not memberg

יש בקרבנו נערים ונערות שאינם מכירים את הביטוי 'השד העדתי', אך חווים על בשרם את השפעותיו. הם חווים ניכור מפאת מוצאם, דתם, מינם או צבע עורם. כקהילת חינוך, מה נוכל להציע למתבגר שחווה גזענות? קטע מתוך רב המכר דרוש כפר: חינוך למשמעות (כנרת זמורה ביתן, 2018)

* השמות בסיפור בדויים

בכפר הקדום של האנושות שררה אחידות, ורוב המתבגרים הרגישו שייכים. במציאות המורכבת של המאה ה־21, לכל מתבגר יש אפשרויות להיות חבר בקהילות רבות ומגוונות, אך בכל זאת מתבגרים רבים מרגישים בודדים, שקופים, מנוכרים ובעיקר לא שייכים.

חוויית הניכור המשותפת לבני נוער רבים נובעת מסיבות שונות: מאפיינים של גיל ההתבגרות, מצב סוציו־אקונומי, תרבות המוצא ועוד. יש בקרבנו נערים ונערות שאינם מכירים את הביטוי 'השד העדתי', אך חווים על בשרם את השפעותיו. הם חווים ניכור מפאת מוצאם, דתם, מינם או צבע עורם. כקהילת חינוך, מה נוכל להציע למתבגר שחווה גזענות? מה המסר שלנו לחברה הישראלית?

לזקנים לבנים אין לי כבוד

לפני כמה שנים לימדתי כיתת קלט של יוצאי אתיופיה. באמצע השיעור הגיע מורה גמלאי לקחת חלק מהתלמידים להוראה פרטנית. כל התלמידים נעמדו לכבודו בספונטניות. כולם חוץ מהבטו. ניגשתי אליו ושאלתי, "מה עם הכבוד?" הבטו השיב בכעס, "לזקנים לבנים אין לי כבוד."

כשהמורה המבוגר יצא, ביקשתי מהבטו לפתוח את הנושא ואמרתי, "הבטו אומר שלזקנים לבנים אין לו כבוד. מה אתם אומרים?"

בכיתה החל ויכוח סוער, שבמהלכו פנה אלי לפתע הבטו ושאל, "רוצה לדעת למה?! באתיופיה אבא שלי היה שמאגלה (זקן מכובד המשמש בורר ומגשר), כולם כיבדו אותו, לחצו לו יד בצורה מיוחדת וקמו לכבודו בכל מקום. מאז שבאנו לישראל, כולכם מזלזלים ופוגעים בו."

"תסביר," ביקשתי מהבטו. "מה קרה? איך פוגעים?"

"הלכתי עם אבא שלי לבית חולים. בלי להתבייש הרופא אמר לי לתרגם לאבא שלי שיש לו בעיה בביצים. זה רופא גזען!"

האם הרופא הזה גזען? אולי, אך מקרה זה אינו ההוכחה לכך. כוונותיו כנראה טובות אם כי הוא בהחלט חסר רגישות, והמערכת כולה לא רגישה לסיטואציה שבה ילד צריך לתרגם לאביו את מצבו הרפואי.

הבטו המשיך, "אחר כך הלכנו לבנק, ושתי הפקידות צחקו עליו, 'תכף תראי, הוא הולך להוציא כסף מהגרביים.' אבא שלי אולי לא מבין עברית, אבל הוא יודע בדיוק מתי צוחקים עליו."

בשלב הזה הזדהיתי עם הכאב של הבטו וחשבתי לעצמי ואחר כך בקול: האם זה הסיפור של הבטו בלבד, או שמא עוד אנשים מרגישים כמוהו? התשובה שקיבלתי מתלמידי הכיתה הייתה קשה: זה הסיפור של כולנו.

אני לא המחנך של הרופא הזה, אני המחנך של הבטו וחבריו. מה אני עושה עם זה?!

והבטו ממשיך, "אבל מה שהכי גרוע, ובחיים לא אסלח לכם עליו, זה מה שעשיתם לאחי הקטן. אני עוד זוכר את אבא שלי עם כבוד, אני זוכר את העיניים שלו עם אור. אבל אח שלי, שלא זכה לראות את אבא שלי כמו שאני זכיתי לראות אותו, הוא מזלזל בו בדיוק כמוכם."

"אבל מה שהכי גרוע, ובחיים לא אסלח לכם עליו, זה מה שעשיתם לאחי הקטן. אני עוד זוכר את אבא שלי עם כבוד, אני זוכר את העיניים שלו עם אור. אבל אח שלי, שלא זכה לראות את אבא שלי כמו שאני זכיתי לראות אותו, הוא מזלזל בו בדיוק כמוכם."

כעת כבר היה לי ברור שפגשתי רק את קצה הקרחון של הכאב, ותהיתי מה נכון לומר.

אסנקה, אחת הבנות ה'מובילות' בכיתה, הסתכלה על הבטו ושאלה אותו, "מה אבא שלך יגיד אם ישמע שלא כיבדת זקן לבן? אבא שלך מאוד יכעס כשישמע שלא קמת לזקן לבן. אם אתה רוצה לכבד את אבא שלך, אתה צריך לקום לכל מבוגר."

מבלי משים נעמדתי מאחורי אסנקה. רציתי להביע את הזדהותי העמוקה איתה ועם הדברים שאמרה. אבל אז לפתע היא שלחה אצבע כלפַּי ואמרה, "אל תיתן להם לשנות אותנו."

ובאותו רגע הבנתי שאסנקה בעצם צועקת – זה אתם ואנחנו, זו לא באמת חברה ישראלית אחת.

להקשיב לתחושת הניכור

יותר מדי נערות ונערים חיים בחברה הישראלית עם התחושה שהם לא באמת שייכים.

כקהילת חינוך, מה נוכל להציע להבטו ולאסנקה? מה נוכל לומר למרינה שנכנסת נסערת לכיתה לאחר ששמעה את נהג האוטובוס מדבר בבוז ובהכללה על מה ש"הרוסים הביאו לארץ"? איך נסביר לעצמנו ולתלמידים מציאות שבה חייל ישראלי נרצח בפאב כיוון שדיבר ברוסית? איך נמשיך את השיעור כשתלמידים משתמשים במילה 'אשכנזי' כקללה או לכל הפחות כמילת גנאי? איך נתחיל יום לימודים לאחר אירוע קשה של רצח והתאבדות בתוך המשפחה, כאשר בשובל ההודעה החדשותית נשרכת רשימה ארוכה של טוקבקיסטים עם הערות ברוח: "הצרפתים האלה אלימים וקולניים… שיחזרו לצרפת"? כיצד תשפיע על סדר היום שלנו כתובת גרפיטי על קיר בית הספר שזועקת "מוות לערבים"? מה עושים כשבמציאות היומיומית שלנו ה'עדתיות' נוכחת כל כך בהיבט הסטריאוטיפי שלה?

לצד כל האירועים האלו, שכנראה תמיד יימצאו בשולי החברה, האתגר שלנו הוא להתמודד עם המציאות שהמתבגרים חווים כניכור והתעלמות מטעם הממסד שלגמרי אינו בשוליים. מחנכים בדרך כלל נותנים מענה נקודתי לתופעות אלה. אנחנו אומרים לנערים, "זו תופעה חמורה מאוד אך שולית", או "אין טעם להגיב בזעם, בואו נתמקד בעשייה חיובית", או "הצלחה היא התשובה הכי טובה לגזענות". תגובות אלו ראויות ובריאות. הן מנסות למזער את היקף התופעה וחומרתה ומתמקדות בחשיבה חיובית ובהענקת כוח לחניך להתמודד ולהביט קדימה. אך הן נשארות ברמת הפרט ולא נעזרות בכוח של ״הכפר השלם״ על מנת לצמצם ולדחוק את התופעה השלילית לשוליים על ידי יצירת מציאות טובה יותר.

אל מול תחושת הניכור המלוּוה בתחושת גזענות אנו מחויבים לייצר חוויה מתקנת. אנו מאמינים שאפשר ונכון לעשות מאמץ לשינוי החברה, אך גם מבינים שמאמץ כזה דורש זמן, וראשיתו בהזדמנויות קטנות השזורות בשגרת החיים בבית הספר. עלינו להיות ערים להזדמנויות האלו ולהגיב בהתאם.

אל מול תחושת הניכור המלוּוה בתחושת גזענות אנו מחויבים לייצר חוויה מתקנת. אנו מאמינים שאפשר ונכון לעשות מאמץ לשינוי החברה, אך גם מבינים שמאמץ כזה דורש זמן, וראשיתו בהזדמנויות קטנות השזורות בשגרת החיים בבית הספר. עלינו להיות ערים להזדמנויות האלו ולהגיב בהתאם. בסיפור שהבאתי, הבטו לא באמת מזלזל במורה ולכן לא קם לכבודו, הוא פשוט זועק את הכאב והתסכול מהמצב החדש בארץ ואת חוסר הצדק כלפי מעמדו הפגוע של אביו. הבטו בחר לשנות את כללי המשחק בכך שהפגין פעולה שזרה לו וגם להוריו. כמחנך בחרתי להבין שהבטו היה רוצה לכבד גם זקן לבן, ואסנקה חידדה עבורי את ההבנה הזו. התחוור לי שעם הכבוד הזה צריך לעבוד. הרגע הזה שבחרנו להישאר בו ולפתוח את הנושא הפך לרגע מכונן בקשר עם הבטו, ובאמצעותו עם כל הנוכחים, לי כמחנך בתנ"ך ולכל התלמידים האחרים. אסנקה אולי לא זעקה אך דבריה כואבים לא פחות. היא אינה מתבלבלת לגבי ערכיה, אך גם מבחינתה זה "הם ואנחנו" – מילים פשוטות שחשוב להיות קשובים לחוויית הניכור שהן טומנות בחובן.

אני מזמין אותנו לזהות את הרגעים האלו, לשמוע את הקולות, לפַנות להם מקום, ואחר כך להעז ולנסות לטפל בנושא, תחילה באמצעות חוויה מתקנת ובהמשך בהתאם לבשלות שלנו ושל החניכים, בחיטוט כואב בפצעים ובדרכים האפשריות להתמודד עם מצבים כאלה. אנו חלק מהחברה הישראלית. יותר מזה, אם נרצה או לא, כמחנכים אנו חלק מהממסד הישראלי, ומכאן שהמשקל הסגולי של הפעולות הנכונות שלנו עשוי להשפיע על החניכים ועל משפחתם המורחבת.

אתה ממשלה, אתה בית ספר, אתה שואל אני?

לאחר שהעניינים בכיתה נרגעו, אמרתי להבטו שביום הקשר המשפחתי ארצה לפגוש את אביו. הבטו אמר, "אבל אתה לא המחנך שלי." עניתי, "בכל זאת אשמח לפגוש אותו."

התכוננתי היטב למפגש הזה. הכנתי קומקום חשמלי, קפה וסוכר. כשראיתי מהחלון את הבטו ואת אביו, יצאתי לקראתם. תחילה לחצתי את ידו של האב, כשיד שמאל שלי תומכת במפרק כף ידי הימנית (כמקובל ללחוץ יד של מכובדים באתיופיה). התעניינתי בשלום המשפחה כולה, הילדים והמשפחה המורחבת, וכיצד עברה הנסיעה. שוב שאלתי מה נשמע, ולאחר שנכנסנו לכיתה הצעתי, "אבא, קפה?"

"לא, לא תודה," הוא ענה. הצעתי שוב, ושוב הוא סירב. אחרי הפעם השלישית אמרתי, "הבטו, תכין לאבא קפה." הבטו אמר, "אבל הוא אמר שהוא לא רוצה."

כיוון שהכנתי שיעורי בית, ידעתי שבתרבות האתיופית נהוג לסרב לשתייה ולמזון שלוש פעמים. הבטו קם להכין לאביו קפה. אז פניתי אל האב, שכאמור היה שמאגלה, בשאלה שבהחלט עניינה אותי באותה תקופה כמנהל הפנימייה, "מה לדעתך אפשר לעשות עם חניכים שלא מעוניינים להגיע בבוקר לתפילה?"

אבא של הבטו השיב לי, "אתה לשאול אני? אתה ממשלה, אתה בית ספר, אתה שואל אני?" ורק אחרי שחש שאני באמת מעוניין בתשובה שלו, הוא השיב, "ילד רב עם אלוהים – לא טוב."

בתרבות האתיופית מקובל להשיב על שאלות דרך משל ולא באופן ישיר. אני פירשתי את תשובתו, שחשוב לאפשר לכל ילד קשר חיובי עם האל. האמירה הזו הייתה משמעותית מאוד עבורי באותה תקופה, והיא הובילה מהלכים חינוכיים שלמים בדבר הדילמה שעסקנו בה אז.

זו הייתה פגישה של שבע דקות. איחלתי לאבא של הבטו נסיעה טובה, ואז הוא פנה אלי ואמר, "אתם המורה, היום הרמתם המכנסיים שלי למעלה."

זמן רב לאחר המפגש והדברים המרגשים של האבא חשבתי על הבטו, והאם המפגש הקצר הזה זרע בלבו זרעים של שייכות? האם היה לו משקל ראוי ושונה ממשקל החוויות האחרות שלהן הורגל ושעל בסיסן גיבש את הנרטיב של סיפור הקליטה שלו ושל אביו בארץ?

השד העדתי עובד שעות נוספות

כשחושבים על חוויית הניכור באופן מערכתי, קל מאוד להתפתות לבחירה המושכלת לכאורה, ולא להיכנס בכלל לסוגיות האלו. "כהורים וכמורים, מה כבר אנחנו יכולים לעשות מול תופעה כל כך רחבה?… הזמן יעשה את שלו… פעם נישואים מעדות שונות היו נדירים, וכיום אין כמעט משפחה שלא התברכה בעדה נוספת… הנה כבר יש לנו קצין ראשון מבני המנשה ושופטת ממוצא אתיופי וטייס מאופקים." לדוגמאות אלה מצטרפים שמות של כוכבים ששברו את תקרת הזכוכית – כל "הראשונים ש…". חשוב להשתמש בדוגמאות של פורצי דרך, אבל חשוב יותר לזכור שכוכבים זוהרים בלילה. הם עוזרים לנו לנווט ולהתמצא במרחב, אך כל עוד מרגישים צורך להצביע על כוכב מעדה כזו או אחרת, נראה שהמציאות חשוכה, וצריך לעשות צעד מערכתי על מנת לשנותה. אנו שומעים משפטים כמו "בואו לא נעיר את השד העדתי". המציאות מעידה שהשד הזה עובד שעות נוספות, והוא כבר מזמן לא ישן, ובטח שלא בתוך בקבוק.

באחת מההפגנות אל מול המטה המרכזי של משטרת ישראל בירושלים, הגיע בחור ישראלי ממוצא אתיופי עם חולצה לבנה שעליה מודפס בשחור: "גזענות – תעז לדבר על זה". אנחנו המחנכים צריכים להעז ולדבר על זה שישנם פערים חברתיים, ישנן פרדיגמות ודעות קדומות, וישנן תופעות של גזענות בחברה הישראלית. הדיבור על התופעות האלו חייב להיות מגובה במעשים.

*דותן לוי הוא ראש מכון חינוך דרך כפר