לבחור מחדש
יאיר שלג
המפלגות
הדתיות מדשדשות כיוון שהציבור, הדתי והחילוני כאחד, מעוניין בשיקולים לאומיים ולא
סקטוריאליים. הדרך להצלחה טמונה בהקמת מפלגה חובקת מגזרים, שתשים בראש מעייניה את
הזהות היהודית במובנה הרחב
דבר מוזר קורה למפלגות הציונות
הדתית בדרך לבחירות. דווקא ברגע מכריע בתולדות הציונות הדתית – רגע שבו המפעל הבולט ביותר שהקימה, מפעל
ההתיישבות ביש"ע (כיום רק ביו"ש), עומד בפני סכנת קריסה – דווקא ברגע זה הכח הפוליטי שלה נמצא במצב הקשה ביותר בתולדותיו. לכאורה, זה היה
צריך להיות הרגע הדרמתי ביותר של גיוס הכוחות. לכאורה, הכוחות גם נמצאים. ההערכה
הרווחת ממפה את גודלו של מחנה הציונות הדתית בכ-15% מהאוכלוסייה היהודית (שהם
כ-12% מכלל הציבור, כלומר 15 מנדטים). 80% מהציבור הזה מוגדר כימני, כלומר 12
מנדטים. זאת ועוד: המאבק על ההינתקות נכשל
אמנם, אבל במהלכו רווחה התחושה שחלק גדול
מהציבור הישראלי שותף למאבקם של המתנחלים. מספרם של הסרטים הכתומים לא נפל (אם לא
עלה) על מספרם של הכחולים.
ואחרי כל זה, ההערכות הצפויות
למחנה הפוליטי של הציונות הדתית עלובות למדי: אחת משתי מפלגותיו, המפד"ל,
מדשדשת בין אחוז החסימה לשלושה מנדטים, והשנייה (האיחוד הלאומי) – בין חמישה לששה.
אפילו איחוד בין המפלגות אינו מרים את הסקרים אל מעבר לתשעה מנדטים (הרבה פחות מגודלו של
הציבור הזה, ואפילו רק של האגף הימני שלו). הפיצול הפנימי גדול כל-כך עד שלמרות ההבדלים הדקים שביניהן שתי המפלגות הללו, נכון
לשעת כתיבת הדברים, אינן מצליחות להתאחד.
הסיבה המרכזית, ארוכת הטווח, לפער
הזה היא הפרדוקס הציוני-דתי: החינוך הדתי-לאומי
הצליח להטמיע את המסר של השתלבות
בחברה הכללית עד כדי כך שאנשיו אינם מעוניינים עוד להתבלט כמגזר נפרד. לכן, לאט
לאט ובהדרגה, יותר ויותר דתיים-ציוניים נטמעים בחברה הישראלית כיחידים; רבים מהם,
כידוע, אף עוזבים לגמרי את הזהות הדתית. אבל גם בין האחרים בולט ה"חילון דה-פאקטו",
בוודאי בהקשר הפוליטי: הנצים שבהם מצביעים למפלגות ימין חילוניות, היונים – למפלגות
שמאל והיונים יחסית – למפלגות מרכז. וכך, למפד"ל נשארו נאמנים בעיקר ותיקי
הציונות הדתית, הרגילים עדיין להצבעה סקטוריאלית, ואילו "האיחוד הלאומי", מפלגה צעירה יותר, מתבסס באופן מובהק על הזרם
החרד"לי. זרם זה רואה בזהות הדתית את עיקר זהותו ולכן אינו יכול להצביע עבור
מפלגה חילונית (ואולם, ייתכן שדווקא אירועי עמונה עוד ישנו את התמונה ויגבירו את
ההצבעה למפלגות הציונות הדתית, משום שהמסר שהאירועים משדרים – והמפלגות בוודאי
ידגישו זאת בתעמולת הבחירות – הוא שלמרות תחושת ההשתלבות בחברה, יש בכל זאת צורך
בהזדהות סקטוריאלית לשם הגנה על אינטרסים בסיסיים).
לסיבה היסודית שהוזכרה קודם לגבי
התהליך האנטי-סקטוריאלי של הציונות הדתית נוספת סיבה נקודתית, הקשורה דווקא למאבק בהינתקות.
בקרב אנשי הציונות הדתית, ובעיקר בקרב צעיריה, ישנה תחושה שהממסד הפוליטי
הציוני-דתי "לא סיפק את הסחורה"; אישאיש ו"סחורתו"-הוא: חלק מהנוער
הימני-יותר חש שהכבלים ששם הממסד על המאבק בגוש קטיף פגע בהצלחתו ולכן לא יצביע
למפלגות הדתיות (וכנראה, לא יצביע בכלל) כי "ממילא אינן מועילות".
אחרים, כמו אנשי "מנהיגות יהודית", חשים שהמאבק יוכל להצליח רק אם
יתקיים במסגרת מפלגה לאומית גדולה, כמו הליכוד. ואילו ציבור שלישי, יוני יותר, חש
שהמאבק שם את הציונות הדתית בעמדה שנואה על מרכז החברה, ולכן אינו רוצה להיות
מזוהה אתה, גם אם כפרטים אנשיו עדיין נשארים בזהות הציונית-דתית.
בשורת הזהות היהודית
המשותף לכל הנקודות האלה הוא
הבחילה בזיהוי הסקטוריאלי והרצון בפעולה על בסיס שיקול לאומי. במאמר מוסגר: זה,
להערכתי, גם עיקר הכישלון בהסברה שנקטו אנשי יש"ע בסוגיית גוש קטיף. הם
הדגישו את הפן הפגום מבחינה אנושית, מוסרית וציונית בעקירת אנשים מבתיהם ומיישוביהם,
בשעה שהחברה הישראלית ביקשה לדון בסוגיה מנקודת מבט של "שורה תחתונה
לאומית". יש בכך ביטוי לציניות ולמשבר הסולידריות הכולל של החברה הישראלית
שבה כל פרט ומגזר חושבים קודם כל על עצמם, אבל גם שיקול הגיוני ומוצדק: בהכרעה קשה
בין טובתה של כלל החברה לבין אינטרסים של מגזר לא גדול בתוכה, יש הגיון וצדק
בהעדפת האינטרס הכללי. ולכן, אם מעריכים שהטרור יפחת אם יושם גבול וגדר בין ישראל
לשטחים ואז גםמצבנו הדמוגרפי ישתפר והלחץ המדיני על ישראל יופחת, – אז
עם כל הצער והאהדה יש הגיון בהזזתם של כמה אלפי אנשים. צריך גם לזכור בהקשר הזה, שהמציאות הישראלית
הקשה הביאה במשך השנים להקרבתם של למעלה מ-20 אלף בני אדם במלחמות ובפיגועי טרור
כדי להגן על הקיום הלאומי. ואם כך הוא הדבר, מחיר של כמה אלפי בתים לא נחשב מחיר
גבוה מדי. הטיעונים היחידים שיכלו, לפיכך,
לנצח (אולי) במאבק היו צריכים להיות גם הם מתחום השיקול הלאומי: לא
אומללותם של אנשי גוש קטיף, אלא הסכנה
הלאומית שתיגרם ממסירת השטח לפלשתינים.
הנקודה הזו היא דווקא חיובית:
אחרי שנים רבות שבהן בוחרים ישראליים רבים הצביעו לפי אינטרסים סקטוריאליים,
ההצבעה לפי שיקול לאומי היא בשורה משמחת. זו גם הסיבה להתגייסות ההמונית למפלגת
"קדימה", הנתפשת כמפלגה שאנשיה עזבו את הבתים הסקטוריאליים והפוליטיים
שלהם לטובת האינטרס הלאומי. גם אם אנשיה טועים בזיהוי האינטרס הלאומי (כפי שמבינים
אותו יריביהם מימין ומשמאל), הם לפחות נתפשים כמי שתפישתם המדינית שוקלת רק שיקול
לאומי ולא דוֹגמות והנחות מוקדמות (לא ארץ ישראל השלמה ולא פשרות רחבות במסגרת
מו"מ).
זה צריך להיות גם בסיס מחשבתם של
אנשי הציונות הדתית. הם יוכלו לחזור ולהצליח פוליטית (גם מבחינת בוחריהם עצמם) רק אם
באמתחתם תהיה בשׂורה ברמה הלאומית ולא רק דאגה ל"יישובינו".
ואמנם, בשורה כזו נמצאת ממש מתחת לאפם: בעוד "קדימה" מציעה בשורה של
"מרכז" בתחום המדיני-בטחוני, חסרה בשורה של מרכז בתחום הזהות: מפלגה
שתשדר בצורה סבירה ולא קיצונית, שהזהות היהודית היא בראש מעייניה. אל לה להיות
מנותקת מהמציאות, כפייתית וכיו"ב.
בניגוד למשתמע מהתקשורת (שנשלטת בידי אליטה קיצונית למדי בחילוניותה), הציבור
היהודי הרחב בהחלט מוטרד לא רק משאלת הביטחון אלא גם משאלות חינוך וזהות.
זו יכולה להיות שעתה היפה והחשובה
של הציונות הדתית. אנשיה, בעיקר מהמפד"ל ומממד, צריכים להקים גוף פוליטי חדש,
שלא יהיה עוד מפלגה סקטוריאלית ל"אנשי-שלומנו", אלא מפלגה המציגה את
נושא הזהות היהודית כעומד במרכז מצעה, ואילו בנושא המדיני תעניק חופש הצבעה
לחבריה. אך טבעי הוא שגורם מרכזי במפלגה כזו יהיה הזרם הציוני-דתי, אבל היא צריכה
להיות פתוחה גם לגורמים נוספים: חילוניים שהנושא מטריד אותם מאד (כמו עוזי דיין
ואנשיו, אבל גם רבים ממצביעי העבודה, קדימה והליכוד) וגם חרדים מתונים, המוכנים
לשתף פעולה במפלגה לא סקטוריאלית מעין זו.
אם זו לא תהיה מפלגה המוגדרת
במובהק כמפלגה סקטוריאלית, יוכלו גם רבים מצעירי הציונות הדתית – שכאמור, בוחלים
בזיהוי סקטוריאלי אבל בוודאי מוטרדים גם כן מדמותה וזהותה של החברה והמדינה –
למצוא בה את מקומם, אפילו אם רבים מאנשיה יהיו אנשי ציונות דתית.מפלגה כזו כבר לא
תספיק להתארגן לבחירות הקרובות, אבל עניין זה צריך להיות היעד לקראת הבחירות הבאות, ולשם כך יש
להתחיל להכינו מייד לאחר הבחירות.
הכותב הוא חבר מערכת
"הארץ" וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה
