להתבגר מן הסוציאליזם / חיים נבון

 

not memberg

הציונות הדתית כבר לא בת עשרים, וכבר לא מתלהבת עד שכרון חושים מההמצאה החדשה והמופלאה שנקראת 'מדינה': היא התבגרה ולמדה להכיר גם את מגבלותיה, וכך גם השילה מעליה את הסוציאליזם שאפיין אותה בעבר. הרב חיים נבון כותב על יתרונותיה של התפיסה הקפיטליסטית, וטוען כי דווקא אלו שתומכים בהפרטת מערך הכשרות והמקוואות צריכים להבהיר מדוע הם מתנגדים להפרטה זהירה של מערכת החינוך והרווחה

 

הרב חיים נבון הוא ר"מ במדרשת לינדנבאום, בעל טור ב'מקור ראשון' ומחברם של אחד-עשר ספרים. ספרו שיעורי בית – הרב סולובייצ'יק על זוגיות, מיניות ומשפחה בימינו ראה אור לאחרונה בהוצאת ידיעות ספרים

 

הסוציאליזם עבר לי

ז'ורז' קלמנסו, ראש ממשלת צרפת, אמר שמי שלא היה סוציאליסט בגיל עשרים – אין לו לב, ומי שנשאר סוציאליסט בגיל ארבעים – אין לו שכל. אני עצמי לא חושב שסוציאליסטים הם טיפשים, אבל אני מסכים שהמשפט הזה מתאר התפתחות אינטלקטואלית שכיחה מאוד. כך קרה גם לי. בגיל עשרים הייתי סוציאליסט, וזה עבר לי. נדמה לי שזה מה שקרה גם לציונות הדתית.

למה הפסקתי להאמין במשק ריכוזי? בעיקר משום שהשתכנעתי שהוא לא עובד. המשק הכלכלי הוא מורכב מכדי שיהיה אפשר לנהל אותו באופן ריכוזי, ובדרך כלל ניסיונות כאלו מביאים יותר נזק מאשר תועלת. כפי שכתב הרב קוק: "צריכים אנו להבין כי עניני הכלכלה הם מסובכים עד מאד. והסידור שסדר אדון כל המעשים ב"ה בעולמו… הוא מבונה דוקא על פי אותו הסדר הטבעי של הכלכלה" (עין איה, שבת פרק חמישי).

ז'ורז' קלמנסו, ראש ממשלת צרפת, אמר שמי שלא היה סוציאליסט בגיל עשרים – אין לו לב, ומי שנשאר סוציאליסט בגיל ארבעים – אין לו שכל. אני עצמי לא חושב שסוציאליסטים הם טיפשים, אבל אני מסכים שהמשפט הזה מתאר התפתחות אינטלקטואלית שכיחה מאוד. כך קרה גם לי. בגיל עשרים הייתי סוציאליסט, וזה עבר לי. נדמה לי שזה מה שקרה גם לציונות הדתית

ניסיונות לנהל באופן ריכוזי את המשק קורסים שוב ושוב, בקול רעש גדול. תכנון מרכזי, אפילו של מוצר אחד, צריך לקחת בחשבון כמות אין-סופית של נתונים ויחסי גומלין. פקידים לא יכולים לתכנן מערכת כה מורכבת באופן יעיל. ממשלת ישראל נהגה לסבסד את מחיר הלחם. התוצאה הבלתי צפויה הייתה שרפתנים קנו אלפי כיכרות לחם כדי להאכיל את הפרות שלהם, כי הלחם היה זול יותר מאשר חיטה. ארצות הברית ניסתה לעודד באופן מלאכותי וריכוזי ייצור של דלק אתנול, המופק מתירס. יש חוקרים הטוענים שהתוצאה הייתה רעב באפריקה. מדוע? חקלאים עקרו את שדות החיטה שלהם, ועברו לייצר תירס לאתנול. מחירי הלחם עלו בכל העולם, ולעניים לא נשאר. האתנול, אגב, לא הוכיח את עצמו במיוחד. לאחר מלחמת העולם השנייה, מדינות רבות החליטו ששכר הדירה גבוה מדי והחליטו לפקח עליו באופן ריכוזי. התוצאה הייתה שהמשכירים הפסיקו להשקיע בדירות, ואלו התפוררו. בכמה מקומות בעלי הבית הציתו את דירותיהם, כי זו הייתה הדרך היחידה להיפטר משוכרים מזיקים בשכר דירה נמוך. כלכלן שוודי אמר שפיקוח על מחירי השכירות הוא הדרך הכי מהירה להחריב עיר, מלבד הפצצה.

אני לא מאמין שהשוק החופשי יפתור באופן מיסטי את כל בעיותינו. הימין הכלכלי יודע שהשוק החופשי אינו פותר את כל המצוקות; אך בניגוד לשמאל, הוא יודע שיש מצוקות שפשוט אי אפשר לפתור, אלא רק לשכֵּך, "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" (דברים טו, ד). כל ניסיון לפתור את הבעיות הללו באופן כוחני וריכוזי רק יוצר בעיות חמורות יותר. כלל בסיסי באתיקה רפואית אומר: "פּרימוּם, נוֹן נוֹקרה" – קודם כול, אל תזיק. התערבות ממשלתית עמוקה מזיקה למשק באופן חריף.

אני לא מאמין שהשוק החופשי יפתור באופן מיסטי את כל בעיותינו. הימין הכלכלי יודע שהשוק החופשי אינו פותר את כל המצוקות; אך בניגוד לשמאל, הוא יודע שיש מצוקות שפשוט אי אפשר לפתור, אלא רק לשכֵּך, "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" (דברים טו, ד). כל ניסיון לפתור את הבעיות הללו באופן כוחני וריכוזי רק יוצר בעיות חמורות יותר

בין מדינות שנקטו בשוק חופשי למדינות שהאמינו במשק ריכוזי נפתח במאה העשרים פער כלכלי מדהים. באופן קיצוני ניתן היה לראות זאת בפערים שלא ייאמנו בין הונג קונג לסין, ובין מערב גרמניה למזרחה. כמובן, שלטון קומוניסטי הוא מקרה קיצון של משק ריכוזי. אך גם אם נתעלם ממדינות קומוניסטיות, כל המדינות המובילות במדד החופש הכלכלי (של קרן הריטג') נהנות משפע ומשגשוג, וכל המדינות הנמוכות בדירוג זה סובלות מעוני מחפיר. ארצות סקנדינביה נחשבות בדרך כלל לדוגמה הפוכה. אך המשק שלהן רחוק מלהיות משק ריכוזי בגרסה החביבה על סוציאל-דמוקרטים ישראלים. אם להביא שתי דוגמאות, מס החברות בהן אינו גבוה, וקל מאוד לפטר בהן עובדים.

טענה ידועה של סוציאל-דמוקרטים היא שהשגשוג בארצות קפיטליסטיות מגיע רק לשכבה דקה של בעלי הון. כנראה העניים לא חושבים כך, כי כל המדינות המובילות במדד החופש הן יעדים נחשקים להגירה. מיליוני מהגרים עניים מנסים בכל שנה להגר לארצות הברית הקפיטליסטית החזירית, לאוסטרליה, לקנדה ולשווייץ; מעטים מאוד רוצים להגר לוונצואלה, לארגנטינה או לבלארוס הריכוזיות. מתברר שהעניים עצמם אינם חושבים שהקפיטליזם אכזרי כל כך לעניים.

אחריות אישית במקום כפייה ממלכתית

ההיגיון של השוק החופשי עובד גם בתחום החינוך. כולנו יודעים שבהשוואות בינלאומיות התלמידים הישראלים מגיעים להישגים נמוכים מאוד. מקובל לומר שמערכת החינוך שלנו כושלת בהגשמת יעדיה. אך זה לא מדויק: אם נבדוק אילו יעדים משתקפים במבנה ההעסקה של המורים בישראל, נגלה שהמערכת מגשימה בדיוק מוחלט את היעדים הללו. גם אם קברניטי המערכת מדברים על מצוינות וחדשנות, מבנה ההעסקה של המורים מתמרץ בינוניות וּותק. וכך בדיוק נראית מערכת החינוך.

המסורת היהודית העלתה בכל הדורות על נס את חינוך הילדים. כשבכל אירופה היו רק כמה מאות נוצרים שידעו קרוא וכתוב, לא היה בכל היבשת יהודי אנאלפבית אחד. מה קרה לנו מאז? איך הידרדרנו? מחקר בינלאומי הראה כי תלמידי ישראל נמצאים במקום ה-19 בהישגים במתמטיקה, אך במקום הראשון בביטחון עצמי. העובדה הזו יכולה להחליף את הבדיחה הנושנה על הילד שנכשל בכל המקצועות אך קיבל "מצוין" בזמרה. לא ברור לי מה מתדלק את הביטחון העצמי של תלמידי ישראל.

מה באמת קרה לנו? אציע תשובה אחת, שנראית לי מרכזית. חז"ל קבעו שאין מקום לרסן תחרות חופשית בין מורים בעולם החינוך, שהרי "קנאת סופרים תרבה חכמה" (בבא בתרא כא ע"ב). מדיניות החינוך הישראלית הייתה מעוררת אצלם אכזבה נדהמת. הורים בישראל אינם יכולים לבחור לאיזה מוסד חינוכי לשלוח את ילדם הרך; מנהל לא יכול לפטר מורה גרוע; הוא לא יכול לתגמל מורה טוב. המודל הזה אומר למורים: אל תתאמצו. אני מעריך את השר נפתלי בנט, ובטוח שהוא מבין היטב את ההיגיון הפשוט שתיארתי. לדאבוני, לא שמעתי שהוא עשה צעדים משמעותיים לתיקון הבעיות הללו.

רוב המורים הם אנשים טובים מאוד. גם רוב המוסכניקים הם אנשים טובים. האם הייתם מתקנים את המכונית שלכם במוסך שאסור לו לפטר עובדים גרועים, וחייב להעסיק אותם עד שהם פורשים לגמלאות? או במוסך שלא יכול לתגמל עובדים מצטיינים בשכר גבוה? האם הייתם חותמים על חוזה רכש עם חברת היי-טק שמתנהלת כך? עונים לי: אל תשווה חינוך להיי-טק. אבל, כאמור, חז"ל קבעו שדווקא בתחום החינוך צריכה להתקיים התחרות החופשית הפתוחה ביותר. אצלנו יש תחרות חופשית רק בהיי-טק, שאכן משגשג. בחינוך אנחנו צפון קוריאה.

דַמיינו שהמדינה הייתה בוחרת עבור כל אחד מאתנו באיזה בית כנסת יהיה מותר לו להתפלל, ומי יהיה החזן, וכמה זמן תימשך התפילה. או אפילו מגבלה הרבה פחות משמעותית: שהמדינה הייתה קובעת לנו באיזו חנות יהיה מותר לנו לקנות בגדים, וכמה זבנים יוכלו לעבוד בה. הכול בשם ערכי השוויון והממלכתיות. מה היה קורה אז? הרי היינו עולים על הכנסת עם קלשונים. למה אנחנו מקבלים בהכנעה את העובדה המשונה, שאיננו יכולים לבחור באופן חופשי בית ספר לילדינו?

משרד החינוך שלנו אף אוסר על רשויות מקומיות לממן מתקציבן כיתות קטנות יותר. בשם עקרון השוויון, וכדי שכל המורים יהיו עובדי מדינה, יצטופפו כל תלמידי ישראל בכיתות של ארבעים ילדים. מאז ששמעתי על זה אני חושש שמשרד החינוך יגלה שאני מלמד את ילדיי תורה אחרי שעות הלימודים, וישלח לביתי את פקחי השוויון. אני גם גבוה בכמה סנטימטרים מהממוצע, אז אולי יקצצו אותי.

אבל מה שחשוב כאן לענייננו אינו תפיסת השוויון המעוותת הזו, אלא עצם המונופול הפוגעני של המדינה על חינוך ילדינו. לעתים קרובות אנשים מניחים כמובן מאליו שאני מתנגד לקיומם של בתי ספר פרטיים, כי זה מה שבדרך כלל אומרים רבנים שנוהגים לצטט ראשי ממשלה צרפתיים. אבל אני לא מצליח למצוא שום הצדקה טובה למונופול ממשלתי בתחום החינוך. למה שלא תהיה לי הזכות לקבוע איך לחנך את ילדיי? ידידיי משיבים לי: כי חינוך לא-ממלכתי מפריד בין עניים לעשירים. אבל יש הרבה דרכים להתמודד עם הבעיה הזו. למשל, שיטת השובָרים: כל תלמיד – עשיר או עני – מקבל מהמדינה שובר, שיממן את לימודיו בכל בית ספר שיבחר. השיטה הזו נהוגה בשוודיה, מחוז ההערצה של השמאל הכלכלי בישראל, וזוכה שם להצלחה רבה.

אפשר להתקדם בכיוון הזה גם בלי בתי ספר פרטיים. ניר ברקת ביטל את אזורי הרישום בירושלים, וכל ילד ירושלמי יכול ללמוד בכל בית ספר שיבחר. שאלתי אותו פעם: ומה אם כולם רוצים ללמוד בבית ספר א', ואף אחד לא רוצה ללמוד בבית ספר ב'? ברקת ענה לי: אז נסגור את בית ספר ב', ונפתח במקומו סניף של בית ספר א'. ככה פשוט. וגם אם המציאות תמיד מורכבת יותר, טובים ייסורי האחריות האישית ממגבלות הכפייה הממלכתית.

המדינה איננה מטרה, אלא אמצעי

בעבר, לציונות הדתית הייתה אכן נטייה סוציאליסטית. זו תקלה היסטורית, שנגרמה מחמת שתי סיבות. ראשית, בתקופת הקמת המדינה הסוציאליזם נראה כלהיט בינלאומי. הסוציאליסטים כינו את עצמם "כוחות המחר", ואכן כך נראה היה העתיד למיטב המוחות של התקופה ההיא. לימים התברר שהם טעו. שנית, ההתלהבות הגורפת מהמדינה היהודית – שהיא אכן חידוש מלהיב – גרמה לאבותינו להעמיס על המדינה כמה שיותר תפקידים. זה היה נכון כבר בימי המדינה שבדרך, ולא רק אצל הדתיים. בימי מלחמת העולם השנייה הקימה הסוכנות היהודית לשכת הדרכה להקמת מקלטים כנגד הפצצות. בשנת 1944 הכריז משה שרת שאין כבר צורך במקלטים, אך יהיה זה "בזבוז כלי ציבורי יקר ערך" אם לא ננצל את הלשכה הקיימת. במקום לסגור את הארגון המיותר, שרת הטיל על עובדיו לטפל בתעמולה למען החלפת השם הלועזי בשם עברי. עד שיש ליהודים לשכת הדרכה ריכוזית, אחרי אלפיים שנה, שנוותר עליה סתם כך?

ההתלהבות הגורפת מהמדינה היהודית – שהיא אכן חידוש מלהיב – גרמה לאבותינו להעמיס על המדינה כמה שיותר תפקידים. זה היה נכון כבר בימי המדינה שבדרך, ולא רק אצל הדתיים. בימי מלחמת העולם השנייה הקימה הסוכנות היהודית לשכת הדרכה להקמת מקלטים כנגד הפצצות. בשנת 1944 הכריז משה שרת שאין כבר צורך במקלטים, אך יהיה זה "בזבוז כלי ציבורי יקר ערך" אם לא ננצל את הלשכה הקיימת. במקום לסגור את הארגון המיותר, שרת הטיל על עובדיו לטפל בתעמולה למען החלפת השם הלועזי בשם עברי. עד שיש ליהודים לשכת הדרכה ריכוזית, אחרי אלפיים שנה, שנוותר עליה סתם כך?

מדינת ישראל חשובה וחיונית ליהודים וליהדות. זכינו בה בחסד ה'. בלעדיה, מי יודע מה היה עולה בגורלו של העם היהודי. אבל המדינה אינה מטרה, אלא אמצעי: אמצעי הכרחי לקיום הלאומי הריבוני של עם ישראל בארצו. היא לא צריכה לעשות הכול. אסור שתתיימר לעשות הכול. מעולם בתולדותינו איש לא חשב שמדינה צריכה לעשות הכול.

כאשר אבותינו נכנסו לארץ בימי יהושע, הם לא הקימו שום מוסדות ממלכתיים. היו בישראל משפחות, בתי אב ושבטים, היו משכן וכוהנים, והייתה אחווה לאומית כוללת, שבאה לידי ביטוי בייחוד בשעת צרה. אבל לא היו מוסדות פוליטיים ריכוזיים. כך ניסחו זאת חז"ל:

אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, כך חשבתי שתהיו חירות מן המלכיות, שנאמר: פרא למוד מדבר, כשם שהערוד הזה גדל במדבר ואין אימת מלכות עליו, כך חשבתי שלא תהא אימת מלכות עליכם. אבל אתם לא חשבתם כן (דברים רבה, פרשת שופטים).

בספרו נבראו שווים ציין יהושע ברמן שהתורה אינה מחייבת תשלום של מעשרות למלך, אלא רק ללוויים, לכוהנים ולעניים. התורה גם אינה מתארת ביורוקרטיה מלכותית כלשהי. אפשר להניח שהמלך יהיה צריך לקחת תשלומים כלשהם מהעם, ולהקים ביורוקרטיה מסוימת; אך התורה אינה אומרת עליהם דבר, וודאי שהיא אינה מקדשת אותם.

התורה מעודדת נחלות שבטיות ומשפחתיות, כל בית אב בנחלתו המסורתית: "איש בנחלת מטה אבותיו ידבקו בני ישראל" (במדבר לו, ח). בניגוד למה שמקובל לטעון, התורה אינה מנמקת את מצוות היובל ברצון להשיג שוויון כלכלי. היא כן מזכירה בהקשר הזה את הרצון להשיב את כל בני המשפחה לנחלת אבותיהם. התורה רואה במשפחה המורחבת מעין ביטוח מפני יבולים רעים והידרדרות כלכלית: שכניו של העני, שהם גם בני משפחתו, יהיו הראשונים לתמוך בו. מעשר עני שקובעת התורה הוא הדוגמה הראשונה שמוּכּרת לנו בעולם של מיסוי למטרה סוציאלית. המס הזה לא נאסף בידי פקידי המלך, אלא חולק בדרך כלל בידי בעל השדה. יש לשער שבדרך כלל הנותן העניק מעשר זה לשכנו העני, שהוא גם בן משפחתו: "עניי עירך קודמים". השוויון של התורה אינו מנסה לבנות חברה של אינדיבידואלים מבודדים, אלא חברה של קהילות חזקות.

הייחוד הזה של החברה המקראית, כפי שרמוז בתורה וכפי שהתקיים בפועל בימי השופטים, בולט כאשר משווים אותו למדינה המצרית, כפי שהתעצבה בימי יוסף ומאז ואילך. במצרים, בית העבדים, כל האדמות היו שייכות למלך פרעה, וכל תושבי מצרים היו עבדים לפרעה. רק לממסד הדתי, לכוהנים, נותרו אדמות משלהם (בראשית מז). ברמן ציין שלפי הנורמה הרווחת במזרח הקדום, רוב רובן של האדמות היו שייכות למלכים ולמקדשים; בניגוד לזה, התורה מניחה, ואפילו מעודדת, בעלות פרטית על קרקעות. בני ישראל חיים כבני חורין, בתוך משפחותיהם, קהילותיהם ושבטיהם. אדמתם שייכת להם, והם אינם עבדים לאיש. בניגוד חזיתי לכוהנים המצרים, דווקא לאנשי הממסד הדתי הישראלים אין שום אדמות משלהם (במדבר יח, כ). הקיום העברי בארץ ישראל הוא קיום של בני חורין, שהמסגרת המדינית הריכוזית של קיומם הכלכלי רופפת מאוד. הדוגמה המופתית היא קהילת החסד של אנשי בית לחם, כפי שזו מתוארת במגילת רות.

להעצים את הקהילות

כאן חשוב להדגיש: קפיטליסטים בשום אופן אינם אדישים לסבלם של עניים ונזקקים. הם פשוט חושבים שמערכת רווחה ממלכתית מפותחת אינה דרך יעילה לסייע לנזקקים הללו. רות ונעמי השתקמו בזכות תחושת האחריות של בן משפחתן בועז. האם עדיף היה להן לקבל קצבה מביטוח לאומי?

המדינה אכן צריכה לספק רשת ביטחון בסיסית, ומעטים היום יחלקו על כך. אינני מכיר איש הרוצה לבטל את כל המסים ואת כל מוסדות הממשלה. אך צריך להעביר כמה שיותר אחריות ליחידים ולקהילות, לארגוני סיוע וחסד השייכים לחברה האזרחית ואף לרשויות המקומיות. ככל שהמדינה ריכוזית יותר, כך היא מרסקת את הקהילות ואת החברה האזרחית ומחלישה אותן. ליברליזם כלכלי הולך בכל העולם יד ביד עם גישה לאומית, כי ביורוקרטיה צנומה משאירה מקום לעם בריא ולחברה חזקה. היום אנשים וקהילות מרגישים שהביורוקרטיה חסרת הפנים של המדינה היא שצריכה לדאוג לעניים, ולא הם. אך יחידים וקהילות עושים זאת הרבה יותר טוב מאשר המדינה.

בדואים בנגב נושאים אישה שנייה ושלישית, ומציגים אותן בפני הרשויות כאמהות חד-הוריות. כולם יודעים את האמת, אך לפקידי הביטוח הלאומי אין ברירה אלא לציית לנהלים. כך זורמים תקציבי רווחה נדיבים למימון הנורמה המעוותת הזאת, על חשבון נזקקים אמתיים. כך מתנהלת ביורוקרטיית הרווחה הממשלתית.

בספרו דת ומדינה קבע אליעזר וינריב שהחברה היהודית שמעצבת התורה אינה חברה המבוססת על צדק חברתי ריכוזי, אלא חברת צדקה. מערכת הרווחה היהודית מבוססת בעיקר על נתינה וולונטרית של היחיד והקהילה. ואכן, הקהילה היהודית הממשית הייתה תמיד מוקד לא-ממשלתי של רווחה, צדקה וחסד. חז"ל למדו מדין "עגלה ערופה" שהקהילה המקומית ובראשה מנהיגיה הזקנים אחראית לדאוג לכל מי שנקלע לסביבתה: "שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה" (סוטה פ"ט מ"ו). כך התנהלו קהילות ישראל לדורות עולם.

אמנם, הקהילה גבתה לעתים בכפייה מסים מן היחידים שגרו בה. אך תהום פעורה בין גבייה קהילתית, שבה הגובה מכיר באופן אישי את יכולותיו של הנותן ואת צרכיו האמתיים של המקבל, לבין מערכת ממלכתית ריכוזית, הפועלת על פי נהלים ביורוקרטיים נוקשים, ומעודדת נזקקים להתמכר לנזקקותם ולהפוך לצרכני רווחה. על כך נוסיף שאם מדיניות המסים של הקהילה שלי פגומה בעיניי, אני יכול בקלות יחסית לעבור לקהילה אחרת, מה שאין כן לגבי מדינה. ההשתייכות לקהילה היא בסופו של דבר וולונטרית. טעות בסיסית היא להעביר את התפקידים הקלאסיים של הקהילה היהודית אל המדינה. זה לא יעבוד.

עמוס עוז ציין בהתפעלות (בספרו באור התכלת העזה) שבקהילות היהודיות של הגלות מעולם לא היה איש שלא למד קרוא וכתוב, ומעולם לא היה איש שגווע ברעב. ובזה, הוסיף, עלתה ממלכת הצללים היהודית הענייה של מזרח אירופה על המדינות המתוקנות של ימינו, ובכללן ישראל. נחמה ליבוביץ, שעוד זכתה לגדול בקהילות הללו של הגולה, כתבה כי אפילו הקהילה היהודית הענייה והמרודה ביותר, בעיירה הנידחת ביותר, יכלה להתפאר בכך שקיימה את דברי איוב: "בחוץ לא ילין גר" (איוב לא, לב). הבירות המפוארות בעולם, אמרה ליבוביץ, לא מסוגלות עד היום להתפאר בכך. אם היום ערי ישראל אינן יכולות לקרוא על עצמן את הפסוק הזה, אולי זה משום שהקהילות והרשויות המקומיות שמטו את האחריות מעל כתפיהן והעבירו אותה אל ממסד המדינה.

ברור שקהילות עניות יותר צריכות לקבל בימינו סיוע ממלכתי, וברור שגם קהילות חזקות צריכות לסייע לקהילות חלשות. אך אם נעצים את הקהילות שלנו, נגלה שכולן יכולות להיות הרבה פחות חלשות ממה שאנחנו חושבים היום.

כשרות כן וחינוך לא?

הציונות הדתית כבר לא בת עשרים, וכבר לא מתלהבת עד שכרון חושים מההמצאה החדשה והמופלאה הזו, מדינה. היא התבגרה ולמדה להכיר את מגבלות המדינה. גם חבריי הפרוגרסיבים עברו את התהליך הזה. רבים מהם דורשים להפריט את מערכת הכשרות, למשל. כאשר תחום התקשורת נשלט בידי המדינה, חיכינו שבע שנים בתור לקו טלפון. הפרטה מבוקרת תעשה טוב לכשרות, כפי שעשתה טוב לטלפונים.

מי שמבין שצריך להפריט את מערכת הכשרות (כמובן – באופן זהיר ומוקפד), צריך לשאול את עצמו למה הוא מתנגד להפרטה זהירה של מערכת החינוך. מי שמבין שניהול ריכוזי של המקוואות עלול להביא לאדישות ולחוסר יעילות, צריך ליישם את אותו היגיון גם ללשכת התעסוקה

עקב אותה אקראיות היסטורית שקשרה בימי הקמת המדינה ציונות עם סוציאליזם, מוסדות הדת שלנו מנוהלים באופן ממלכתי-ריכוזי. בחסדי שמים, בתי הכנסת חמקו מהריכוזיות הזו, והם אכן ההיבט המשגשג ביותר של חיינו הדתיים. 15,000 בתי כנסת יש בישראל, והם שונים ומגוונים ותוססים. עשרה אנשים מחליטים להקים מניין, והם מתקבצים בקראוון או בגן ילדים, באולם ספורט או במקלט. אחר כך אוספים כסף, מגייסים תרומות, ומנסים לבנות בניין. המדינה עוזרת מעט מאוד בתהליך הזה. למרבה השמחה, היא גם לא מפריעה. לוּ בתי הכנסת שלנו נוהלו באופן ממלכתי ריכוזי כמו המקוואות ובתי העלמין בישראל, הם גם היו מלאי חיים במידה דומה לבתי העלמין.

מי שמבין שצריך להפריט את מערכת הכשרות (כמובן – באופן זהיר ומוקפד), צריך לשאול את עצמו למה הוא מתנגד להפרטה זהירה של מערכת החינוך. מי שמבין שניהול ריכוזי של המקוואות עלול להביא לאדישות ולחוסר יעילות, צריך ליישם את אותו היגיון גם ללשכת התעסוקה.

קפיטליזם לא פותר את כל הבעיות. הוא מעוגן בהכרה ריאליסטית בכך שהרבה בעיות אי אפשר לפתור. כמו שבתחום המדיני אי אפשר להשיג שלום נצחי, כך בתחום הכלכלי אי אפשר להשיג שפע לכול. הממשלה אינה יכולה לפתור את כל מצוקותיהם של אזרחיה. מה שכן, היא בהחלט יכולה להחריף את המצוקות הללו; וממשלות סוציאליסטיות, מלאות רצון טוב, הפגינו שוב ושוב התמחות מובהקת בהשגת התוצאה הזו. אם רבים בחברה הדתית מתחילים להכיר בעובדות הללו, הרי אין בזה פלא: זוהי חזרה לגישה יהודית קלאסית, המאמינה בערבוּת הדדית של יחידים וקהילות, ולא בממסד ביורוקרטי.