לחתור כדי לא לטבוע – היחס להומוסקסואליים דתיים – האתגרים שלפנינו / הרב רונן לוביץ'

לחתור כדי לא לטבוע

היחס להומוסקסואליים דתיים – האתגרים שלפנינו

 

רונן לוביץ

 

הרב רונן לוביץ
הוא רב היישוב ניר עציון,

מלמד
באוניברסיטת חיפה ובמכללה האקדמית לחינוך "שאנן".

 

דברים רבים השתנו בציבור הדתי מאז פורסם לפני עשור מאמרו של הרב רונן לוביץ ב"דעות",
ובו קריאה לגלות הבנה וסובלנות כלפי הומוסקסואליים דתיים. כיום יש לטפל בשאלות נוספות,
קשות וכבדות משקל: התאגדות ממוסדת של הומוסקסואלים דתיים, יחסה של הקהילה הדתית
אליהם, ובעיקר – מהו האופק האישי והמשפחתי אליו הם יכולים לשאוף במסגרת ההלכה

 

 

לפני קרוב לעשור פרסמתי
בבמה זו מאמר שבו הצבעתי על החובה האנושית והדתית לגלות הבנה וסובלנות כלפי
הומוסקסואלים דתיים, להטות אוזן קשבת ולהושיט יד מקרבת ("סלידה, סובלנות או
מתירנות", "דעות" 11, אוגוסט 2001). היה זה קול שטרם נשמע בחוגי היהדות
הדתית, ואכן בעקבות פרסום המאמר ספגתי ביקורת נוקבת מקיר לקיר.

דומני שכיום עמדה זו
זוכה לתמיכה רחבה בציבורנו. אמנם לא נעשו מחקרים כלשהם שיכולים לאמת את תחושתי זו,
אולם היא מבוססת על שיחות לא מעטות עם אנשים שמגלים עניין ונוקטים עמדה בנושא, ולא
פחות מכך – על שינוי המגמה שאני עד לו בקרב הרבנים והמחנכים בציונות הדתית.

אני יכול להעיד על כך
מתוך מבט רטרוספקטיבי אחרי חמש-עשרה שנים של קשר לנושא. כאשר ביקשתי ב-1995 לפרסם את
מאמרי הראשון בסוגיה זו, נתקלתי בתגובות אינטואיטיביות של סירוב מצד כל העורכים שפניתי
אליהם.^[1]
סירוב זה שיקף מדיניות של התעלמות והדחקה, והוא הושתת על שלוש הנחות יסוד: א. הומוסקסואליות
אינה שכיחה בחברה הדתית, ומה לנו לפשפש בבעיות לא לנו. ב. מדובר בעניין מגונה
ומאוס שעצם הדיון בו מקנה לו מעמד בלתי ראוי. ג. כיוון שהאיסור הלכתי ברור
וחד-משמעי, אין טעם לעסוק בו.^[2]

מה שאירע מאז הוא שההנחה
הראשונה הופרכה, ההנחה השנייה פרחה, ולגבי השלישית – התברר שדווקא ההלכה מציפה
שאלות רבות ומורכבות הנובעות מן האיסור ההלכתי הברור. דומה שכיום רוב הציבור הדתי
(שאיננו חרדי) מכיר בכך שהתעלמות והדחקה אינן פותרות בעיות מסוג זה, וכי יש צורך
ללמוד את הנושא ולהכיר את הנפשות כדי לחוות בו דעה. רבים כיום מודעים לכך שמדובר
בסוגיה מורכבת הדורשת שיקול דעת זהיר, ומבינים שאין מקום לפטור אותה בשליפות
אינטואיטיביות מן המותן של אמירות גורפות והחלטיות.

תמורות מפליגות ושינויים
מתבקשים

השינוי בא לידי ביטוי
קודם כול בעצם העלאת הנושא בפורומים רבניים וחינוכיים שונים: בכנסים, בתוכניות
השתלמות, בפורומים של רבנים במרשתת ובמאמרים בכתבי עת תורניים. בשנים האחרונות
הוזמנתי שוב ושוב לדבר על סוגיה זו בפני קהלים שבעבר אי אפשר היה להעלות על הדעת
שיהיו נכונים לעסוק בה. מעבר לכך השינוי מתבטא בתמורה הניכרת שחלה בעמדות שמציגים רבנים
ואנשי חינוך אחרים. אציין כאנקדוטה הממחישה זאת שלפני שנים אחדות הוזמנתי להשתתף
בדיון בסוגיית ההומוסקסואליות בכנס רבנים מול שני רבנים המייצגים קו נוקשה למדי.
חששתי שאני מכניס עצמי לגוב האריות שכן כל היושבים בקהל היו רבנים, וחלקם שמרנים
במובהק, ואולם להפתעתי האריות שבקהל התנפלו דווקא על עמיתיי, וגילו הרבה הבנה
והסכמה לעמדותיי.^[3]

נראה שרבים בציבור הרבנים והמחנכים הגיעו לכלל
הבנה שיש מקום לגבש משנה סדורה כלפי הומוסקסואלים, וכי זו צריכה להתאפיין במידת
הסובלנות. עובדה זו משתקפת לדוגמה במסמך של ארגון הו"ד^[4] שרבנים לא
מעטים נתנו לו את הסכמתם, מי בנגלה ומי בנסתר. רבים בציבור הדתי, בהם גם לא מעט
רבנים, מבינים כיום שיש הומוסקסואלים שאינם יכולים לשנות את נטייתם המינית, והם
ערים לכך שהמאמצים לשנות נטייה מינית כרוכים לא אחת במנה גדושה של סבל וייסורים.

רבים מודעים כיום לסכנת
המצוקה הנפשית האורבת להומוסקסואלים רבים באופן כללי, ובאופן ספציפי לסכנה המיוחדת
שניצבת לפני הומוסקסואל דתי שהמשפחה והחברה מתנכרות לו. ספרות המחקר מצביעה בבירור
על השיעור הגבוה של משברים נפשיים בקרב הומוסקסואלים, אשר עלולים להגיע עד לכדי
ניסיונות אובדניים. בחברה שדוחה אותם בבוטות ורואה בהם כישלון ואכזבה, הסיכונים גדולים
אף יותר. כדי שבני נוער וצעירים יעזו לפנות לרבנים ולמחנכים לשם ייעוץ, על אלה
לגלות פתיחות ויכולת התחשבות והבנה. אם רבנים ומחנכים ישדרו נוקשות ואטימות,
צעירים יסיקו מסקנות בעצמם, ולא יוכלו לזכות לתשועה ברוב יועץ.

מנגד, אחר הדברים האלה
ראוי להעיר כי דרושה זהירות רבה בייעוץ לצעירים המספרים וחושפים את נטייתם
החד-מינית, שכן ישנם מקרים רבים שבהם נטייה זו איננה מובהקת וחד-משמעית. פעמים רבות
בני נוער המצויים בשלבי גיבוש זהותם המינית עשויים לחשוב את עצמם להומוסקסואלים
בגלל אפיזודות אקראיות, ויש להדריך אותם אל נכון. במקרים אחרים, גם אצל בוגרים
יותר, מדובר בזהות דו-מינית שיכולה לאפשר הקמת משפחה ודפוסי חיים נורמטיביים.

לשמחתי, רבים כיום בציבור שלנו זוכרים שמצוות
שבין אדם לחברו חלות במלוא תוקפן כלפי הומוסקסואלים כמו כלפי כל אדם אחר. הם גם
הפנימו את ההבנה שיחס עוין כלפי הומוסקסואלים הוא קונטרה-פרודוקטיבי מבחינה דתית,
וכי האינטרס הדתי הוא לקרבם ולא להרחיקם, שכן הקושי שלהם בקיום מצווה מסוימת אינו
סיבה לכך שהם ינטשו את הקהילה הדתית ויזנחו את כל שאר המצוות. וכי מפני אי שמירת
הברית עליהם לעבור על שמירת כל ברי"ת המצוות האחרות?!

משיחות אישיות עם הומוסקסואלים המגדירים עצמם
דתיים למדתי שמאמרי ב"דעות" תרם רבות לכך שיש כיום לא מעט בעלי נטייה
חד-מינית שבחרו להמשיך לקיים אורח חיים דתי. שוב ושוב שמעתי בניסוחים שונים את
המשפט: "כשקראתי את המאמר שלך הבנתי שאני יכול להמשיך להגיע לבית הכנסת
ואינני צריך להפסיק לשמור שבת". התובנה הזו כמדומני הולכת ונקלטת בקרב בני
משפחה של הומוסקסואלים, בין רבנים וחברים בקהילה הדתית.

 

שאלות פתוחות ושערים סגורים

אלה שאימצו גישה סובלנית כלפי הומוסקסואלים לא
פתרו לעצמם את הקשיים. אדרבה, הדרך הקלה הייתה לקבוע כי מדובר בתועבה (ולשכוח שמושג זה מופיע בתורה פעמים רבות ובהקשרים שונים ומגוונים), וכי יש להדיר ולהוקיע את מי שמודה
בה. רק משמכירים בקיומם של הומוסקסואלים המעוניינים לשמור מצוות ולהיות חלק מהחברה
הדתית ולחיות לפי ערכיה – רק אז מתחילות השאלות הקשות והעדינות.

תחום אחד של שאלות הוא השאלות ההלכתיות האישיות
שמעלים הומוסקסואלים הרוצים לשמור מצוות: האם מותר לי ללכת למקווה? האם מותר לי
ללכת לים? האם נכון עבורי ללמוד בישיבה שבה מתגוררים בפנימייה? מאחד הרבנים שמעתי
שאלה של בחור שתהה האם עליו לאחר לתפילה, שכן כשחבריו חושפים את זרועותיהם בזמן הנחת
התפילין, הדבר מביא אותו לגירוי מיני. דוגמאות אלה ממחישות את הבעייתיות ההלכתית שבה
נתקלים הומוסקסואלים המשתדלים לשמור מצוות; בעייתיות שרוב הציבור אינו ער לה כלל
ועיקר. הם כמובן לא יוכלו להתייעץ בשאלותיהם עם רבנים ומחנכים המתייחסים אליהם
בדחייה ובחוסר התחשבות. לא אתפלא אם בעתיד הקרוב יהיו מי שינסו לגבש מעין הלכות
צניעות מחודשות להומוסקסואלים, שיעסקו בהלכות הרחקה חד-מיניים ויקבעו כללים
בענייני ייחוד, מגע גופני, הסתכלות וכדומה עבור הומוסקסואלים שומרי מצוות.

סוג אחר של שאלות הלכתיות מגיע מכיוון הציבור,
ונוגע לקהילת בית הכנסת. בשנים האחרונות החלו רבנים להידרש לשאלות כמו: האם לקבל
הומוסקסואל מוצהר כחבר בבית הכנסת? האם לאפשר לו להיות חבר הוועד או גבאי בבית
הכנסת? האם לתת לו כיבודים כגון עלייה לתורה? האם להתיר להומוסקסואל לשמש חזן בימי
חול ובשבת, ומה בדבר הימים הנוראים? שאלות אלה משקפות את העובדה שהקהילה הדתית
אינה יכולה עוד להתעלם מהנושא, והיא חייבת לגבש החלטות עקרוניות.

בדיקת ההתייחסות לשאלות אלה מעלה כי שינוי העמדות
כלפי הומוסקסואלים מוצא את ביטויו גם בשדה ההלכתי. בשנת תשנ"ב נשלחה שאלה
מקוסטה ריקה אל רבני הכולל הציוני "ארץ חמדה": "אדם החשוד במשכב
זכר – האם הוא זכאי לקבל שירותי דת, עלייה לתורה, לעבור לפני העמוד וכו'?".
התשובה הייתה נוקשה ונחרצת, ולפיה כיוון שמדובר בעבירה שהיא מן החמורות, כזו שנקראת
תועבה, אין לכבדו ולהעלותו לתורה – דבר שיהיה בו, לדעת הכותבים, פגיעה בכבוד
הציבור. לדעת רבני הכולל, "אין לאפשר לו לעבור לפני התיבה גם אם הוא רק חשוד
בעבירה זו, וגם אם עשה תשובה".^[5]
הם מצטטים בהקשר זה תשובה של פוסק מהדורות הקודמים הקובע שדבר קשה הוא לבייש בן
ישראל, אבל "יותר ראוי לחוש לכבוד שמים ולכבוד הציבור".

תשובות של רבנים רבים הקרובים לזרם של אנשי
"ארץ חמדה", אשר ניתנו בשנים האחרונות, מצביעות על יחס הרבה יותר מורכב
וזהיר. רובם יוצרים הבחנות בין שני סוגים של הומוסקסואלים: אלה שיצאו מן הארון
והצהירו קבל עם ועולם על נטייתם מתוך גאווה, ומנהלים אורח חיים חד-מיני בריש גלי,
אכן ראויים לדעת הכותבים שכיבודי בית הכנסת יישללו מהם. לעומתם, הומוסקסואלים
המצטערים על מצבם, אלה שניסו לשנות את נטייתם, ועושים כל מאמץ כדי להימנע מלחטוא –
הללו ראויים ליחס אוהד ומקרב, שיכלול גם מעמד שווה בכל ענייני בית הכנסת.

דומני שגישה זו משקפת את הדילמה שהרבנים האלה
נתונים בה, לאור היחשפותם למנעד מגוון של הומוסקסואלים דתיים. מחד גיסא, הם אינם יכולים
להמשיך בפסיקה גורפת וחד-משמעית המוציאה את כל ההומוסקסואלים מן הכלל ומדירה אותם
מהקהילה הדתית, ומאידך גיסא הם מבקשים לגדור גדרות ולבטא אמירות שימנעו כל מתן
לגיטימציה לתופעה.

ברם, אני סבור שביצוע הבחנות למיניהן בין סוגים
שונים של הומוסקסואלים, הוא בעייתי ביותר. הניסיון לתייג אנשים באופן חותך ולמיין
אותם לגאים פסולים לעומת ביישנים כשרים, בהכרח יעשה עוול לרבים וטובים. אנשים אינם
מתחלקים באופן דו-קוטבי לשחור ולבן ולטוב ורע. הדבר נכון בתחומים אחרים, והוא נכון
שבעתיים בנושא זה, שמעצם טבעו שייך לתחום החיים היותר אינטימיים ודיסקרטיים של
האדם. וכי כיצד יכולים אנו לדעת מה עבר על כל אחד מההומוסקסואלים הללו בדרך לגיבוש
זהותו ואורח חייו, ומה עובר עליו כעת מבחינת מצבו החברתי, הדתי והנפשי?!

מעבר לכך, אני ושכמותי חלוקים על עמדתם של אותם
אנשים בציבור, ובהם רבנים ומחנכים, שממשיכים לשמר את ההבחנה בין הומוסקסואלים,
שכלפיהם יש לנקוט יחס נוקשה, ובין שאר בעלי עבירות, שהיחס כלפיהם גמיש ומתון
בהרבה. דומה שאפשר להצביע על שלושה גורמים העומדים ברקע של הבחנה זו: האחד נעוץ
באמירות החריפות שבמקורות ביחס להומוסקסואל. הגורם השני הוא סלידה נפשית והיעדר
יכולת להבין לנבכי נפשו של הומוסקסואל – כל אחד יכול להבין את הפיתוי שבחילול שבת
או באכילת מזון לא כשר, אולם ל"סטרייט" קשה מאוד להבין מה מרגיש גבר
הנמשך לגבר, ומחשבה על כך אף מעוררת אצלו מידה של דחייה.^[6] הגורם השלישי קשור בתפיסה שלפיה
ההומוסקסואליות היא תופעה פורצת גדר שפרצתה הולכת ומתרחבת, והיא מהווה איום על
המשכיותו וקדושתו של התא המשפחתי.

סיבות אלה הן שמסבירות את המצב המתמיה המתקיים
כיום: חילונים מוצהרים שעוברים עבירות בפרהסיה זוכים לחיבוק אוהב ומקרב בקהילה
הדתית, בזמן שצעירים דתיים הומוסקסואלים, שגדלו בחברה זו ומבקשים להמשיך להשתייך
אליה, זוכים לכתף קרה וליחס מנכר. דווקא העובדה שהללו הם בשר מבשרה של החברה הדתית
היא שמעצימה את תחושת הסכנה שבלגיטימציה ואת תודעת האיום. האפליה בין בעלי עבירה
מהציבור הכללי לבעלי עבירה מהציבור הדתי עושה איפה ואיפה שלא במקומה – ובעניין איפה
ואיפה (אמנם מהסוג הכלכלי) משתמשת התורה במילה מאוד מוכרת: "תועבה"
(דברים כה, טז). וכי למה ייגרע הומוסקסואל ממחללי שבת ומשאר עוברי עבירה שבבואם
לבית הכנסת מתקבלים בברכה ועולים לתורה, ואם סוקלים אותם, הרי זה רק בסוכריות?!

בעיות חברתיות וחברים בעייתיים

שאלות מסוג אחר מתעוררות בהקשרים חברתיים. שאלה
אחת היא האם התארגנות של הומוסקסואלים בעלי שייכות לחברה הדתית בארגונים משלהם היא
חיובית, או שיש להסתייג ממנה. עמדתי היא שיש בכך צורך בל יגונה. יש לאנשים אלה
צורך טבעי בשותפות גורל, בקשר עם הדומים להם אשר יכולים להבין ללבם ולנהל שיח גלוי
ומשמעותי. ארגונים אלה גואלים את חבריהם מסכנת הבדידות הקשה, ואלמלא הם,
הומוסקסואלים דתיים רבים היו עושים את דרכם אל המועדונים החילוניים. הרצון להתארגן
במסגרת של אנשים דתיים וקרובים למסורת מלמד שאותם חברים אכן חשים חיבור אמיתי
לתורה ולעולם הדתי. בעיניי חשוב שהארגונים הדתיים האלה ישימו דגש על תכנים יהודיים
ויקדמו דרכים להגשמת עבודת ה' בתוך המצב המאתגר שחבריהם נתונים בו.

רבנים אחרים שנדרשו לעניין הביעו הסתייגות
מארגוני הומוסקסואלים דתיים, וחשוב להתייחס לטענותיהם. אחד מהם מנה שלוש סיבות
להתנגדותו: הוא טען שבעיניו משול הדבר לחולי סרטן שיקימו אגודת תמיכה לחולים שאינם
מעוניינים לטפל בעצמם; עוד קבע אותו מתנגד שהרעיון להגדיר את מרכז הזהות של האדם
על בסיס הזהות המינית שלו הוא רעיון מערבי אנטי יהודי; ביקורת נוספת הייתה בפיו על
שבהקמת אגודה יש משום מתן לגיטימציה להומוסקסואליות.

אני חולק על שלוש ההנחות הללו: אשר להשוואה לחולים
שאינם מטפלים בעצמם – היא מבוססת על הנחה שלפיה כל אחד יכול לשנות את נטייתו
המינית אם רק ירצה, הנחה שאינה נכונה. בנוגע להגדרת הזהות, יש לומר כי שאלת הזהות המינית איננה רק פרט שולי בין
מרכיבי הווייתו של ההומוסקסואל, אלא היא נוגעת לרובד עמוק של זהותו הקיומית
ואישיותו; רובד זה נוגע למכלול חייו החברתיים וליחסיו עם בני משפחתו, ואף מתחבר
ליחסים המורכבים והקונפליקטואליים שיש להומוסקסואל הדתי עם אלוהיו. גם חייו הדתיים
טבועים בחותם הניסיון הייחודי שהוא נדרש להתמודד עמו.

אשר לטענת הלגיטימציה – טענה זו נשלפת חדשות לבקרים, ואני רואה לנכון להגיב עליה בהצעה של תובנה
חדשנית ונועזת: ברצוני לקבוע בזאת כי לא כל דבר מהווה מתן לגיטימציה, ולא צריך
לעצב את כל מעשינו על פי החשש מפניה של זו. המושג הדתי-משפטי "מתן לגיטימציה" הפך בשנים האחרונות לכלי הזמין והחזק ביותר כדי לשלול
כל דבר חדש ומאיים, ולמעין עקרון מכונן בתהליך החשיבה והפסיקה, משל היה זה עיקר
אמונה. החרדים דוחים כל הצעה חדשה באמצעות הסיסמה שטבע החתם
סופר: "חדש אסור מן התורה"; לדתיים יש סיסמה חלופית עדינה יותר:
"חדש" יכול להיות בסדר, אבל פעמים הרבה יש לדחותו משום שהוא רומז ללגיטימציה למשהו פסול. מתן לגיטימציה מתפרש כעידוד לתופעה החדשה.

גם כלפי מאמרי טענו בזמנו שהוא מעניק לגיטימציה
להומוסקסואלים. "אתם צודקים", נהגתי לענות, "הוא נותן להם
לגיטימציה להמשיך לשמור שבת, על אף שאתמול עברו עבירה חמורה". במובן זה
סוגיית ההומוסקסואליות מוצאת עצמה בחברה טובה עם עוד נושאים חשובים אחרים. לדוגמה,
בשנים האחרונות, כאשר הועלתה האפשרות של נשים רווקות ללדת באמצעות תרומת זרע, קראו
רבים לשלול את התופעה, ובין השאר טענו כי בהתרתה יש משום מתן לגיטימציה להימנעות מנישואין.

ברם, החשש מפני עידוד התופעות המדוברות הוא
בדרך כלל חלש למדי. גברים אינם בוחרים בהומוסקסואליות משום שזה נוח וכיף; בוודאי
שהם לא יבחרו בכך אם הם גדלו בעולם הדתי. בה במידה נשים לא יבחרו ברווקות מרצונן
החופשי. ברירת המחדל של גברים היא להיות סטרייטים וברירת המחדל של נשים היא להתחתן ולהקים משפחה כמקובל. היחס
הסובלני שרבנים אוהבים לכנות אותו בשם "מתן לגיטימציה" לא יגרום לנהייה
של גברים צעירים אל עבר הפיתוי ההומוסקסואלי, ולא לנהירה של נשים אל בנק הזרע.
כדאי להירגע בעניינים אלה ובדומיהם ולא לתת לגיטימציה להיסטריה.

שאלה אחרת הנוגעת לפעילות חברתית היא ההשתתפות
במצעדי הגאווה. לא הופתעתי לגלות צעירים דתיים התומכים בהשתתפות במצעדים אלה.
מבחינתם מדובר באמצעי שנועד להעלות את המודעות הציבורית, בתמיכה במיעוט מדוכא שהם
משתייכים אליו, ובהנפת דגל בגאון שמטרתה לתקן יחס ציבורי של קלון. עם זאת, אני
סבור שכל מי שמרגיש שייכות לתורה ולמצוות, צריך להדיר רגליו ממצעדים אלה. ראשית
הייתי מסתייג גם מהשתתפות בכל מצעד אחר שיש בו הבלטה והחצנה של מסרים מיניים,
אפילו יהיה זה מצעד של זוגות הנישאים כדת משה וישראל. שנית, אני מאמין ביחס של
הבנה וסובלנות כלפי הומוסקסואלים, אולם גאווה בדבר האסור מן התורה אינה יכולה
לעלות בקנה אחד עם אמונה בתורת ישראל. מלבד זאת, דומני שהניסיון מלמד שלפחות בנוגע
לעמדות הציבור הדתי, מצעדי הגאווה אינם מקדמים הבנה וסובלנות אלא מעוררים יתר
רתיעה ומעצימים את הבעות הסלידה וההסתייגות.

אתגרים ברורים ואופקים מעורפלים

לבסוף, הומוסקסואלים דתיים מוטרדים בשאלה: מה
האופק שעליהם לשאוף אליו? מהם דפוסי החיים האידאליים עבורם מנקודת מבטה של היהדות?
האם יש לייעץ להומוסקסואל המתעניין בהשקפת היהדות כי הוא צריך, או לפחות רשאי,
להתחתן עם אישה, חרף נטייתו המינית? האם אפשר להתיר חיים משותפים של שני גברים
הומוסקסואלים אשר רוצים לחיות יחד, תוך שהם ישתדלו ככל יכולתם להימנע מקיום יחסים?
ואולי אין מנוס מלקבוע שעל פי ההלכה גבר בעל נטייה חד-מינית חייב להישאר רווק ולחיות
בדד? אין ספק שזהו הפיתרון הנכון מבחינה הלכתית, אולם גם לו יש מחיר שאין להקל בו ראש. חיים של התנזרות
מוחלטת גוזרים על אותו אדם בדידות והיעדר חום, אהבה ותמיכה, ומצב זה עלול להגביר
את הסיכונים להידרדרות נפשית. הגם שההלכה אינה זזה ממקומה, צריך להיות ערים להשלכותיה.

הגישה של הרב שלמה אבינר היא שהיעד צריך להיות
נישואין. לדבריו: "אנשים יכולים להשתנות. רואים תוצאות טובות אצל מי
שמתחתנים. הבחור צריך להתחתן כאשר מי שמבין בענייני הנפש אומר שהוא כשיר
לכך".^[7]
אני מסתייג מעמדה זו, שכן כאמור, הניסיון מראה שלא כולם יכולים להשתנות, וכי במקום
שהנישואין יפתרו בעיה אחת הם עלולים ליצור בעיה נוספת. יתר על כן, מחקרים הראו שגם
בקרב אלה שסברו שהם שינו את נטייתם, כעבור חמש שנים הייתה אצל 87 אחוז חזרה
לפעילות הומוסקסואלית, ובקרב 100 אחוז – חזרה לפנטזיות מסוג זה. ההנחה השגויה ש"אחרי
החתונה זה יעבור" כבר הסבה נזקים כבדים לזוגות שנישאו וגזרו על עצמם אומללות.

אמנם גם בקרב אנשי מקצוע לא הכול פוסלים על הסף
את אופציית הנישואין. עופר מאורר, פסיכולוג ומטפל מיני מוסמך, יו"ר אגודת "גיי
פרנדלי – טיפול מיני להומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים", כתב בתשובה
באינטרנט שהומוסקסואלים רבים, ובוודאי ביסקסואלים, נישאים וזוכים לחיי משפחה טובים
ויציבים. לדעתו המפתח הוא כנות – כל אחד מבני הזוג חייב לגלות לשני את נטיותיו
המיניות, ועל בסיס זה צריכה להיווצר הסכמה ברורה בין שני הצדדים לגבי מהות וסגנון
ההתנהגות המקובלת על שניהם. עם זאת, נראה שאפשרות זו אינה רלוונטית לגבי בעלי נטיה
חד-מינית מובהקת.

 שאלה נוספת העולה מתוך הדברים נוגעת לאפשרות של
הבאת ילדים לעולם. קיימת אפשרות של קשר בין הומוסקסואל ובין בחורה שלא נישאה – אם
מפני היותה לסבית ואם מכל סיבה אחרת – לשם גידול ילדים משותפים. זוג כזה יכול למסד
את הקשר ביניהם באמצעות חוזה, להביא לעולם ילד באמצעות הפריה מלאכותית, ולגדלו ביחד. היתרון בכך הוא
שגבר זה, כמו האישה, מממשים את רצונם להיות הורים לילדים, ויחד עם זאת לילדים יש
אבא ואמא (בניגוד למשפחות חד-הוריות, או למשפחות שבהן שני ההורים הם ממין זהה). זו
אופציה שנראית מוצלחת באופן יחסי,
וכבר הכרתי אנשים שבחרו באפשרות זו והם וילדיהם מרוצים ומאושרים. אינני רואה כאן מניעה
הלכתית, אולם אי אפשר להתעלם מהעובדה שתמיכה באפשרות זו מקדמת יצירת דפוסים של
משפחה חדשה, על כל המשתמע מכך מבחינת הערעור על הדגם המשפחתי המסורתי המקודש. אכן, גם אפשרות זו איננה ישימה לכולם, וגם היא
איננה האופק האידאלי לכתחילה.

סיכום

נראה אפוא שכברת דרך ארוכה נעשתה במהלך העשור
האחרון, והיא התרחשה במהירות האופיינית לתהליכים חברתיים במאה העשרים ואחת.
הסובלנות שנראתה בראשית שנות האלפיים כיעד רחוק מהשגה, חלחלה במידה רבה לשדרות הציבור
הדתי, וממנו מן הסתם תבליח ותבצבץ גם בקרב הציבור החרדי. סובלנות זו יצרה אפשרות
לקיומם של הומוסקסואלים המוסיפים להרגיש מחויבות לתורת ישראל ושייכות לחברה הדתית,
ודווקא משום כך אנו נדרשים כיום למתן מענה במגוון סוגיות מורכבות.

לשאלות ההלכתיות – הן מן התחום האישי, הן מן
התחום הציבורי – נקל יהיה להציע פסיקה סדורה; השאלות החברתיות, דוגמת ההתאגדות
בקבוצה או החבירה לקבוצות בעלות אופי מנוגד ליהדות כגון מצעדי גאווה – גם אותן יהיה
אפשר להכריע בקלות יחסית. לעומת זאת, האתגר שבהצבת אופק המניח את הדעת מבחינה דתית
ומביא לסיפוק ושביעות רצון של האינדיבידואל ההומוסקסואל הדתי, הוא אתגר שלא פשוט
לקבוע בו מסמרות.

אציין כי במשך השנים ספגתי חצי ביקורת לא רק מאלה
שהסובלנות והליברליות של מאמריי היו לצנינים בעיניהם, אלא גם מאנשים שאצה להם הדרך
לשנות באופן עקרוני וקוטבי את ההלכה בנושא. הם רוצים פתרונות, ובמילה אחרת:
היתרים, ושיגיעו כאן ועכשיו. ברם, לא לכל בעיה יש פתרון, ולא כל משאלה יכולה
להתגשם. מנקודת המבט היהודית
האופק האידאלי הוא משפחה שחיים בה איש ואישה בשלום ובהשלמה, באהבה ובהרמוניה.

ואולם, לא תמיד אפשר לחתור אל עבר האופק האידאלי
ולהגיע לחוף מבטחים. לפעמים צריך לחתור כדי לא לטבוע, ולשאוף להגיע לתחנות ביניים
וליעדים זמניים. לפיכך נמשיך לחנך לחיי משפחה מסורתיים, ובד בבד נמשיך לחייך למי שאינו
שם איתנו.