"להעביר את קול אלהים לבני האדם"
ראיון עם תלמידי רבנות
מלילה הלנר-אשד
ד"ר מלילה הלנר-אשד היא מרצה לקבלה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית
ועמיתה בכירה במכון שלום הרטמן בירושלים
מלילה הלנר-אשד נפגשה עם שלושה פרחי רבנות צעירים הלומדים במוסדות שונים בארה"ב – אורתודוכסי, קונסרבטיבי ורקונסטרוקציוניסטי. השלושה סיפרו לה על הדמיון והשוני בין המוסדות בהם הם לומדים, על תפקיד הרב וההלכה בעיניהם ועל חלומותיהם וחששותיהם בדרך אל הרבנות
בתי המדרש לרבנים בתפוצות מחייבים את תלמידיהם להגיע לשנה של מגורים ולימודים במדינת ישראל, מתוך רצון להעמיק את ההכרות של רבנים לעתיד אלה עם המדינה. כך, בכל שנה מגיעים לישראל עשרות תלמידי רבנות מכל בתי המדרש לרבנים בעולם ומכל התנועות של יהדות התפוצות, בעיקר מצפון אמריקה. זוהי שנה של מפגש אינטנסיבי, לעתים מהמם, של תלמידים אלה עם חיי יום-יום בארץ, עם מסגרות הלימוד ותרבות הלימודים כאן, עם קשיי העברית, ועם התמצאות בסבך החברה, התרבות והפוליטיקה בישראל. הרבה מתוק ומר יש בשנה זו, ועל כל אלה נוסף אתגר סבוך הכרוך בעתים בכאב רב של עמידה מול תגובות פוגעניות של ישראלים (דתיים וחילוניים כאחד) על בחירתם להפוך לרבנים בתנועות ליבראליות, ובעיקר כאשר מדובר בנשים.
במשך שנים רבות אני מלמדת תלמידי רבנות במוסדות שונים, וחשתי באופן מתגבר והולך כמה חסרה להם מסגרת של מפגש בין-תנועתי בה יוכלו ליצור שיחה משותפת, ללמוד יחד ולעבד את חוויותיהם מן השנה הזו בארץ. לפיכך, יזמתי הקמת תכנית כזו במכון שלום הרטמן בירושלים ויחד עם הרב ביל ברק אני מרכזת את התוכנית הכוללת מפגש שבועי עם תלמידי הרבנות לאורך השנה כולה (לפני עשור התקיימה תכנית כזו במכון בניהולו של הרב לוי לאור).
התכנית מבקשת בראש ובראשונה להיות כתובת ובית ישראלי לתלמידי רבנות מכל התנועות והזרמים. מבחינת תכניה מורכבת התכנית מרצף מפגשי לימוד ושיחה עם חוקרים בכירים היושבים וחוקרים במכון הרטמן, ועם אנשים יוצרים בזירה התרבותית והחברתית בארץ בנושאים שונים בלימודי היהדות, לימודי החברה והתרבות בישראל. לצד הפן הלימודי בכל שבוע מתקיימים מפגשים שעניינם עיבוד קבוצתי ואישי של חוויות המשתתפים בשנה זו, דיון על התפתחותם הרוחנית ועל מקומה של שנה זו בעיצוב הכשרתם כרבנים.
עוד מעט קט מסתיימת השנה, וקבוצה נפלאה זו של תלמידות ותלמידים שבחרו להקדיש את חייהם לשרת את האל ואת קהילות היהודים שבארצותיהם כרבנים, יארזו את מטלטליהם וישובו לבתי המדרש שלהם להשלים את לימודיהם. בראיון שערכתי עמם, רציתי שמעט מן הגיוון והעושר, יכולת ההתלבטות והיצירתיות של תלמידי רבנות אלו יגיע לאזנינו כאן בארץ.
נפגשתי לשיחה פתוחה ורבת-עניין עם שלושה מהתלמידים בתוכנית: אהרון וינינגר (25) מניו-יורק, הלומד בבית המדרש לרבנים קונסרווטיביים (JTS), ג'סיקה שימברג (31) משיקגו, הלומדת בבית המדרש של התנועה ליהדות מתחדשת (רקונסטרוקציוניזם), וארי הארט (27) גם הוא משיקגו, הלומדת בישיבה האורתודוכסית 'חובבי תורה'.
יותר מדרך אחת להיות רב
אולי נפתח בכך שתספרו מאין אתם באים ומה הביא אתכם להחליט לבחור, מתוך כל הקריירות האפשריות הפתוחות בפניכם, יהודים משכילים בארה"ב, דווקא ברבנות, בחיים כמנהיגים דתיים של קהילות היהודים בארה"ב?
ג'סיקה: אני גדלתי במשפחה רפורמית שהיתה מאוד פעילה מבחינה יהודית והצמיחה מתוכה כמה רבנים רפורמים. ממש לא חשבתי להיות רבה כשאגדל, אך רבה שפגשתי פעם ברגע מסויים וחשוב העלתה את הרעיון הזה והציעה לי ללמוד לרבנות. בשלב מסויים הגעתי לארץ לשנה של לימודים באוניברסיטה העברית, ועברתי חוויה קשה כשנחשפתי לפער העצום בין יהדות ארה"ב ליהדות בישראל. בעקבותיה ניסיתי במשך זמן לא לעסוק דווקא בסוגיות יהודיות, אך אך שוב ושוב מצאתי את עצמי חוזרת אליהן.
את התואר השני עשיתי בחינוך, וכל הזמן חיפשתי דרכים לחבר את השליחות החינוכית ואת המאבק לצדק חברתי עם היהדות – את זה מצאתי בסוף בתנועה ליהדות מתחדשת. שם למדתי שיש יותר מדרך אחת להיות רב או רבה, שכן רב הוא מי שלמד את המקורות היהודיים ויש לו הבנה עמוקה לאנשים, ומתוך כך הוא יודע לחבר בין השניים.
כמובן שבשום שלב לא חשבתי על ללמוד בשדה האורתודוכסי – פשוט משום שהם לא חשבו עלי.
אהרון: אני גדלתי במשפחה קונסרווטיבית, ונחשפתי במשך הילדות לדמויות רבניות בבית הספר ובקהילה. אבל ההיכרות המשמעותית הראשונה עם רבנות התרחשה כשהייתי בן 12 – אחותי חלתה בסרטן והיתה במצב קשה, וכל אותה תקופה עד להחלמתה, היתה לה מלווה רוחנית שהיתה רבה. ראיתי איך אותה רבה התנהלה מול אחותי ומול המשפחה שלי, איך היא מצליחה להביא ולהנכיח את המסורת בסיטואציה הקשה הזו. הרבה הזו ראתה את היהדות באופן חי, וראיתי אותה לומדת אנשים כמו שהיא לומדת טקסטים – גם פנים אנושיות היו עבורה תורה. החוייה הזו היתה עבורי הדוגמה של רבנות יהודית במיטבה.
אחר-כך, בלימודי באוניברסיטה, כבר ידעתי שאני רוצה להיות רב, אבל לא ידעתי באיזו תנועה יקבלו אותי, בשל היותי חבר בקהילה ההומו-לסבית. בזמן שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה התנועה הקונסרווטיבית לא קיבלה תלמידים הומוסקסואליים לרבנות, אך הדבר השתנה ב-2006 כשהתנועה פתחה את שערי בית המדרש בפני תלמידים ותלמידות הומוסקסואליים. אז התחלתי ללמוד ב-JTS.
ארי: אני גדלתי במשפחה אורתודוקסית פתוחה ואהבתי מאד את החברה בה גדלתי – היו בה אנשים משכילים ופעילים חברתיים בעלי מחויבות עמוקה להלכה. למדתי להעריך את זה עוד יותר כשביקרתי בקהילות אורתודוקסיות אחרות וראיתי שהן מאד סגורות, ושיש בהן גזענות, סקסיזם ובדלנות.
היו כמה שנים שחיפשתי דרכים אחרות, ניהלתי אורח חיים לא-הלכתי, ואחרי שסיימתי את הקולג' שמעתי קול; קול שמבקש ממני לתת: לקהילה שלי, לעם שלי, ובכלל – לעולם. חשבתי להיות מורה או עורך דין, אבל לא על לימודי רבנות – פגשתי רבנים מרשימים בחיי, אך בעיקר פוסקי הלכה; לא פגשתי הרבה רבנים אורתודוכסיים שמהווים השראה ויכולים בכוחם לבנות קהילה.
בשלב מסויים מישהו סיפר לי על ישיבת "חובבי תורה" ועל כך שהיא משלבת לימודי הלכה מעמיקים עם מודעות חברתית והכשרה רוחנית, והציע לי לנסות ולהיות רב.
בשונה ממדינת ישראל, בה הזרם האורתודוכסי מאפיל באופן כמעט מוחלט על שאר הזרמים, בארה"ב המצב הוא שונה לחלוטין, ולמעשה שלושתכם מייצגים זרמים גדולים ומשמעותיים ביהדות ארצות הברית. בעוד הזרם הקונסרבטיבי הינו יחסית מוכר בארץ, את התנועה ליהדות מתחדשת כמעט ואין מכירים כאן.
ג'סיקה: זה נכון מאוד. הרבה פעמים כשאני מספרת לישראלים על התנועה ליהדות מתחדשת ועל העקרונות שלה הם מגיבים בחוסר היכרות; התנועה הרפורמית הרבה יותר מוכרת כאן. ובכל זאת, מעניין לראות שהרבה פעמים ישראלים "חילוניים" מזדהים עם העקרונות שלנו למרות חוסר ההיכרות עם התנועה ואומרים – "בדיוק כך אנו חיים בפועל" או "בדיוק כך היינו רוצים לחיות".
נדמה לי שאחד העקרונות החשובים העומדים בבסיס התפיסה של התנועה ליהדות מתחדשת היא שאנחנו, יהודי ארה"ב של המאה ה-21, חיים כאזרחים של שתי ציוויליזציות (מונח שטבע מרדכי קפלן, מייסד התנועה): זו היהודית וזו האמריקאית, ואנחנו חיים כך לכתחילה ולא מתוך כורח. התפיסה היא שיש לנו, כאנשים שחיים בהווה, מה להגיד למסורת, ואנחנו יכולים וצריכים להוסיף לה עוד ועוד עבור הדורות הבאים אחרינו.
במישור ההלכתי, אנחנו לא רואים עצמנו מחוייבים להלכה – לא לוועד רבנים כלשהו ולא לרב קהילתי שהוא 'מרא דאתרא'. לפי תפיסתנו כל קהילה יכולה לבחור מתוך ההלכה מה שמתאים לחייה. במובן הזה אנחנו שונים לא רק מהתנועות האורתודוכסית והקונסרבטיווית (שבשתיהן יש וועד רבנים המחליט על הלכה מחייבת) אלא גם מהתנועה הרפורמית המדברת על הלכה אישית לגמרי. בתנועה ליהדות מתחדשת ההלכה היא קהילתית, ואורח החיים מעוצב באופן קהילתי.
הקהילה צריכה להמצא יחד בתהליך של בירור לגבי ערכים כמו כשרות, שבת ועוד: ללמוד את המקורות, לנסות להבין את המוטיבציות שמאחוריהם, ולברר אם מסקנותיהם בכלל מתאימות לעולמינו ולערכים המשמעותיים עבורנו היום. תפקיד הרב בתהליך הזה הוא להביא את המקורות היהודיים הרלוונטיים לכל נושא המעסיק את הקהילה. אך בכל מקרה, בסופו של תהליך אין הלכה מחייבת, אין פסק, וכמובן שאין סנקציות כנגד מי שבוחר באופן אישי לא לפעול על-פי ההלכה הקהילתית שגובשה יחד.
להיות רב של כולם
כאן אנחנו כבר נוגעים בהבדלים בין שלושת התנועות שאתם משתייכים אליהן. השוני העקרוני בתפיסת ההלכה משפיע באופן ישיר על היבט בסיסי ויומיומי הרבה יותר – בפועל, אוכלוסיית התלמידים בכל אחד מהמוסדות שונה לחלוטין.
אהרון: יש פערים עצומים באוכלוסיית התלמידים. אצלנו לומדים נשים לרבנות, מה שכמובן לא קיים אצל האורתודוכסים; אך גם זה קרה אצלנו רק בשנות השמונים, בעוד האישה הראשונה שקיבלה סמיכה רבנית, בשנת 1972, היתה שייכת לתנועה הרפורמית. בנוסף, כמו שהזכרתי קודם, תלמידים מהקהילה ההומו-לסבית מתקבלים לתנועה הקונסרבטיבית רק מ-2006, בעוד התנועה ליהדות מתחדשת קיבלה אותם עוד קודם.
אצלנו מתקבלים בזרועות פתוחות גם אנשים שבאים מעולם העסקים והמקצועות החופשיים שהרבנות היא קריירה שנייה שלהם, אנשים שגדלו בסביבה לא-יהודית, רווקים – בקיצור, כל מיני סוגים של תלמידים. התנועה מכירה בעושר ובפוטנציאל שלהם להביא משהו חדש ליהדות, מכל רקע ממנו הם באים. אגב, לעתים יש הבדלים בנקודה זו בין ישראל לבין ארה"ב: למשל, התנועה הקונסרבטיבית בישראל החליטה שלא לקבל אליה תלמידי רבנות הומוסקסואליים. זה קשור לסוגייה רחבה יותר של הניסיון להעתיק את התנועה הקונסרווטיבית (כמו גם התנועה ליהדות מתחדשת) לארץ כמו שהן, ללא התאמה, למרות שהן תנועות אמריקאיות בייסודן ובאופיין.
ג'סיקה: בתנועה ליהדות מתחדשת כולם מתקבלים ללימודי רבנות: גברים, נשים, הומוסקסואליים ולסביות, אנשים שבאים מרקע יהודי חלש, אנשים אורתודוכסיים, גרים, ועוד.
ארי: אצלנו אכן אין נשים שלומדות לרבנות, אך הרב אבי וייס, ממייסדי הישיבה, ייסד גם מסלול לימודים לנשים לתואר שהוא חידש – "מהר"ת" [מדריכה הלכתית-רוחנית-תורנית]. התוכנית הזו לנשים זהה בתכני הלימודים לזו של הגברים, והיא מכשירה נשים להיות מנהיגות הלכתיות וחברתיות בקהילה האמריקאית.
לגבי הומוסקסואליים – שוחחתי על זה כמה פעמים עם ראש הישיבה. עקרונית, המחסום העקרוני היחיד לדחות מישהו מלהתקבל אלינו הוא מחויבותו לשמירת ההלכה. מי שמחלל שבת – לא יוכל ללמוד אצלנו להיות רב; כך גם לגבי הומוסקסואל שכחלק מהגדרת עולמו אינו שומר על ההלכות הנוגעות לסוגייה הזו. ההלכה היא אבן הבוחן בעניין.
באופן אישי, לצד הצדדים הקשים של האורתודוכסיה אני מוצא בה כח. אני ואהרון, למשל, מסכימים בהרבה מהתכנים והרעיונות שלנו, אבל הקהילות שלנו נראות שונות לחלוטין. אני רואה את היתרון בשמירת ההלכה ובשימור הדרך בה בנוייה ונראית הקהילה המסורתית.
ובכל מקרה, אני לא רוצה להגדיר את עצמי רק כרב אורתודוכסי. אני לא מתכוון להיות רב של תנועה מסויימת או של קהל מסויים, אלא רב של יהודים. כל יהודי. אני לא חושב שלאלהים איכפת לאיזו תנועה אתה משתייך.
השאלה האם אפשר להיות רב של כל יהודי מחדדת את הנקודות הרגישות המבדילות בין שלושת התלמידים שיושבים ומשוחחים יחד, וג'סיקה מעירה בעוקצנות שגם היא היתה רוצה להיות רב של כולם, אך האורתודוכסיים לא רוצים שהיא תהיה רבה שלהם, כי היא אישה. ארי מסכים, אך מבקש להזכיר שגם בתחום הזה דברים זזים: "צריך גם לזכור שהרוחות משתנות, ודברים שלא היו מקובלים פעם נחשבים היום לאפשריים".
סביב שאלת 'הרב של כולם' גם מתהפכות לרגע היוצרות ודווקא ג'סיקה מצהירה שכדי להיות רבה של קהלים שונים היא מבינה שמה שעשוי להדרש ממנה יהיה הצעד השמרני של פסיקת הלכה: "כדי להיות רבה של כולם אני מבינה שלעתים הצורך של הקהל שלי הוא בזה שכן יהיה פסק מחייב, וגם את זה אני מוכנה לעשות אם אתבקש לכך, למרות שזה מנוגד לתפיסת עולמי".
ארי: אני לא בטוח שצריך תמיד להתאים את עצמך לקהל שלך – אם יפנה אלי מישהו שיזדקק למשהו שאני לא יכול לספק לו כי הוא נוגד את תפיסת עולמי או את האופי שלי, אקשר אותו לרב אחר שכן יוכל לעזור לו. אני מחוייב להיות נגיש וקשוב לכולם, אך לא לכולם אוכל לסייע.
אהרון: יש הרבה ענווה ביכולת להגיד למישהו – "אינני יכול לעזור לך, רב פלוני אחר אולי יוכל". מצד שני, אני מאוד רוצה לכהן בקהילה שיש בה קולות שונים ומגוונים ואפילו סותרים, ולנסות לעזור לכולם. בעיני יש ערך חיובי לחיות במתח בין אנשים שלא מסכימים זה עם זה. למשל, אני מניח שיהיה הרבה יותר קל עבורי לשמש כרב בקהילה שבה מובן מאליו שרב יכול להיות הומוסקסואל. אבל אני רואה ערך בכהונה כרב דווקא במקום בו הדבר עומד בסימן שאלה וישנם אנשים שפחות מרוצים מכך; אני רואה חשיבות רבה בהזדמנות לשבת ולדבר איתם על כך.
לקראת רבנות קהילתית
מילה העולה שוב ושוב בשיחה היא "קהילה", שכן אחד הדברים המייחדים את יהדות ארה"ב לעומת אחותה הישראלית הוא האופי הקהילתי שלה. במקומות בהם הדת והממסד המדיני לא חברו יחד כפי שנעשה בישראל, הקהילה הדתית מתארגנת על בסיס עצמאי ווולונטרי לחלוטין, ובית הכנסת והרב מתפקדים הרבה מעבר לפן הדתי-פולחני הצר. האופי הוולונטרי מכתיב גם את היחס בין הקהילה והרב ליהודי הבודד – בשונה מהמתרחש בישראל, בארה"ב כל זרם או קהילה מבקשת לצרף לשורותיה כמה שיותר שותפים, ומשקיעה בכך מאמץ מתמיד. כמובן שגם הכישורים הנדרשים מן הרב הם שונים: על כתפי הרבנים הצעירים מונח תפקיד הרבה יותר רחב משליטה בידע ההלכתי – הם נדרשים לנהל קהילה או עדה, על כל המשתמע מכך.
אולי אחד הדברים המבדילים באופן מובהק ביניכם לבין תלמידים לרבנות במוסדות אורתודוכסיים בארץ הוא תהליך ההכשרה. בישראל כל מי שלומד את הידע ההלכתי הנדרש ועומד בבחינות יכול לקבל תואר "רב", אך בארה"ב הדבר שונה מאוד, בשל האופי הקהילתי של הקיום הדתי. תוכלו לספר על תהליכי ההכשרה לרבנות בבתי הספר בהם אתם לומדים?
ג'סיקה: מסלול ההכשרה שלנו בנוי לפי קוריקולום כרונולוגי – שנה אחת של עיסוק בתנ"ך, שנה המוקדשת לספרות חז"ל, שנה להגות ימי הביניים, שנה להגות יהודית בתקופה המודרנית ושנה העוסקת ביהדות 'עכשווית'. כל שנה אנחנו לומדים את החומרים היהודיים שנכתבו בה, וכן את הרקע ההסטורי של אותה תקופה – איזו תרבות היתה קיימת במזרח הקרוב כשנכתב התנ"ך? (ואנחנו מאמינים שאנשים כתבו את התנ"ך), מה העסיק את הנוצרים הקדומים בתקופת חז"ל? הרקע הסביבתי הוא חיוני והכרחי ללמוד את הטקסטים היהודיים, מתוך תפיסת 'שתי הציווילזציות' שהזכרתי קודם לכן שנכונה גם לגבי העבר: לאורך כל ההסטוריה חיו היהודים בשני מישורים – הפנימי-יהודי והחיצוני-כללי; היהדות של המאה ה-13 בספרד אינה דומה ליהדות אירופה במאה ה-17, בגלל הסביבה החיצונית השונה.
במקביל ללימודים הללו, גם אצלנו יש לימודי פרקטיקה – גם סביב צד המסורתי של לוח השנה ומעגל החיים, וגם בסוגיות כמו 'הרב כמורה', 'הרב כמנהל ארגון', 'הרב כמלווה רוחני', ועוד.
ארי: ב'חובבי תורה' עוסקים באופן אינטנסיבי בהכשרה פרקטית לקראת רבנות קהילתית לצד הלימוד ההלכתי הרגיל. המחצית הראשונה של כל יום לימודים מוקדשת ללימודי הלכה: אנחנו נבחנים בהלכות שבת, כשרות, טהרת המשפחה, אבלות וכו', ומקבלים כלים לגשת למקורות ולפסוק מהם הלכה. במובן הזה דרכי הלימוד והתכנים דומים לבחינות הרבנות האורתודוכסית בארץ. אך אחר הצהריים מוקדש להכשרה מעשית לקראת סוגים שונים של רבנות – בקהילה, באוניברסיטה, בבית אבות; אנחנו נוסעים לבתי חולים כדי לחוות עבודה עם חולים, נפגשים עם פסיכולוגים ועם עובדים סוציאליים שמכשירים אותנו לסייע לאנשי במצוקה, ודנים בסוגיות רוחניות. בנוסף, מעניקים לנו גם הדרכה לעבודה עם וועדי מנהלים ומול הבירוקרטיה הקשורה ברבנות של קהילה בארה"ב.
אהרון: גם ב-JTS ישנם לימודים עיוניים לצד הכשרה מעשית. כל מי שלומד לרבנות אצלנו חייב לעשות סטאז' לצד רב מכהן בכמה מקומות – בית כנסת, עמותה, בית חולים, בית אבות, מחנה קיץ ובית ספר יהודי. ההנחה היא שאם לא נצא מחוץ לבועה העיונית אל העולם, לא נראה איך הטקסטים הופכים לממשיים ולרלוונטיים. בסטאז' שאני עשיתי במקומות שונים למדתי דברים לא יכולתי ללמוד באופן תיאורטי; עבורי זו המשמעות של שילוב הלכה ואגדה, טקסט והסטוריה: ההלכה אינה מנותקת מאיתנו ומההסטוריה, ובכל דור אנחנו בוחנים שוב את ההלכה ומשנים אותה לפי המתרחש "בחוץ", אבל מתוך רצון לכבד ולשמר אותה.
דברתם על ההכשרה הפורמאלית, מה בדבר ההתפתחות האישית שלכם, האם יש לאורך שנות הלימודים בבתי המדרש נקודות הערכה וביקורת על המתלמדים לרבנות?
ג'סיקה: בסוף כל שנה יש וועדה מעריכה בה מתבצע בירור על התקדמות התלמידים לקראת הרבנות. הוועדה מכוונת אות התלמידים במישור הלימודי, האישי והקבוצתי, ובוחנת האם יש התקדמות בתחומים הללו. תלמיד שאינו מתקדם – יפסיק את לימודיו.
בוועדה ישנו דגש על הערכת אופי ההוראה, ולא על הידע עצמו – כי הלמידה היא לא רק של התוכן, אלא גם של אופני הלימוד המשתקפים במקורות היהודיים, כמו למשל דרך הלימוד התלמודית של בירור ודיון משותף. במהלך הלימודים אנחנו נדרשים לבנות תוכנית לימודים ועבודה שתפתח את הדרך בה אנחנו רוצים להעביר את התכנים שחשובים לנו.
אהרון: גם אצלנו יש וועדת ביקורת והתפתחות דומה – גם על הידע ההלכתי שאנחנו לומדים, אבל גם על פיתוח האופן האישי בו ניישם את הידע הזה. למשל, לאחר שלמדנו את הלכות קידושין, השאלה היא איך מפתחים את הידע הזה לרבנות שלך; אני אישית עוסק בנסיון לעצב טקס קידושין לבני זוג מאותו המין. הוועדה יושבת עם חיבורים שכתב התלמיד בבחינות הכניסה – על היחס לאלהים, להלכה, ומנסה לראות האם התלמיד עבר תהליך במהלך לימודיו.
והאם קיימים גם מנגנונים לביקורת על רבנים לאחר שהם מתחילים לכהן ולשמש בפועל רבנים בשטח, לצורך טיפול במקרים בו מעלו בתפקידם?
אהרון: בתנועה הקונסרבטיווית קיים גוף בינלאומי המאחד את רבני התנועה ובו פועל גם "ועד הכבוד", שמתפקד כועדת אתיקה ומטפל בהתנהגות בלתי הולמת של רבנים. הועד פועל באופן דיסקרטי לחלוטין, חוקר תלונות שמגיעות אליו על רבנים, ועוסק בסנקציות כמו השעיה או סילוק של רבנים.
ארי: ב'חובבי תורה' משקיעים הרבה זמן ומשאבים להכין את המתלמדים לסוגיות של ניצול מיני, כבר במסלול ההכשרה עצמו. כחלק מתכנית הלימודים אנחנו לומדים לזהות מצוקות הקשורות לניצול מיני וכיצד לעבוד עם אנשים שנפגעו, ובמקביל, אנחנו לומדים כיצד לפקח על הרגשות והגבולות שלנו כרבנים, ולהשמר מסיטואציות בלתי הולמות או פוגעניות.
אם חס וחלילה רב אכן מועל בתפקידו, ל-RCA (מועצת הרבנים של אמריקה) יש גם מנגנונים להתמודדות עם רבנים שכשלו; רק השנה טופל מקרה כזה במועצה. באופן אישי, אני חושב שהמנגנונים הללו צריכים להיות מפותחים יותר ממצבם היום.
מפחד להיות רב בינוני
כשאתם חושבים על החלום שהביא אתכם ללימודי רבנות – ממה אתם חוששים? מה מפחיד אתכם בהמשך הדרך?
ג'סיקה: אני מפחדת מכל הקולות או האנשים שאומרים שאני לא יכולה לעשות את מה שאני חולמת לעשות: כי אני אישה, כי המסר שלי לא רלוונטי, כי אני באה מהתנועה ליהדות מתחדשת…
אני רוצה להקשיב לאנשים, להדריך וללמד. אני רוצה לעזור לאנשים למצוא את מה שיש להם להביא לעולם, ואני רואה את זה לגמרי כמסר יהודי. מבחינתי, כל המסורת שלנו היא עדות ליצירתיות בלתי רגילה של יהודים לאורך הדורות.
הקולות המערערים על היכולות שלי היו קולניים במיוחד בשנה הזו כאן, בארץ; פה אני לא נראית, אני לא קיימת מבחינת הבחירה שלי בייעוד של חיי.
אהרון: השאיפה שלי היא לנסות ולבנות קהילות בהם אנשים יכולים להביא את העולם האינדיבידואלי שלהם ולשלב אותו בקהילה ובמסורת. אינפורמציה הלכתית אפשר למצוא היום באלפי מקומות באינטרנט, והמשימה שלי היא להביא את המסורת לאנשים באופן נגיש, אמיתי ובעל משמעות רלוונטית לחייהם; לעזור לאנשים לקבל החלטות יהודיות ששלובות בניסיון חייהם. לכן, אני מפחד בעיקר להיות לא רלוונטי, ורק האנשים איתם אני אלמד ואעבוד יקבעו האם אני רלוונטי עבורם או לא.
בנוסף, מאוד חשוב לי לצאת מתהליך ההכשרה כאדם לומד – לא רק להגדיל את הידע והיכולות שלי, אלא להצליח להמשיך וללמוד עוד ועוד למשך כל חיי כרב. במובן הזה אני מפחד גם מנפילה לבינוניות – שלא יהיה לי פנאי ללמוד, לבד או בחברותות.
ארי: מבחינתי להיות רב זו הזכות הגדולה ביותר בעולם; יש לך את הפוטנציאל להיות שותף לאלהים – להביא אותו ולהעביר את קולו לעולם בני האדם. כרב אתה יכול להנחיל את התרבות היהודית המדהימה, ויש לך זכות להיות חלק חשוב מחייהם של בני אדם, בשמחה ובצער. וזה בדיוק גם מה שמעורר יראה גדולה – אפשר לעשות הרבה טוב, אבל גם הרבה רע, וכשרבנים בוחרים בחירות מוטעות הדבר מסוכן ביותר.
אני גם מפחד להיות רב בינוני – להתרוקן, להרגיש שאני לא מחובר לאלהים, לא מחובר לרצון פנימי לתת ולשתף; אני עובד כל הזמן על הניסיון 'להשאר בקשר', להשאר עם רוח.
