"רוצה אתה לעמוד על טיבו של האדם? הכר בסבלו" (הרמן כהן, דת התבונה ממקורות היהדות, תרגם: צבי וויסלבסקי, ירושלים 1971, עמ' 184)
גיליון 69 של דעות, "אחרים – קולות מושתקים בחברה הדתית", ייחודי ושונה מן הגיליונות הקודמים של דעות, וזאת בשני מובנים: הראשון – כל המאמרים בו מספרים סיפור בגוף ראשון, והשני – כולם מתפרסמים בשם בדוי. שמם האמתי של המחבר או המחברת אינו מוזכר, והטקסט נמסר תחת זהות בדויה.
החוויה שעומדת במרכז הגיליון ועוברת כחוט השני בין המאמרים השונים היא חוויית האחרות. ביקשנו להאיר זרקור על סיפורי חיים של גברים ונשים בחברה הדתית, שיסוד מרכזי בחוויית החיים שלהם הוא יסוד של אחרות: תחושה עמוקה של חריגה מן הנורמה, חוסר התאמה ל"קו" השליט בחברה שבה הם חיים, חוסר התאמה שמכונן את חוויית האחרות והופך אותה למרכיב דומיננטי בחייהם. חלק מגיבוריו של הגיליון הזה בחרו בהשקפת עולם או במצב משפחתי שיצרו את החוויה הזו; עבור אחרים, חוויית האחרות נכפתה עליהם, תולדה של נסיבות החיים.
מדובר, למעשה, בתחושה של ניכור, תוצאה של סטייה מנורמות יסודיות – דתיות, פוליטיות, תרבותיות, אידיאולוגיות – שמכוננות את החברה הדתית-לאומית בישראל. האחרות והניכור אף מלווים בבדידות, בתחושה שמעט מאוד אנשים מצליחים להבין את החוויה, ומתי מעט אף מצליחים להכיל אותה ולגלות אמפתיה כלפיה. ביקשנו לתת קול ומילים – אך לא פנים, כפי שאסביר מיד – לחוויות האלה: להציף אותן, לא לתת להן לשקוע, להעלות אותן למודעות ולשיח ציבורי, ולחייב את השותפים בו להכיר בהן.
שתי הכרעות התקבלו במערכת דעות לקראת הגיליון הזה, והן משקפות את הייחודיות של הגיליון ואת ההבדל בינו לבין גיליונות קודמים. ראשית, דרך הסיפור. אף שניתן לדון בתופעות שמוצגות כאן באופנים אחרים – באמצעות מאמרים פרי עטם של חוקרים, אנשי מקצוע ורבנים – בחרנו להציג את כולן דרך סיפור אישי, בגוף ראשון, של גבר או אישה שחווים יום יום, על בשרם, את חוויית האחרות, נושאים בהשלכות שלה, מתמודדים עם הניכור ועם תחושת חוסר השייכות. במקום לדבר על התופעה, העדפנו לדבר אותה – או באופן מדויק יותר, לתת לה לדבר. בעיניי, זו הדרך הטובה ביותר לשבור את המחיצה שמאפיינת לא פעם את העמידה מול האחרות, למוטט את האופציה הנוחה של ההתעלמות והאדישות. הסיפור האישי מאפשר מפגש בלתי-אמצעי, ומזמין את הקוראים להטות אוזן, להשעות את השיפוט ולהיכנס בשערי נפשו של אדם אחר, זר ושונה.
שנית, הסיפורים מופיעים בשמות בדויים. הבחירה לפרסם את המאמרים מבלי לחשוף את זהות הכותבים – לא כאילוץ, אלא כהחלטה מודעת שליוותה את כל תהליך העבודה על הגיליון – נבעה מכמה סיבות. ראשית, מדובר בהחלטה כמעט מתבקשת כאשר מדובר בתיאור חוויה של אחרות. מאפיין בולט ששזור כמעט בכל המאמרים הוא העובדה שהם מציגים תופעות שחשיפתן ברבים, בחברה שבה אנו חיים, תעמיד את הכותב או הכותבת במצב של חוסר נוחות ומבוכה. האלמנט של הסתרת הפנים הוא כמעט אינהרנטי לכל תיאור של תופעה מושתקת וחריגה. הוא מאפשר לכותבים לגולל בפני הקורא בחופשיות וללא עכבות את סיפור חייהם.
אך הבחירה לפרסם את המאמרים בשמות בדויים נובעת גם מן הרצון להתרומם מעל הקונקרטי, ויחד עם זאת לשוב אליו ולהתמקד דווקא בו. כלומר, מצד אחד הסיפורים המופיעים בגיליון הזה מייצגים חוויית חיים של סובייקט מסוים, ואת האופן שבו הוא או היא חווים את האחרות אל מול החברה הדתית. הסיפורים, לפיכך, הם ספציפיים וקונקרטיים מאוד. אך בד בבד, הם גם מייצגים תופעה רחבה יותר. ביקשנו להראות שלא נכון יהיה 'להדביק' את החוויות הללו לאדם מסוים בעל שם, תווי פנים ומקום מגורים – למעשה, אנו מציעים לראות אותן כנושאות את קולם של רבים אחרים. כך גם מתאפשרת הפשטה של חוויית האחרות; התביעה של המאמרים בגיליון שלפניכם היא לאמפתיה כלפי התופעה המדוברת והאנשים שנושאים אותה, באשר הם, לא רק כלפי אדם ספציפי. אין לנתק את האמפתיה כלפי הזולת הקונקרטי הסובל מן האמפתיה כלפי חוויית האחרות שהוא מייצג בדבריו, ושהיא נחלתם של רבים אחרים.
כל הכותבים בגיליון הזה, גברים ונשים, הם בשר מבשרה של החברה הציונית-דתית, התחנכו במוסדות חינוך דתיים וחיים כיום בעולם הדתי על גווניו השונים. הם מתפללים אתנו בבית הכנסת, מתגוררים לצדנו ביישוב, ילדיהם לומדים עם ילדינו בבתי הספר – וכולם נושאים בלבם צלקת, שלעתים נדירות היא נחשפת, מיתרגמת למילים. ביקשנו מהם לחשוף אותה בפנינו, מתוך תקווה שהחשיפה תגביר את המודעות לקיומן של התופעות הללו בתוכנו, ותעצים את המחויבות לגלות אמפתיה כלפיהן. הגיליון הזה, כך אני מקווה, יביא להרחבת המבט אל מעבר ל'נורמטיבי' ולהולך בתלם, ולהכלה של אלו שמספרים סיפור אחר, ודורשים מאתנו להאזין לו, לקבל אותו. הדרישה הצנועה הזו שבה ומופיעה בכל המאמרים בגיליון הזה. האם ניענה לה?
אריאל הורוביץ