אותנו להיות "יועצות הלכתיות לענייני טהרת המשפחה".
***
תכנית היועצות – דוגמא לפתרון במסגרת ההלכה לדילמות של הדתי המודרני
אחד המאפיינים של העידן הפוסט מודרני בכלל, שבא לידי ביטוי בחברה הדתית בפרט, הוא חוסר הרצון (ולפעמים גם היכולת) של זוגות לראות ברב חלק אינטגרלי במערכת היחסים ביניהם.
קושי זה קיים בכל תחומי ההלכה אך הוא בא לידי ביטוי יותר מכל בתחום אינטימי זה. אדם שאינו אמון על תפקידם של חכמים וסמכותם למעורבות בכל תחום שקשור לקיומן של המצוות, גם בתוך התא המשפחתי, מעדיף "לפתור" את הקשיים המתעוררים ללא "עזרה" מבחוץ.
יחס זה כלפי סמכויות רבניות ותפקידן משקף היטב את היחס להלכה כפי שכתב יאיר שלג (דעות 7): "ההלכה היא גורם מרכזי בעיצוב אורחות-החיים, אבל לא בלעדי. אותה בחירה וולונטרית במחויבות להלכה היא המאפשרת גם את הסטייה ממנה כאשר מולה עומדים ערכים מספיק משמעותיים – מתוך הנחה שלאחר זמן של פריצת-גדר הלכתית תתקבע הנורמה החדשה עד כדי שתהפוך חלק מן ההלכה של הדורות הבאים".
בדבריו משקף שלג מציאות בה "הערכים האנושיים עומדים מול הערכים הדתיים". במציאות אותה הוא מתאר המחויבות להלכה הינה משנית כיון שעדיפים חיים בבסיסם עומדים "ערכים אנושיים", על אלו המושתתים קודם כל על מחויבות הלכתית. בדבריו קיים אמנם מצג של כפיפות להלכה בכך שנטען שהמחויבות להלכה אינה נדחית לגמרי לקרן זוית, כפי שהוא כותב:"…שלאחר זמן של פריצת גדר הלכתית תתקבע הנורמה החדשה עד כדי שתהפוך חלק מן ההלכה של הדורות הבאים".
הצגה זו פרדוקסלית לדעתי, שכן ההלכה אמורה להכתיב את המציאות ולא להיות מוכתבת על ידי המציאות ואין להשוות בין סמכותם של פוסקים מוסמכים לשקול את דרכי ההתמודדות של ההלכה עם המציאות החדשה, לזו של כל יחיד או ציבור לעצב את ההלכה בדרך של מיסוד ההפרות שלה.
התוכנית המתוארת במאמר זה מהווה לדעתי פתרון אמיתי שמהווה "חלק מן ההלכה של הדור הנוכחי" וזאת ללא צורך להעמיד את ה"ערכים הדתיים" כניגוד ל"ערכים אנושיים". אדרבא, תוכנית זו משרתת היטב גם את אותה חברה אורתודוקסית הנתקלת בקושי ב"מחויבות מלאה לפסיקת ההלכה המקובלת" מכיוון שהפניה לרבנים בתחום עדין זה אינה עולה בקנה אחד עם ערכיה האנושיים.
אכן, גם לאחר הסמכת היועצות לא נוצר כאן שוויון גמור לנשים, דבר שממילא אינו אפשרי במציאות כלל ואף לא בתוך עולם המחויב להלכה בפרט. אך יש כאן התאמה של מיקומן של הנשים עם יכולתן, בד בבד עם מילוי צרכיה של החברה הדתית, השואפת להשתית את "ערכיה האנושיים" על בסיס מוצק של מחויבות להלכה.
עיננו רואות שדבר זה אפשרי. ניתן לחיות גם בדור הזה בתוך העולם ההלכתי והאנושי ללא כל צורך להעמידם כסותרים זה את זה. אין לדגול בהכרח ב"דתיות אנתרופוצנטרית" – בה האדם וכח הבחירה שלו עומדים במרכז, אלא יש לשכלל את ה"דתיות שהמחויבות במרכזה" בכלים העומדים לרשותנו גם בתוך עולם ההלכה.
מגמה זו צריכה, לדעתי, להמשיך ולהתפתח לתחומים נוספים, אך על נושאי הדגל שלה להדגים קודם כל מחויבות הלכתית על פי אמות המידה בדור הזה ולא לחיות מתוך הנחה ש"פריצות הגדר של היום יהפכו להלכה של הדורות הבאים", משום שגישה כזו מקרבת, בעיני, את האדם להשקפת עולם קונסרביטיבית ומרחיקה אותו מהשקפת העולם אורתודוקסית.
בפרקטיקה היומיומית של האזנה לפניותיהן של נשים בשאלות הלכתיות בעניני טהרת המשפחה, שמטילה עלי עול כבד משציפיתי, אני שואבת את הכח הדרוש מן התחושה המקננת בי שפרקטיקה זו מעצבת מידי יום מחדש מחויבות להלכה בתחום שעמד בפני קריסה. זרם הפניות ההולך וגובר אל יועצות ההלכה שהוסמכו איתי רק מוכיח שלא בקלות תוותרנה נשים על מחויבות כה עמוקה שנשתרשה במשך דורות על דורות.
