לא רק קרב מנהיגים
מאבק גדולי הדור בין הרב שטיינמן הבני-ברקי והרב אויערבך הירושלמי קורע לשניים את הקהילה הליטאית. אך בשורשי הוויכוח נעוצות שתי תפיסות עולם מנוגדות בשאלת עתיד היחסים בין הציבור החרדי לבין החברה הישראלית: שילוב הדרגתי ומתינות מן העבר האחד, והתבדלות וקנאות מן העבר השני
ד"ר חיים זיכרמן הוא מרצה למשפטים בקריה האקדמית אונו וראש צוות פיתוח במכון החרדי למחקרי מדיניות. מחבר הספר שחור, כחול-לבן על החברה החרדית בישראל
חיים זיכרמן
יתד נגד הפלס
בשנתיים האחרונות עומד הרחוב החרדי בעין הסערה. מחלוקת של ממש מאיימת לפלג את הקהילה הליטאית, הקרועה בין החצר ה"בני-ברקית" המונהגת על ידי הרב אהרון יהודה לייב שטיינמן, מנהיג הרוב הליטאי, ובין החצר ה"ירושלמית" המונהגת על ידי הרב שמואל אויערבך.
תחילתה של המחלוקת בשנת 2012, סמוך לפטירתו של מנהיג העדה הליטאית מאז ראשית המאה הנוכחית, הרב יוסף שלום אלישיב. בחודש פברואר 2012 ביטל בג"ץ את חוק דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם ("חוק טל"), שהיה ההסדר החוקי לדחיית שירותם של בחורי הישיבות בצה"ל. בעקבות ביטול החוק נוצר רִיק חוקי באשר למעמדם הצבאי של תלמידי הישיבות, והוא העמיד את המשך לימודיהם בסכנה. כדי להתמודד עם הסוגיה ולהציע פתרון ראוי הקים ראש הממשלה ועדה בראשות חבר הכנסת דאז יוחנן פלסנר. חברי הכנסת החרדים, שהיו באותה עת חברי הקואליציה, החרימו את ישיבות הוועדה. ערב הגשת מסקנותיה פיזר ראש הממשלה את הוועדה, וסמוך לאחר מכן פוזרה הכנסת. לאחר הבחירות חוקקה הכנסת הסדר חדש, שכלל, בהתאם לדרישת מפלגת "יש עתיד", סנקציות פליליות עתידיות כנגד תלמידי ישיבות שיסרבו להתגייס.
הרחוב הליטאי התפצל סביב משבר הגיוס. בעוד הרב שטיינמן, מנהיג הרוב, סבר כי יש להמשיך ולפעול בדרך של שתדלנות במטרה למזער את שינוי הסטטוס-קוו, סבר הרב אויערבך כי יש למחות בתקיפות נגד הצרת צעדיהם של בני התורה.
כמה מתלמידי הרב אויערבך שלטו באותם ימים על מוקדי כוח משמעותיים. בראשם עמד נתי גרוסמן, מי שהיה במשך שנים רבות עורך העיתון "יתד נאמן", בטאון הבית הליטאי. במטרה להרחיק את גרוסמן ואת חבריו ממוקדי הכוח ביצעו נאמני ביתו של הרב שטיינמן "הפיכה" בעיתון, תוך שימוש בטכניקה משפטית מורכבת. עורכי העיתון הורחקו, ובמקומם מונה צוות חדש מנאמניו של הרב שטיינמן.
משהפכה ההפיכה לסופית, נקרע קרע בין שני חלקי המחנה. בתגובה החליטו עורכי העיתון המודחים לפתוח עיתון חדש בשם "הפלס", שנועד להיות שופרו של הרב אויערבך. ואמנם, מרכז עיסוקו של העיתון היה סביב סוגיית הגיוס, תוך נקיטת קו קיצוני נגד הממשלה ונגד המשתפים אתה פעולה.
במקביל הורה הרב אויערבך לתלמידיו להפסיק להתייצב בלשכות הגיוס, תוך ניתוק הקשר עם רשויות הצבא. עד אז נהגו כל תלמידי הישיבות להתייצב למבדקים שונים על פי צו הפוקד הצבאי, על אף מעמדם כדחויי-שירות. ההוראה על הפסקת ההתייצבות גרמה לתלמידי הרב אויערבך להפר הוראה חוקית הכוללת סנקציה פלילית של חמש שנות מאסר, והפכה אותם לעבריינים. הוראה זו פתחה פתח, הלכה למעשה, למרי אזרחי מאורגן, שננקט לראשונה על ידי מנהיג חרדי מן הזרם המרכזי. לעומתו קבע הרב שטיינמן כי יש להמשיך ולהתייצב בלשכות הגיוס כבעבר, במקביל למאמץ הפוליטי לסיכול השינויים.
מלחמת חרמה
הרחוב החרדי כולו הצטרף למחלוקת הליטאית, כאשר כל צד מנסה לגייס תומכים לשיטתו. בעוד רוב הרבנים החסידים והספרדים יישרו קו עם הרב שטיינמן והורו על המשך ההתייצבות בלשכות הגיוס, מספר אדמו"רים חסידיים, ובראשם אדמו"רי סלונים וויז'ניץ, הורו לתלמידיהם להימנע מכך, כשיטת הרב אויערבך. שיתוף פעולה החל להירקם גם בין הרב אויערבך ומנהיגי "העדה החרדית", ראשי הזרם החרדי האנטי-ציוני.
ראשי הישיבות הליטאיות נחלקו אף הם בסוגיה. בעוד חלק מראשי הישיבות הורו לתלמידיהם שלא להתייצב, הרי שברוב הישיבות נותר הֶסדר ההתייצבות כבעבר. המחלוקת על ההתייצבות סימנה את תחומי המחנות. המתייצבים צידדו בהנהגתו של הרב שטיינמן, והמסרבים להתייצב צידדו בהנהגת הרב אויערבך.
בקרב חצרו של הרב שטיינמן התפתח כעס כנגד הרב אויערבך, שחלק בגלוי על הנהגת הרב שטיינמן. בעוד מנהיגי הליטאים בעבר – הרב אלישיב וקודמו הרב שך – נהנו מציות מלא של הקהילה כולה, הרי שקריאת התגר מצד הרב אויערבך החלישה את הנהגתו של הרב שטיינמן. משכך, פתחו תלמידיו במלחמת חרמה נגד הרב אויערבך ותלמידיו. המאבק כלל הוצאת ילדים מתלמודי תורה וממוסדות לימוד, הוצאת אברכים מכולל האברכים ונידוי בפועל של תלמידי הרב אויערבך. העסקנים החרדים נדרשו להצהיר אמונים לרב שטיינמן, ומי שלא עשה כן הוזז ממקומו.
בשלהי שנת 2013, ערב הבחירות לרשויות המקומיות, דרש הרב אויערבך ממוסדות "דגל התורה", המפלגה הליטאית, לשבץ נציגים מטעמו ברשימות השונות. המפלגה סירבה לבקשה, והרב אויערבך הורה על הקמת מפלגה חדשה, "בני תורה", שרצה בנפרד בירושלים, בבני ברק ובמודיעין עלית. המחלוקת בין שתי המפלגות הייתה פרועה ביותר. היא כללה השמצות הדדיות מצד עסקני שתי המפלגות, היזק בזדון לרכוש המפלגות ולראשיהן, וחמור מכול – פגיעה אנושה במעמדם הציבורי של גדולי התורה, שצוטטו כמבטלים את דעת חבריהם, הגדולים האחרים. כך למשל פורסם מכתב בשמו של הרב חיים קנייבסקי, הנחשב לאחד מגדולי הרבנים, לפיו מי שמצביע למפלגתו של הרב אויערבך "נותן יד לפושעים" ומחלל שם שמים. הרב אויערבך מצדו פרסם כי אין לחשוש מחרמות ומקללות וכי הוא נוטל אותם על עצמו, והמצביעים למפלגתו הם הם "מעמידי התורה" על תלה. בדיוק דור אחד, עשרים וחמש שנה, אחרי פרישת הליטאים מאגודת ישראל והקמת דגל התורה על ידי הרב שך, מתפצל הציבור הליטאי למחנות פוליטיים נפרדים, כשהמחלוקת מחלחלת אל תוך היכלי הישיבות ובתי הכנסת, ומשפחות נחלקות ביניהן על אודות ההנהגה הראויה.
המפלגה החדשה הצליחה בסופו של דבר להכניס נציגות בכל אחד מהיישובים. בירושלים ביצעה המפלגה תמרון פוליטי יוצא דופן, שכלל תמיכה בראש העיר המכהן ניר ברקת, בניגוד לעמדה הכלל-חרדית שתמכה במועמד אחר. בשל כך, משנבחר ראש העיר פעם נוספת, זכה נציג המפלגה לכוח פוליטי רב. ערב הבחירות לכנסת בשנת 2015 ציפו תלמידי הרב אויערבך לשמוע את הוראתו בדבר דפוס ההצבעה, לאחר שברור היה כי אין בידם כוח פוליטי מספק שיאפשר ריצה בנפרד. חצרו של הרב אויערבך ערכה מפגן כוח באצטדיון טדי יומיים לפני הבחירות לכנסת, אולם הרב אויערבך נמנע מלהתייחס לסוגיה בנאומו. רוב התלמידים פירשו זאת כמתן חופש הצבעה, והצביעו על פי מצפונם.
שתי גישות מנוגדות
תיאור המחלוקת עד כאן מעלה שאלה מטרידה: בראש שני המחנות הנצים עומדים גדולי תורה וענקי רוח; שניהם ישישים מופלגים; שניהם עמדו עשרות שנים בראש ישיבות ליטאיות, ושניהם חולקים את האתוס הליטאי המשותף, שבמרכזו מצוי לימוד התורה כערך הראשון במעלה. שניהם חלק מן הזרם החרדי הלא-ציוני, ונקודות השוני ההשקפתיות ביניהם כמעט לא מורגשות. מהו אפוא הבסיס האידיאולוגי של המחלוקת המאיימת לפורר את ההנהגה החרדית?
התשובה לשאלה הזו נעוצה בהבדלים דקים ביותר בהשקפת העולם של שני המנהיגים, הן בהיבט הפנים-חרדי והן בקשר ליחסי הגומלין של הקהילה החרדית מול הכלל הישראלי. הבדלים דקים אלו מעצבים את דמות הדור הבא של החרדיות הישראלית. ראוי אפוא לשים אליהם לב.
בפן הפנים-חרדי ניטשת המחלוקת על שאלת המשך ההסתגרות של הציבור החרדי בארבע אמותיו. החל מן הדור השני למדינה, במהלך שנות השבעים, החלה ההנהגה החרדית לבנות "חינוך חוסם" סביב הקהילה החרדית. עיקרה של גישה זו מצוי בהיפרדות המוחלטת של הקהילה החרדית מן החברה הישראלית, תוך יצירה מכוונת של זרות בין הציבורים השונים. ואמנם, בשנות השמונים והתשעים תוכננו ונבנו ארבעה יישובים חרדיים חדשים עבור הקהילה החרדית, שיצרו "איים" נפרדים והומוגניים. החינוך החוסם אִפשר את צמיחתה של קהילה חרדית שאיננה מכירה את הפרהסיה הישראלית ואיננה מעורה בה. כך, סברו מנהיגי הקהילה, יתאפשר שגשוגה הרעיוני של הקהילה החרדית, תוך צמצום סיכון החשיפה לפגעי המודרנה. אולם בדור הנוכחי ניתן לראות ניצנים של שינוי וסדיקה של החינוך החוסם. עוד ועוד חרדים משתלבים בשלושת מעגלי האזרחות הישראלית: הצבא, האקדמיה ועולם התעסוקה.
הקרע המתחולל בהנהגה הליטאית משקף יותר מכול שתי גישות מנוגדות ביחס לתמורות הללו. מן העבר האחד ניצבת הנהגתו של הרב שטיינמן, המייצגת, נכון לכתיבת שורות אלו, את גישת הרוב החרדי. לשיטתו, תפיסת החינוך החוסם איננה יכולה לעמוד בתוקפה כנורמה חינוכית בלעדית בדור הזה. בעולם שבו המידע זמין לכל דורש בלחיצת כפתור, הרי שתפיסת החינוך החוסם, המתבססת על הפרדה גיאוגרפית ועל סינון מידע, איננה רלוונטית עוד. על כך מוכיחים שיעורי החשיפה לאינטרנט בקרב הציבור החרדי, העומדים נכון לשנת 2015 על כארבעים אחוזים. הרב שטיינמן, שאיננו שולל השתלבות מתונה בעולם המעשה, סבור כי יש להעניק פתרון לכלל הציבור, לרבות לאותם אלו שמתקשים לשמר את חיי האברכות ומבקשים להשתלב בעולם המעשה. זהו שינוי לעומת התפיסה של הדור הקודם, שראה בהנהגת "חברת הלומדים" נורמה מחייבת שאין לסטות ממנה, תוך טיפוח חממה קהילתית הומוגנית.
מן העבר האחר ניצבת הנהגתו של הרב אויערבך, העומד בראש הזרם האידיאולוגי הנוקשה יותר ומתריע כנגד כל שינוי. היטיב לתאר את הגישה הזו עורך עיתון "הפלס", בהתייחסו למחלוקת הפנים-ליטאית ולהצלחת המפלגה החדשה: "תרשום את התאריך הזה, הלילה מתחילה מהפכה. חד וחלק. בזכותנו הציבור החרדי עומד להסתגר יותר, ולחזור לעולם הישן. מי שמקווה להמשיך ולראות פה ציבור חרדי ליברלי ופתוח, שישכח מזה. אנחנו מבקשים דווקא לשמר את הגטו החרדי, להגביה את החומות ולהתרחק כמה שיותר מהעולם החילוני. אנחנו נגד לימודים אקדמיים, לימודי ליבה ונגד כל התייצבות בצה"ל לקבלת פטור. אנחנו רואים סימנים של התבוללות בכך שנציגים של יהדות התורה יושבים עם ועדת שקד ודנים על מכסות לגיוס. מבחינתנו זו בגידה, זה 'יהרג ובל יעבור'" (ראיון לעקיבא נוביק בעיתון ידיעות אחרונות, 25.10.2013). הרב אויערבך סבור כי "מה שהיה הוא שיהיה", ואין לשנות את תפיסת החינוך המסורתית כפי שנמסרה לנו מידי מנהיגי הדורות הקודמים. לדידו, יש להעמיק את "חומות הקדושה" המקיפות את הקהילה, תוך המשך ההחזקה בשיטת החינוכית המקובלת.
קו רעיוני אחד?
בהיבט החיצוני מתמקדת המחלוקת בין הצדדים בשאלת יחסי הגומלין בין הקהילה החרדית לחברה הישראלית.
בתחילת המאה הנוכחית, עם פטירתו של הרב שך שהוביל קו תקיף נגד הגיוס, ובעקבות חקיקתו של חוק טל, ניתן היה להרגיש ניצנים של שינוי בתוככי החברה החרדית. בתחילה היה זה הנח"ל החרדי, שהוחיה מחדש בשנת 1999 עבור החרדים הנושרים. אחריו באו השירות האזרחי והשירות הצבאי במסלולי השח"ר (שירות חרדים במקצועות תומכי לחימה), שהותאמו לחרדים הנשואים והקנו להם סביבת שירות נוחה, משכורת סבירה ובמקרים רבים אף הכשרה מקצועית.
בשקט בשקט, ובמקביל לסערה המשפטית על מעמדם של תלמידי הישיבות, גדל בהתמדה שיעורם של החרדים המתגייסים לצה"ל ולשירות האזרחי. עשרות המתגייסים הפכו למאות, והמאות הפכו לאלפים. בשנים 2011 ו-2012 עמד מספרם של המתגייסים לכלל המסלולים (צבאי ואזרחי) על כ-2,400 צעירים מדי שנה. ביטול חוק טל על ידי בג"ץ, באמירה שלפיה מספר החרדים המתגייסים איננו מספק, העלה ספק של ממש באשר לכוונות המדינה כלפי החרדים. יש הסבורים כי הרפורמה בסוגיית בני הישיבות מבטאת דרישה לשילוב מואץ של רבים מן הצעירים בכלכלה הישראלית, שתחילתה בנשיאה, אפילו סמלית, בנטל השירות. החרדים המצדדים בפרשנות הזו, ובראשם הרב שטיינמן, אינם תומכים כמובן בהצעות לשינוי, אך הם מסוגלים לחיות עמן עד לגבול מסוים, זאת בין השאר על רקע ההבנה שלא כל הצעירים החרדים ראויים ויכולים להמית עצמם באוהלה של תורה כל חייהם, ויש לפעול ליצירת איזון כלכלי בחברה החרדית פנימה.
לעומתם, לגישת הרב אויערבך, מטרתן האמתית של יוזמות הגיוס השונות היא לשנות את פני החברה החרדית, תוך שאיפה להפוך את הצעירים ל"ישראלים" יותר ולחרדים פחות. בהקשר זה מוזכר צה"ל כמי שהיה אמון על "כור ההיתוך" הישראלי בימי ראשית המדינה, באופן שהוביל לחילונם של רבים מהעולים החדשים. לפי המצדדים בפרשנות זו, המאבק על גיוס החרדים מהווה מקור ל"גזירת שְמד" ולמלחמת דת, פשוטה כמשמעה, שיש להתנגד לה בכל תוקף. ההכרזה על "גזירת שמד" היא נשק יום הדין של הציבור החרדי, והיא בעלת משמעות מעשית מידית המאפשרת את "שבירת הכלים" מול המדינה, ומכשירה את השימוש במרי אזרחי.
לצד זאת נראה כי הצדדים חלוקים בהקשר רחב יותר, והוא היחס לחברה הישראלית בכללותו. גישתו של הרב שטיינמן גורסת כי קיים קו רעיוני אחד שעליו ניצבת החברה הישראלית כולה. בקצהו האחד עומדים המתנגדים ללומדי התורה, ובקצהו האחר עומדים לומדי התורה וגדוליה. קיומו של קו רעיוני אחד שעליו מצויים כולם מאפשר לנהל דיאלוג בין הקטבים. תזוזה של אחד השחקנים המצויים על הקו הרעיוני תגרום לכל הפחות לתזוזה קלה אצל רעהו מן הצד השני. זוהי גישה ממלכתית, הרואה חשיבות בקיומו ובטיפוחו של קו רעיוני אחיד לכלל ישראל.
הרב אויערבך לעומת זאת סבור כי אין קו אחד או מכנה משותף המחבר בין הקטבים השונים. לדידו, החברה החרדית פרשה מן המחנה הישראלי והקימה קו רעיוני נפרד. היעדר מכנה משותף מנתק את החוזה החברתי שבין הצדדים, שאינם חולקים שותפות גורל. באופן המתקרב לגישה הרעיונית של החברה האנטי-ציונית, גורס הרב אויערבך כי ניתן "לשבור את הכלים" בכל הנוגע למאבק מול המדינה, ומכאן קצרה הדרך לפעולות המחאה שהפגינו תלמידיו.
המחלוקת בין הצדדים מתבטאת אפוא בשני היבטים משלימים: הפן הפנים-חרדי, בשאלת המשך החזקה באידיאולוגית החינוך החוסם מחד, והפן החיצוני, הכלל-ישראלי, בשאלת פרשנות פעולותיה של המדינה וקיומו של מכנה משותף רעיוני. היא מבטאת, מעל לכול, תפיסות עולם מנוגדות באשר לעתידה של החברה החרדית: מצד אחד סגרגציה והסתגרות, מצד שני ישראליזציה והשתלבות.
לידים
הרב אויערבך הורה לתלמידיו להפסיק להתייצב בלשכות הגיוס, תוך ניתוק הקשר עם רשויות הצבא. ההוראה על הפסקת ההתייצבות גרמה לתלמידי הרב אויערבך להפר הוראה חוקית הכוללת סנקציה פלילית של חמש שנות מאסר, והפכה אותם לעבריינים. הוראה זו פתחה פתח, הלכה למעשה, למרי אזרחי מאורגן, שננקט לראשונה על ידי מנהיג חרדי מן הזרם המרכזי
גישתו של הרב שטיינמן גורסת כי קיים קו רעיוני אחד שעליו ניצבת החברה הישראלית כולה. בקצהו האחד עומדים המתנגדים ללומדי התורה, ובקצהו האחר עומדים לומדי התורה וגדוליה. קיומו של קו רעיוני אחד שעליו מצויים כולם מאפשר לנהל דיאלוג בין הקטבים. תזוזה של אחד השחקנים המצויים על הקו הרעיוני תגרום לכל הפחות לתזוזה קלה אצל רעהו מן הצד השני. זוהי גישה ממלכתית, הרואה חשיבות בקיומו ובטיפוחו של קו רעיוני אחיד לכלל ישראל
