לחזור אל התפילה הבעל-בתית
בשיח הדתי נתפסת התפילה הישיבתית כתפילה העמוקה והנעלה מבחינה רוחנית, ואילו תפילתם של בעלי-בתים בבתי-הכנסת מצטיירת כתפילה נחותה, מנומנמת ושגורה. יוסי בן הרוש ואביע"ד סנדרס, בוגרי ישיבות, כותבים על החזרה אל התפילה הפשוטה, חסרת היומרות והפאתוס, ואל עולם דתי הצומח מתוך טבעיות החיים
יוסי בן הרוש ואביע"ד סנדרס
יוסי בן הרוש הוא מחנך בתיכון הרטמן בירושלים וסטודנט לתואר שני בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית; הרב אביע"ד סנדרס הוא ר"מ בישיבת אמי"ת אורות שאול בכפר-בתיה וחבר הנהלת נאמני תורה ועבודה
איך היה בלייפציג
בדיחה מפורסמת מספרת על חסיד אחד שעמד בתפילת שמונה-עשרה. בסוף התפילה ניגש אליו הרבי ובירך אותו בברכת: "ברוך הבא". החסיד, ספק מבועת, ספק נבוך, הסתכל על הרבי ללא אומר. שוב חזר הרבי על דבריו והוסיף: ״שלום עליכם, איך היה״? וכך חוזר חלילה. בפעם החמישית, אזר החסיד אומץ ושאל את רבו: ״אבל רבי, אני לא מבין על מה אתה מדבר, כל הזמן הייתי פה, לא הלכתי לשום מקום!״ הסתכל עליו הרבי ואמר לו: ״ב'ברוך אתה ה' ' אולי היית פה, אבל ב'קדושה' היית בלובלין, ב'רפאנו' היית בלייפציג וב'מודים' היית בווילנה – אז שאני לא אומר לך שלום עליכם?!״
הבדיחה הזו הפכה לטקסט קבוע בדברי רבנים ודרשנים על מצב התפילה בציונות הדתית, כאשר את לובלין ולייפציג החליפו עלוני השבת והפטפוטים. בפרפרזה על דברי החבר למלך בספר הכוזרי, יש לומר בכנות כי התפילה היא "מקום חרפתנו", מקום חרפתה של הציונות הדתית. זו הצליחה לכונן עולם ערכים ייחודי, לבנות בתי-מדרש חיים ומגוונים ולהשתלב באופן מלא בחברה הישראלית – אך נכשלה כישלון מחפיר ביצירת תפילה מיוחדת לה.
הכישלון הזה הביא רבים וטובים בציונות הדתית לחפש אלטרנטיבה. מנייני קרליבך הם דוגמה לתופעה זו. קבלת שבת נעטפה בניגונים ובשירים, השירה והריקוד נעשו למוקד ההתרחשות בבית-הכנסת והתפילה עצמה – נוסחה, מילותיה – נזנחה. הישיבות והמדרשות, שבהן נתמקד במאמר זה, ניסו גם הן להציע אלטרנטיבה בדמות תפילות ארוכות וחמורות-סבר ואין-ספור דיונים על התפילה ביחד עם התלמידים. בישיבות נאו-חסידיות אימצו את חוויית ההתבודדות הברסלברית, המשמשת לעתים תחליף לתפילה.
הפתרונות שאימצו הישיבות והמדרשות הוכיחו בצורה חלקית את הצלחתם, אך חסרונם הוא שהם תלויים בזמן ובמרחב. בשנים שאחרי הישיבה והמדרשה, לא קיימת כבר האפשרות הנפשית והפיזית להתפלל בצורה כזו. המעבר מעולם הישיבה הסגור, הרווי בתורה וברוחניות, זה המאפשר תפילה אקסטטית ועוצמתית, לשגרת החולין היום-יומית, לשטף העבודה והלימודים, נותן את אותותיו, בין היתר, בתפילה, כאשר נדמה פתאום שאי-אפשר לשחזר את החוויות העוצמתיות הללו ביום-יום. לפתע נדמה שהפתרונות הישיבתיים הללו מהווים אך ורק תחליפים לתפילה המסורתית בבית-הכנסת השכונתי הרגיל. הניסיונות הללו מתכחשים לתפילה המקובלת, היום-יומית, ומנסים להפוך אותה למשהו אחר, שונה מן הדרך המידית שבה אנו תופסים את התפילה.
במאמר זה ננסה ללמד סניגוריה על התפילה הפשוטה, הרגילה, הבעל-בתית, זו המותקפת והמושמצת. התפילה המתחילה בבית-הכנסת, ממשיכה בלייפציג ומסתיימת בלובלין. נבקש להראות כי מהרבה בחינות, התפילה הפשוטה בבית-הכנסת, תפילתו של בעל-הבית, היא תפילה עילאה, תפילה שיש ללמוד ממנה ולהעצים אותה ולא לחפש לה תחליפים. נרצה לטעון כי חלקנו יכולים להתעלות דווקא בתפילה הפשוטה הזו, להעצים אותה ולהפסיק לחפש אלטרנטיבות רוחניות. אין בכוונתנו לדחוק את רגליהן של האלטרנטיבות שהצגנו. כל דרך שבה בוחר אדם להתחבר לאלוהיו היא מבורכת. אולם בדברים הבאים, ברצוננו לשפוך אור אחר על נקודה אשר רובנו מתייחסים אליה כחולשה או כקלקול.
כדי להעמיק את הדברים, נערוך בשורות הבאות חקירה פנומנולוגית של האדם המתפלל. אברהם יהושע השל, ובעקבותיו אבי שגיא, הגדירו את האדם כ'יש מתפלל'. בשורות הבאות נציג שני סוגים של אותו 'יש', שני טיפוסים של מתפללים – 'איש התפילה', המתפלל תפילה ישיבתית, ו'איש המניין', בעל-בית המתפלל בבית-כנסת במקום מגוריו. כל אחד משני הטיפוסים הללו מתפלל תפילה שונה לחלוטין. אנו נבחן את שני הטיפוסים הללו לאור מספר נקודות שהן משמעותיות בעינינו לצורך הגדרת חוויית התפילה, נעמוד על חשיבותו או על חוסר חשיבותו של המניין, נעסוק בכוונת התפילה ובקדושה השורה על המתפלל ולבסוף, נבקש לבחון את משמעותו של המאמץ הכרוך בתפילה ואת השכר שהמתפלל מייחל אליו.
תפילת שמונה-עשרה בישיבה
החוויה הבסיסית ביותר של בחור דתי שלמד בישיבה תיכונית ומגיע לראשונה להתפלל במסגרת תורנית גבוהה היא הלם מוחלט. לראשונה, נחשף הבחור לתפילה שאיננה חלק ממסגרת בית-ספרית כפויה אלא היא תפילה שנדמה כי המתפללים אכן רוצים בה. הוא מתבונן בתנועות הגוף המוקפדות, בהגייה המדויקת ובתחושת החשיבות וכובד הראש האופפת את המתפללים. הוא נדהם לגלות כיצד תפילת שמונה-עשרה הבנאלית, הריטואלית, היום-יומית, נאמרת בישיבה בעוצמה כה רבה, בהתלהבות פנימית ובעיקר, בשקט ובדממה. נדמה לו כי לפניו עומדים אנשים הרוצים להתפלל, אנשי תפילה.
איש התפילה רואה בתפילה הזדמנות גדולה להתעלות ולהתלהבות רוחנית. כביכול, מתרומם הוא ממקומו הארצי וממריא בתפילתו למחוזות חדשים ואינטימיים של קרבת אלוהים. כך כותב הרב סולובייצ'יק בספרו עבודה שבלב:
בתפילה, מנסה האדם לפרוץ דרך הבלתי ידוע אל הקריגמטי,[i] ולהגיע לקשר עם הבורא, להמיר מתיחות ביחסי קרבה עמוקים, ניכור בהיכרות. היהדות מבקשת שיאזור עוז ויפנה אל האלוהים, ועל ידי פניה נועזת אליו – אל זה שהוא מעבר לידיעתנו, אל זה שכל טעות ומשכה הם ממנו והלאה – להסיר את הצעיף ואת המסתורין הנורא מעל הנומינוזי.[ii] כשכל זה מתרחש, מגלה האדם שהבלתי ידוע הוא אחרי הכל חבר ותיק. בנומינוזי הוא מוצא את ידיד הנפש הבלתי נודע, המקרין סביבו חמימות ואהבה. באמצעות התפילה משיג האדם את הבלתי אפשרי: הפיכת הנומינוזי לקריגמטי, הפחד – לאהבה, וההעדרות – לנוכחות. כך, כאשר נולדת התפילה נוצרת לה קהילה והאדם מגלה שאין הוא יותר בודד ואומלל, יש כאן שתי מהויות בודדות אשר חיפשו ומצאו זו את זו. זיקה זו אינה פונקציונלית אלא קיומית.[iii]
זוהי החוויה של איש התפילה. התפילה איננה עול בעבורו; הוא מחכה לה, משתוקק אליה, נטמע בתוכה באהבה רבה. בתפילה הוא חורג מגבולותיו הטבעיים ומתעלה אל העולמות שמעבר. הוא יודע ומאמין שהוא מקבל שכר על עצם תפילתו, על ההתעלות שהוא חש בעת התפילה שלו. הוא משקיע מאמץ אדיר בתפילה, מאמץ נפשי שאינו נפסק, ריכוז רב. הוא ישאף להיות מרוכז כולו בתפילה, לא להסיח ממנה את דעתו – ולפיכך יסלוד מקריאת עלוני שבת או אפילו מלימוד תורה בזמן התפילה. כשלומדים לומדים וכשמתפללים – מתפללים. בעבורו, זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד. אל לה לתורה לפלוש לעולמה של התפילה. איש התפילה הוא חלק מקהילת מתפללים, אך זו קהילה הנוצרת לא משותפות בין אנשים, מן המגע והזיקות שלהם, אלא מעצם התפילה שלהם ביחד. עקרון התפילה במניין אינו כה חשוב ומרכזי בעיניו; הוא אמנם יעשה מאמץ להגיע למניין כי זו ההלכה – אך האם המניין באמת חשוב לו או שמא דווקא העובדה שבמניין, שבו מתקבצים עשרה אנשים מישראל ומתפללים יחד, שורה השכינה? נראה כי אם היה איש התפילה יכול להשרות עליו את השכינה גם ללא עשרה אנשים מישראל, היה בוחר לעשות כן. אין לו צורך להתפלל עם אחרים. קהילתו של איש התפילה איננה מורכבת ממניין של אנשים המתאחדים מול האל, אלא מן האל והאדם עצמו היוצרים יחדיו קהילה.
ללא פאתוס
החוויה הטוטאלית של איש התפילה מבדילה ומרחיקה אותו מאיש המניין. סביר להניח שאיש המניין היה בעבר, בצעירותו, איש תפילה. ככל הנראה, גם הוא חווה תפילה ישיבתית משמעותית שבה התרומם ונסק לגבהים רוחניים של קרבת אלוהים. אך לאחר שנים מחוץ לישיבה, מגלה איש המניין שאין לו זמן ורצון להתפלל תפילות ארוכות. הוא חי את שגרת חייו, את רגילותם, את הפשטות שלהם: חייו מורכבים מהליכה למניין בבוקר, נסיעה לעבודה, מתפילת מנחה באמצע היום ותפילת ערבית בסופו של היום, וחוזר חלילה. התפילה נאמרת בקצב מהיר יותר וזמנה קצוב מראש. זוהי תפילה ללא פאתוס, תפילה שכלל איננה מתיימרת להגיע אל העולמות שמעבר. העוצמה שלה אינה טמונה בתוכנה או בצורתה, אלא בעצם הקיום היום-יומי והמחויב שלה. זוהי תפילה נטולת רגשות גדולים, אך מלאה במחויבות. יש לאיש המניין את כל הסיבות לא להגיע לבית-הכנסת, להטריח את עצמו פעם אחר פעם, לאבד זמן יקר של עבודה ושינה, אך הוא מגיע בכל זאת, וכשהוא מגיע, הוא מרגיש חלק ממשהו גדול יותר. הקהילה שלו מורכבת מאנשים שגם הם, בדיוק כמותו, מקריבים מזמנם ומטריחים את עצמם לבוא לבית-הכנסת יום-יום; גם הם אינם משיגים עוצמות רוחניות כבירות, זולת העוצמה הגלומה בעצם ההגעה לבית-הכנסת. תפילתם אינה ממוקדת בטקסט שהם אומרים, אלא בעצם קביעתה כיסוד של קבע בחייהם. אליעזר ברקוביץ' מתאר משהו מעין זה בספרו:
אנשים המתפללים באופן סדיר ומתוך ציות קפדני לחוק הדתי מגלים לפעמים שמחשבותיהם נדדו הרחק ממשמעות התפילה. אף על פי כן שפתותיהם – הפועלות לכאורה מתוך הכוונה בלתי מודעת – ממשיכות לבטא את המילים מאליהן. כמובן, אין זו צורת התפילה האידיאלית, עם זאת אין זה הישג פעוט ללמד את השפתיים להתפלל בעצמן, ללא השתתפות מודעת של הלב והשכל. הדבר מראה שהאורגניזם האנושי, שכמעט אין דבר הרחוק מטבעו יותר מהחשק להתפלל, אכן נכנע להנחייתו של הרצון לתפילה… שפתיים המתפללות באופן אוטומטי אולי אינן מרשימות בהשוואה לכוונה – התכוונות הנפש המתפללת אל הקדוש ברוך הוא בכניעה אקסטטית – אך גם הן מבטאות מעין כניעה של העצמי האורגני לרצון להתפלל… אנו מאמינים שערכה של תרבות אינו נמדד במה שאנשים חושבים באופן מודע אלא במה שהם עושים כעניין שבשגרה.[iv]
ברקוביץ' מתאר חוויה אחרת לגמרי מזו של איש התפילה שהצגנו בתחילת הדברים. הוא אכן מגדיר אותה כנחותה יותר מבחינה רליגיוזית, אך כעליונה מן הבחינה החברתית-התרבותית. הוא מסיט את המוקד מהניתוח הפרטי של התפילה ובוחר להסתכל בתרבות היהודית שהתעצבה בעקבות תפילתו של איש המניין. אין כאן חוויה אישית של אדם מול קונו, אלא תפיסה רחבה הכוללת את כלל המתפללים כאנשים היוצרים שגרה של תפילה ומאפשרים לעצמם בדרך זו מרחב של קדושה.
מה שיהודים עושים
לתפיסה זו ישנן השלכות רבות. תפילתו של איש המניין היא, בראש-ובראשונה, תפילה של עול. גם אם הוא אינו מחובר בפנימיותו לתפילה, הוא מכיר בחשיבות שלה; גם אם אין לו יצר טבעי להתפלל, לשפוך את שיחו, גם אם הוא אינו מחכה לתפילה ופעמים רבות היה מעדיף שלא להתפלל בכלל – הוא מתפלל בכל זאת. הוא מאמין שתפילה היא מה שיהודים עושים. אף שאין כאן חוויה בלתי רגילה, זהו מרכיב משמעותי בחיי היום-יום של איש המניין. הוא מתפלל בכל יום כי זו שגרת יומו. במובן מסוים, הוא מקיים בגופו ממש את דבריו של חנינא בן דוסא, ותפילתו שגורה בפיו. היא הופכת להיות פעילות מידית ויום-יומית, המקדישה את הדברים הבסיסיים לטובת החיבור עם הנשגב.
תפילתו של איש המניין היא תפילה קדושה, אך קדושתה איננה אימננטית – היא מתחוללת בעצם היציאה ממציאות של חול, בעצירה של מרוץ החיים היום-יומי ובהתכנסות עם עוד עשרה יהודים, שגם הם עצרו את יומם כדי להתפלל, גם אם ללא כוונות מפליגות ומשמעויות רוחניות נעלות.
בית-הכנסת הוא המרחב שבו נוכחת הדתיות של איש המניין באופן הדומיננטי ביותר. בלב עולם החול, הוא נכנס אל תוך עולם של קודש, ואך טבעי הוא לו ללמוד תורה בזמן התפילה. הארמון בתוך הזמן הזה, התפילה, הוא הזדמנות מעולה בשבילו ללמוד תורה מספר או מעלון שבת. אדרבה, בקריאתו ובלימודו הוא מגשים את המטרה שלשמה בא לבית-הכנסת – עיסוק בקודש. כך הוא מאפשר לקודש, לאלוהים, להיכנס אל חייו ולתפוס חלק משמעותי מיומו. שגרתו הופכת לשגרה של צעידה בחול בעקבות רגעי הקדושה. כל פעילות הקשורה לאותו מצב שאינו חול מבורכת כאשר היא באה ממקום המבין את החשיבות שיש ביצירת ה'א-נורמליות הקדושה' בתוך המציאות שלנו.
לחפש את הטבעיות
הן איש התפילה שהצגנו, הן איש המניין, הם ארכיטיפים פנומנולוגיים טהורים; רוב בני-האדם נמצאים על הרצף שבין שני קצוות אלו. רובנו חווים תפילות עוצמתיות ורגשיות לצד הרגשה של שגרה ברוכה ומלאת יראת שמים. אנו חשים כי למרות מגוון התפילות הרחב הפורח בשנים האחרונות, נדחק מקומו של איש המניין והוא זוכה לקיתונות של בוז וביקורת. רוב החיים הדתיים שלנו הם חייו של איש המניין. מדוע אנשי המניין נתפסים כנחותים ביחס לאנשי התפילה? מדוע לא ניתן להביע הערכה לאנשי התפילה, אך להצהיר עם זאת כי דרך המלך היא דרך השילוב, היום-יום, הנורמליות, הטבעיות, גם ללא הנסיקה לגובה והעלייה אל פסגות האלוהות?
בעת הזו, שבה רבו התחליפים והגימיקים הרוחניים, יש להכיר בחשיבותם של אנשי המניין. נדמה שזו העת שבה אנשי המניין צריכים לתבוע את מעמדם. במשך שנים רבות הם לא זכו לביטוי ברור ולפרסום שהיו ראויים להם. דבריו של ברקוביץ' לא נשמעו בצורה ובמידה שבה היו ראויים להישמע. בתוך העולם הדתי שאנו חיים בו, דחו אנשי התפילה את אנשי המניין בטענה שהם אינם רציניים מספיק או שהם אינם מבינים את התפילה כלל; מן הצד השני, עמדו אנשים שהתייחסו לתפילה כאל פעילות שאינה קשורה לשיחה עם האל. לדידם, התפילה היא חלק ממכלול המצוות שאנו מצווים עליהן ולכן אנו מתפללים. איש המניין אינו כופר בחשיבותה של התפילה כאפשרות לשפוך שיח לפני הבורא וליצור עמו קשר אמתי, אלא מתייחס לקשר זה באופן אחר מאיש התפילה. כל תפילתו היא חיפוש אחר הטבעיות שבחיבור עם מי שאמר והיה העולם, אחר עולם של קודש הנוצק בכלים שלו, בשגרה שלו, מתוך החיים שלו.
לידים
המעבר מעולם הישיבה הסגור, הרווי בתורה וברוחניות, זה המאפשר תפילה אקסטטית ועוצמתית, לשגרת החולין היום-יומית, לשטף העבודה והלימודים, נותן את אותותיו, בין היתר, בתפילה, כאשר נדמה פתאום שאי-אפשר לשחזר את החוויות העוצמתיות הללו ביום-יום
לאחר שנים מחוץ לישיבה, מגלה איש המניין שאין לו זמן ורצון להתפלל תפילות ארוכות. הוא חי את שגרת חייו, את רגילותם, את הפשטות שלהם: הליכה למניין בבוקר, נסיעה לעבודה, תפילת מנחה באמצע היום ותפילת ערבית בסופו של היום. זוהי תפילה ללא פאתוס, תפילה שכלל אינה מתיימרת להגיע אל העולמות שמעבר
איש המניין אינו כופר בחשיבותה של התפילה כאפשרות לשפוך שיח לפני הבורא וליצור עמו קשר אמתי, אלא מתייחס לקשר זה באופן אחר מאיש התפילה. הוא מעוניין ביצירת עולם של קודש, המגיע מתוכו ונוצק בכלים שלו
קריגמטיזם הוא מושג השאול מחקר הנצרות והוא מתאר את הדרך שבה האל מבטא את דבריו בעולם. [i]
נומינוזי הוא מושג שטבע חוקר הדת רודולף אוטו והוא מתאר את יסוד הקדושה הנמצא ביסודה של כל דת. [ii]
[iii] הרב יוסף דב סולובייצ'יק, עבודה שבלב, אלון-שבות תשס"ו, עמ' 88.
[iv] הרב אליעזר ברקוביץ', אלוהים, אדם והיסטוריה, ירושלים תש"ע, עמ' 92.
