לבטים, ילדים, מחירים
מחשבות על גירושים
יהושע אנגלמן
הרב יהושע אנגלמן הוא מורה ופסיכותרפיסט. משמש כראש קהילת יקר בתל אביב
להינשא פירושו לנסות ליצור פיסת אינסוף, חתיכה של נצח; לפיכך, להתגרש פירושו לאיים על הדברים הללו, המקנים לנו תחושת ביטחון בסיסית. זה כנראה מקורו של הלחץ שמפעילות החברה והדת – להישאר נשואים כמעט בכל מחיר. ואכן, מי יוכל להעריך את מחירי הכאב אשר משלמים בני זוג וילדיהם המחליטים להתגרש? ומנגד – מהו המחיר של ההחלטה להישאר כמשפחה?
הקולות הפנימיים ששומעים זוגות נשואים אשר שוקלים להתגרש, הם אינסופיים; הם מוצאים עצמם במקום מורכב עד כאב. האם הצליחו? האם יצליחו? מה המחיר שישלמו הם וילדיהם? והאם מהלך כזה יכול להיות "משתלם"? נדמה שכפי שאין תשובה לשאלת "איכה" שבמגילת איכה, אין גם תשובות לכל השאלות הללו, ואף לא יכולות להיות. ובכל זאת, ברצוני להציג כמה הרהורים אישיים על גירושים בחברה הדתית ובתרבות היהודית; מעין נקודות למחשבה שמלוות אותי. אין בדברים שלהלן משנה סדורה או פתרון מניח את הדעת. זהו ניסיון לפתוח נקודות למחשבה ולשיח.
הרי את מותרת לכל אדם / דוד אבידן
גבר חי עם אישה במשך חודשים ושנים
יש ביניהם אהבה וחדווה ואיבה וסכינים
והם ישנים בשעות הקטנות על שמיכות בלי סדינים
אין להם ילדים והם ישנים כמו ילדים קטנים
הקירות סוככים עליהם והתקרה רוחשת עננים
יש אלוהים בשמים ומחר יום חדש אנשים משתנים
יהיה טוב יהיה רע עניינים עדינים
[…]
גבר ואישה חיים לבדם אין ילדים
הוא בודד והיא בודדה שניהם בודדים
יש להם הרבה מכרים ומעט אוהדים
הוא מיוחד והיא מיוחדת שניהם מיוחדים
הוא צובר אפשרויות ומסמכים והיא צוברת בגדים
אין ביניהם אלא מין ובדידות וייאוש ופחדים
וברגע מסוים די צפוי מראש הם נפרדים
גבר חי עם אישה שנתיים בתוך דירה
עם ריהוט מאולתר ואימה עתיקה וללא בשורה
גבר חי עם אישה בדירה שכורה
ואוהב אותה והיא אותו והיא אמרה הוא אמר היא אמרה
כל העניין התחיל איכשהו בשנה שעברה
כשהיה נפלא ולפתע התחיל להיות רע
אין עננים בשמים ואין אלוהים בתקרה
גבר חי עם אישה ועכשיו העניין נגמר
הוא מתקפל והיא מתקפלת חד וקצר
אין ביניהם אלא חושך לבן והבהוב לא מוגדר
וארון ושטיחים וקצת חומר ניקוי מיותר
גבר חי עם אישה ועכשיו העניין נשבר
ושני שופרות בחלון נחבטים כמו זוג יוני-בר
מה שהיה היה ומה שעבר עבר.
השיר הנוגה של אבידן מתאר בשפה ספרטנית את מקצת הייסורים שעוברים בני זוג כאשר הקשר ביניהם נפרם אט-אט, עד ש"ברגע מסוים די צפוי מראש הם נפרדים". הכאב גדול. יותר מהרבה דברים אחרים, להינשא פירושו לנסות ליצור פיסת אינסוף, חתיכה של נצח. נישואים הם עדות של אדם כלפי עצמו (יותר מאשר כלפי החברה) שאכן הוא/היא יכול/ה לדעת את עצמו, ובתוך כך – לדעת את עתידו. והנה קורה שבעל כורחו של אדם, חרף התנגדותו והתכחשותו, חודרת הכרת המוגבלות והאי-ידיעה אף בדברים השורשיים ביותר, ועל האי-ידיעה הזו לא רק הוא עשוי לשלם.
אך כיצד נראה "כישלון" זה מנקודת המבט של החברה הדתית? מה היא מוסיפה לו? הרבה נכתב על "ערך המשפחה" ביהדות, ועל היות היהדות דת משפחתית. ארתור גרין כינה אותה "דת בינונית" כביטוי להיותה בנויה היטב לערכים משפחתיים – נזירות או התנזרות אינם מקובלים בה. המשפחה היהודית נתפסה בעיני רבים וטובים כאידאל ראשון במעלה, אידאל שאף הורחב לממדי עם – בכל מקום בעולם שיהודי ייסע אליו, הוא ירגיש "בבית", חלק מהמשפחה היהודית הגדולה. אבל כשמדברים על משפחה כערך תמיד יש לשאול על חשבון איזה ערך אחר הוא בא, שהרי אין ערכים שאינם מתנגשים עם ערכים אחרים, וכמו שמבאר אלבר קאמי בספרו "האדם המורד" – כל בחירה היא תמיד, במודע או שלא במודע, בשם איזשהו ערך. בכך עוד ניגע בהמשך.
"לא יגרש אדם את אשתו"
המשנה האחרונה במסכת גיטין אומרת: "בית-שמאי אומרים: לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערווה… בית-הלל אומרים: אפילו הקדיחה את תבשילו… רבי עקיבא אומר: אפילו מצא אחרת נאה הימנה".
המנעד הפורש את ריבוי הדעות במשנה – מ"לא יגרש" של בית שמאי ועד "אפילו" של רבי עקיבא – מלמד שייתכנו אינספור סיבות לפרידה; זוהי מעין הדגמה של משפט הפתיחה המפורסם של טולסטוי ל"אנה קרנינה": "כל המשפחות המאושרות מאושרות בצורה דומה, האומללות – אומללות בדרכים שונות". אני נזכר במצוקה שמתאר יהודה עמיחי באחד משיריו, שבו הוא מבקש שפה שיכולה לבטא אושר באותו דיוק שבו אנחנו מתארים כאב וסבל. אלו האחרונים מכריחים אותנו לדייק יותר מהאושר, אולי בגלל הבדידות שבנשיאתם והרצון הנואש לשתף את הזולת, להכניסו בסוד העניינים, שלפעמים מוסתר אף מאיתנו.
ובכל זאת, מעניין לשים לב כי הנחת המוצא של המשנה היא שגירושים זקוקים להצדקה "פורמלית", בניגוד לנישואים. אין לנו משנה במסכת קידושין בנוסח "בית-שמאי אומרים: יישא אדם כל אישה המותרת לו … ורבי עקיבא אומר: רק אם לא מצא אחרת נאה הימנה…". נישואים היו מובנים מאליהם בזמן המשנה, התלמוד, ולאורך כל הדורות, וגם היום ישאלו אנשים על זוג "מדוע התגרשו", וכמובן לא יתהו מדוע הם התחתנו.
אבל כאן מעוררת שאלה. הרי לרוב, התשובה לשאלה "למה התגרשתם" זהה לתשובה לשאלה "למה התחתנתם": "כי כך רצינו" (לפחות יש לקוות שזה המענה של זוגות נשואים). מדוע אפוא שונים הגירושים מהנישואים? נראה לי שפועל כאן הצורך להתמודד עם חשד האנוכיות – שמא המתגרש חושב רק על עצמו בכך שהחליט על צעד דרמטי שכזה. אך אנו יודעים כי אין ערכאות לאנוכיות, ואין מי שינקה מאשמה בה. המבט הפסיכולוגי – גם אם הוא מכיר במציאות אמיתית של אלטרואיזם, כפי שבעלי המוסר מכירים במושג "לשמה" – יטען שכמעט כל מעשה שלנו הוא אנוכי. כך גם בנישואים: אם תאמר אישה לבן זוגה "אני מתחתנת איתך מתוך רצון להיטיב אתך", או "מתוך שיקולים של טובתך וטובת עם-ישראל", או "מתוך חמלה ורחמים" – ספק רב אם תהיה בכך מחמאה. עדיפה בחינת "ואני קרבת אלוקים לי טוב" – "לי דייקא", כפי שפירש ר' נחמן מברסלב (שיחות הר"ן, א). גם אלוהים אומר על בחירותיו האלטרואיסטיות: "לכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו". ובכל זאת, על אף שכל מעשינו נגועים באנוכיות, נישואים הם לרוב "מוצדקים מראש", ואינם נזקקים להסברים רבים, ואילו גירושים זקוקים להצדקה מעבר לרצון הפשוט. אולי זה משום שקל יותר להתעלם מן הממד האנוכי כשיש אהדה ציבורית למעשינו – התורם מזמנו וממרצו לטובת הציבור פטור בדרך כלל מלחשוב מה הרווח האישי שלו מכל העניין.
אכן, אין להתעלם מחוסר האהדה הציבורית המציב "לא" בפני גירושים. יש מהפוסקים שהציבו איסור כמעט מוחלט, יש שהקילו, אך לפני כולם ניצבות המילים הפותחות של המשנה שצוטטה לעיל – "לא יגרש". כל בית דין, רב או יועץ שנפגש עם זוג שמתגרש, שואל וחוקר בשבע חקירות "למה?" והאם אפשר אחרת. אין לחשוד בבית הדין או ברב שהם חושבים כי הזוג שלפניהם קם בבוקר, ומתוך עודף פנאי או שעמום יתר החליט להתגרש; נראה שהחקירה, שלובשת לפעמים אצטלת פטרוניות, נועדה להתגונן מפני אפשרות הפירוק של האיתן מכול. שכן גירושים הם איום; לא רק על יציבות החברה שלנו, אלא גם על מושגים בסיסיים המושרשים בתודעתנו, על נצחיות האהבה – "יש לי אהבה והיא תנצח" – ועל יכולתנו ורצוננו הקמאי העז ליצור נצח. גם אם אין המילים מופיעות בנוסח הקידושין, החשיבה של הניסוח הנוצרי – "בעושר או בעוני, בבריאות או בחולי, בטוב וברע, עד המוות יפריד בינינו" – עומדת בתשתיתה של תפיסת האהבה ותפיסת הנישואים שלנו; דבר שמקבל ביטוי ישיר בתנאי הכתובה לסוגיהם.
בסופו של דבר, אין זה לגיטימי להתגרש בחברה שלנו; המסר הוא: להישאר נשוי עד שאי אפשר אחרת. אני מגזים, כמובן, ואפילו מוסדות רבניים מכירים בכך שישנם מקרים שבהם אין להמליץ על שלום בית, אך אלו הם היוצאים מן הכלל. הלחץ הגלוי והסמוי להישאר נשוי – לחץ עם כוונות טובות – מצד המשפחה, החברים והחברה, הוא אדיר. לפיכך, עבור אנשים מסוימים גירושים הם חיים של תחושת אשמה מתמדת, של צורך להצדיק את עצמם. יש שסיפרו לי גם על הבדידות של חיים "מחוץ לחוק" מאז שהתגרשו.
אני נזכר בשנות הלימוד שלי בישיבה ובמסר שנלווה להן: כדאי להתחתן. אדם איננו שלם לבדו. סדרת הטלוויזיה "סרוגים" כבר חשפה את הרעל הטמון בתודעה זו, כאשר רווקים דתיים בני שלושים חשים עצמם לא שייכים, מרגישים כחצי בני אדם, חיים בהמתנה. זהו מחיר שהחברה משלמת על בחירתה להתגייס לתעמולה לטובת הנישואים – מחיר שמשלמים רווקים ומתגרשים כאחד, ומעטות הקהילות שנתנו לבם לכך. אך כפי שרמזתי בהתחלה, שאלת המחירים מורכבת מאוד, והיא פועלת בכמה וכמה כיוונים. ברצוני להתמקד בה באמצעות סיפור תלמודי אחד.
לכל דבר יש מחיר
"רבי חמא בר ביסא הלך וישב שתים-עשרה שנה בבית-המדרש. כשבא [חזר למקומו] …עלה וישב בבית המדרש ושלח הודעה לביתו.
בא לשם רבי אושעיא בנו; ישב לפניו ושאל אותו בלימוד. ראה רבי חמא [שלא זיהה את בנו] ששמועותיו מחודדות, וחלשה דעתו. אמר: אילו הייתי [נשאר] כאן, היה לי בן כזה.
נכנס לביתו וגם בנו נכנס. קם מפניו רבי חמא [מפאת כבוד], שכן חשב שהוא נכנס לשאול עוד שאלות. אמרה לו אשתו: וכי יש אבא שקם מפני בנו? קרא [רבי חמא] על עצמו: 'והחוט המשולש לא במהרה ינתק' – זה רבי אושעיא בנו של רבי חמא בר ביסא".
סיפור זה מופיע במסכת כתובות (דף סב ע"ב) בתוך קובץ סיפורים על חכמים שעזבו את ביתם לתקופות ארוכות כדי ללמוד תורה (המפורסם שבהם הוא הסיפור על רבי עקיבא ואשתו). לעומת דעת התנא במשנה, שמותר לתלמידי חכמים לצאת לתלמוד תורה לתקופות קצרות בלבד, התלמוד מביא את דעתם של חכמים כי "התלמידים יוצאים לתלמוד-תורה שנים ושלש שנים שלא ברשות [נשותיהם]", ומוסיף שכך נהגו חכמים רבים. אך לכל הכרעה ישנם שני צדדים, וסיפור אחר סיפור ממחישה הגמרא שיש מחיר לבחירות של התלמידים: לפעמים המחיר נוגע לעצמם (כך במקרה של רב רחומי, שמת בגלל צערה של אשתו כשלא שב לביתו בזמן), ולפעמים דווקא האישה היא ששילמה מחיר כבד – בעקרות או בעוני. סיפורו של רבי חמא בר ביסא ייחודי בכך שבחירתו נוגעת לא רק לעצמו או לבת זוגו, אלא גם לגידול בנו.
אנחנו יכולים לדמיין את רבי חמא, כנראה בעל צעיר, הולך ללמוד תורה שתים-עשרה שנים. הבה נניח אפילו שהוא יוצא ברשות אשתו, ואולי נדמיין גם כי השניים חשבו ביחד על המחירים שישלמו הם והזוגיות שלהם על ההחלטה ללכת ללמוד שנים רבות. אולי הם אפילו חשבו על המחיר שישלמו ילדיהם, בהיעדר אב בבית. אבל מתברר שאי אפשר לחשב את כל החישובים, וכשרבי חמא רואה את המחיר שמשלם בנו (כביכול), הוא מתמלא צער על עצמו ועל בנו. לסיפור שלנו יש "סוף טוב", שכן התלמיד החכם מתגלה כבנו של רבי חמא, אך אין הדבר מובטח לנו בחיים הממשיים. בקלות יכול היה הסיפור להסתיים גם אחרת, ואיננו יודעים איך היה רבי חמא מרגיש במקרה כזה – האם היה מתחרט על יציאתו ללמוד, או שהיה שלם איתה למרות מחירה; איננו יודעים גם איך בנו רואה את הדברים, וכיצד הוא חש על המחיר ששילם, בשתים-עשרה שנות ילדות בלא אב.
הסיפורים הללו דנים בסיטואציה שבה הגשמה וצמיחה של אחד מבני הזוג עלולות לבוא על חשבון בן הזוג השני. לא קשה לתרגם את עזיבת הבית לטובת תלמוד תורה להקשר עדכני של לימוד אקדמי, או לסוג אחר של הגשמה עצמית. אך לצד המחירים ישנו היבט נוסף בסוגיה – ישנה "רשות"; יש חוק, או הלכה, האומרים שקיים היתר או הצדקה לסוגים שונים של זוגיות, וגם לבחירה שבה מבכר אדם את האינטרסים שלו על פני האינטרסים וטובתם של אשתו וילדיו. טמונה כאן תפיסה שישנם אידאלים או מטרות הנעלים בעיני חכמים מערך הזוגיות והמשפחה, ואולי אף סותרים אותה (והרי גם אברהם בן הרמב"ם המליץ בספרו "המספיק לעובדי השם" לדחות את הנישואים עד כמה שאפשר, שכן הם מפריעים לעבודת ה').
האם נכון להעתיק את המודל הזה לסיבות אחרות לפרידה? אולי להחלטה על גירושים?
בוודאי שישנם הבדלים מהותיים בין הסיפור של רבי חמא ובין מקרה של הורים גרושים לילדים. אולי ילדיו של רבי חמא גדלו דווקא בתוך משפחה מורחבת, גדולה ומחבקת – סבים ודודים ודודות ומשפחותיהם – שפיצו על רוב הדברים שחסרו להם, וכך גם למדו תורה, כפי שמציג הסיפור. אבל בכל זאת, בסדרת הסיפורים הללו בכלל, ובסיפור על רבי חמא בר ביסא בפרט, ישנה נגיעה בעובדה עמוקה מאוד – תמיד ישנם אחרים שישלמו על בחירותינו: רעיה, ילדים, משפחה וחברים; זוהי תובנה עמוקה שעשויה להאיר אחרת את שאלת הגירושים.
הפילוסוף היהודי עמנואל לוינס לימד אותנו שכל ערך תמיד בא על חשבון ערך אחר, ושכל בחירה מוסרית פוגמת בבחירה מוסרית אחרת. סארטר אמר אף הוא כי "האדם נידון לחופש", והוא ניצב בפני בחירה מתמדת. בדרך כלל אף אין אפשרות למדוד מהו הדבר הנכון לעשות, שכן אין ציר יחיד שעל פיו אפשר להעריך את בחירותינו, ואף קשה לדבר על ערך מסוים כעל ערך מוחלט. לכל דבר יש מחיר.
לכאורה ציינתי בזה את המובן מאליו, ולא הייתי עושה זאת לולא היו הדברים כה לא מובנים מאליהם בהרבה חברות דתיות: אחת ההנחות הילדותיות שמאפיינות חלק מהחינוך הדתי, היא ההנחה שדתיות מספקת שלמות. השיר המוכר "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך", בתוספת פרשנות חז"ל – "אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא" – עומד בסתירה למקרים שבהם על האדם לבחור בין העולם הזה לעולם הבא שלו. הסוגר חנותו בשבת ירוויח פחות כסף, והממון שאדם נותן לצדקה לא יושב לו לעולם (שאם לא כן – בטלה מצוות צדקה). הכרעות משמעותית תמיד נושאות תג מחיר, והאדם המודע לכך חי בתקווה שהמחיר שהוא משלם על בחירותיו האישיות והדתיות הוא כדאי ולא גבוה מדי.
ממש כך, גם זוגיות וגידול משפחה כרוכים בבחירות מתמידות, ובתחזוק הבחירות האלו באופן שבו המתחזקים מרגישים שהם יוצאים נשכרים. ישנם סוגים רבים של שכר, וייתכן ששכרו של אחד נרשם בטור ההפסדים של אדם אחר. אך בכל מקרה, יש לדעת כי כל בחירה שלנו – להתחתן, להיפרד, לא להיפרד – נושאת עמה שרשרת של מחירים.
המצב פשוט באופן יחסי כשלבני הזוג אין ילדים, ולשניהם לא טוב, ולאחר שניסו ככל שביכולתם לשפר את המצב מגיע הרגע שבו הם מודים כי אין ביכולתם לספק זה לזו את מה שדרוש לכל אחד מהם. זה בדרך כלל כואב מאד, וכרוך באכזבה ובייסורים שנמשכו חודשים או שנים, אבל במקרים הטובים נפרדים מתוך כוונות טובות ורצון שלכל אחד ואחת יהיה טוב.
שאלת המחירים שונה לחלוטין כאשר מופיעים הילדים. אם נחזור למשנה האחרונה של מסכת גיטין, הרי שבולטים שם בהיעדרם הילדים והשיקולים הקשורים בהם. הייתי מצפה שאחד החכמים יטען ש"לא יגרש אדם את אשתו אם יש לשניים ילדים". אך אין דעה כזו, והדבר אומר דרשני.
שאלת הילדים
לפני שנים רבות שאל אותי תלמיד חכם ושמו הרב יעקב פוגלמן מדוע יש כה מעט הדרכות לגידול ילדים בתלמוד – את מספר הדרשות הנוגעות בנושא אפשר לרכז בדף אחד. האם זו עדות לכך שהנושא שכל כך מטריד הורים היום לא הטריד את חכמינו? בוודאי שמריבות בבית היו גם אז, ויעידו על כך דברי הגמרא במסכת ברכות (דף ז ע"ב): "אמר רבי יוחנן משום רשב"י: קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג…". אמנם יש בכך נחמה להורים המורטים שערותיהם כשהילדים רבים (גם לרשב"י היה קשה!), אבל היכן ההנחיות שאנחנו זקוקים להן כל כך? הרב פוגלמן ענה אז שכל כללי ההתנהגות כלפי כל אדם: "לא תקום ולא תטור", "ואהבת לרעך כמוך", "לא תלך רכיל" וכדומה – תקפים גם לגבי הילדים; כך כמובן גם הכלל הגדול "מה ששנוא עליך – לחברך לא תעשה". האם רוב ההורים בכלל מעלים על דעתם שרבים מהדברים שהם עושים לילדיהם הם דברים ששנואים עליהם? השאלה מתחדדת עוד יותר בגירושים, שבהם בוחרים ההורים לעשות לילדים את מה ששנוא גם על אלוהים – "כי שנא שלח" (מלאכי ב, טז). מהן ההשלכות על הילדים, והאם המחיר שווה את זה? האם יכולה להיות תמורה הוגנת – לא רק עבור ההורים אלא גם עבור ילדיהם?
חלוקות הדעות לגבי שאלת המחיר שמצדיק גירושים, אך כאשר יש ילד או ילדים, הדעה הרווחת היא שהמחיר צריך להיות מאוד גבוה. בהגזמה אפשר להגיד שההנחה הבסיסית היא שטובת הילדים היא שההורים יישארו ביחד; אם ההורים יכולים "לשחק אותה" ולא לריב יותר מדי, אזי הכי טוב לילדים כי הם יישארו בבית אחד. בוודאי נעים להם יותר כאשר כל חפציהם – ספרי הלימוד, הצעצועים, הבגדים – בבית אחד; לא נוח להיות מפוצל. אותן נסיבות שדוד אבידן מתאר בשירו אינם סיבה מספקת בעיני רבים מהציבור וגם בעיני הורים מתלבטים, ואולי בצדק. בכל זאת, לא הרי גרימת כאב לאדם מבוגר כהרי גרימת צער לילדים חסרי אונים שעלולים לשלם מחיר על החלטת ההורים.
(אגב, כשישנם ילדים הכאב הוא כפול ומכופל גם להורים. אם תמיד מלווים את הגירושים יגון ובדידות, הרי שהפחד מהבדידות בלי נוכחות שגרתית יומיומית של ילדים, הוא מבעית).
המחקרים גם הם חלוקים בשאלה, מה עדיף לילדים (או יותר נכון: מה גרוע פחות עבורם) – לגדול עם הורים גרושים או לגדול בבית שבו ההורים אינם אוהבים זה את זה (או אולי אפילו שונאים זה את זה) ורבים בלי הפסק. יש שיאמרו ש"נישואים בכל מחיר" ייתנו לילדים תחושת ערך עצמי, ויש שיאמרו שהילדים ירגישו לא רק את המתח בבית אלא את גם אחריותם לזוגיות ההורים. יש אומרים שמסר כי "עדיף בלי מריבות" מחנך את הילדים לכך שראוי שיהיה להם טוב ושלא יסבלו, ויש שיאמרו שזהו חינוך לאנוכיות, או לחוסר סיבולת.
בעבודתי כמטפל וכרב עם הורים וילדים מכל סוגי משפחות, לא מצאתי קווים מבחינים בין ילדים מסוגים שונים של משפחות – "רגילות", גרושות או חד-הוריות. נראה ש"סדנא דארעא חד הוא". מה שכן מצאתי הוא שישנם זוגות המצליחים לחגוג כמשפחה גם לאחר הגירושים. בר-מצווה, ימי הולדת ואפילו סדרים של פסח עשויים להישאר חגיגיים והרמוניים. כך או כך, בני זוג שיש להם ילדים ומתלבטים האם להתגרש, אינם נמלטים מהידיעה שהכאב שהחלטותיהם מחוללות לא נוגע רק להם, ושכל האהובים עליהם עלולים לסבול את תוצאותיו. כוונה טובה לא תועיל כאן.
יתרון המודעות
דבר אחד אני בכל זאת חש שהורים מתגרשים יכולים להעניק לילדיהם יותר מהורים נשואים: חוסר האפשרות לקחת שום דבר כמובן מאליו, וממילא הגברה של המודעות ושל תהליכי החשיבה לפני כל צעד. שכן הדת מאפשרת לפעמים לשכוח את החובה לחנך את הילדים, או בניסוח עדין יותר: היא מאפשרת "ידיעה" ברורה ומדויקת של הדברים שההורים מחנכים אליהם את ילדיהם. פעמים רבות נפגשתי עם הורים שאינם שומרי מסורת, שהתלבטויותיהם מפליגות מעבר לשאלה לאיזה בית ספר ישלחו את ילדיהם: באילו ערכים הם מאמינים? למה הם רוצים לחנך את ילדיהם? מה הם מבקשים להנחיל להם? שמירת מצוות יוצרת אשליה של תחליף לערכים: אם הילד או הילדה ישמרו שבת, יתפללו, ישמרו כשרות – הרי ההורים מרוצים, החינוך הצליח. אבל במה מאמינים ההורים? למה הם מחנכים? לצדק או לחסד, ליושר או לרחמים, לנדיבות או לחוזק, לציונות או ליהדות, לשאפתנות או לנדיבות, לדאגה לעצמנו או לזולתנו? כמובן, אין סתירה בין כל הערכים האלו, אך כל ניואנס הוא משמעותי, והדגשים השונים יוצרים את ההבדלים בין דרך חינוך אחת לאחרת.
בחיים שלנו יש "פרוטוקולים" רבים, גלויים וסמויים, והם אלו שמכתיבים את דרכי ההתנהגות שלנו ואת האופן שבו אנחנו מתנהלים כמשפחה. רבים מהפרוטוקולים הללו נלמדים מהמשפחות שגדלנו בהן, וכשהבית שלנו שונה מהותית מבית הורינו – טבעי ששאלות יתעוררו על כל צעד ושעל. שאלות כאלו יכולות לפעול לשלילה, אם הן נוטלות את המצע הנעים, הנוח והטבעי לגדול בו, אך יש בהן גם יתרון פוטנציאלי – הן גורמות להורים לתהות יותר, לתת יתר תשומת לב. אחד הדברים שברורים למי שהתגרש הוא שמעט מאוד מובן מאליו. אי אפשר להניח שדברים יסתדרו מאליהם, ואין לצפות שהבית בלבד "יעשה את העבודה", בייחוד לאור העובדה שלרוב המתגרשים אין דגם הורי של גידול ילדים בסיטואציה כזו. גירושים מחייבים כל צד להיות יותר ממה שהוא או היא היו לולא נפרדו. הגבר נדרש לחשוב איך ימלא את הצרכים שמילויים היה קודם באחריות האישה, והאישה – איך להיות לפעמים אבא. טמון כאן יתרון גדול, שהוא אף הכרחי בסיטואציה של גירושים; אך מאידך, בצילו האדם נדון גם למחשבה ולזיכרון תמידיים, לחוסר היכולת לשכוח ולהרפות.
כשאתה מתגרש, אתה נולד מחדש.
אבל המלאך הממונה על השכחה
(זה עונשך)
שוכח, בזדון, לסטור לך.
אתה נולד בעל מום לא עובר,
קשה בשנים, זוכר.
(מתוך: "כשאתה מתגרש" / ט. כרמי)
