_______________________________________
מלימוד של "קריאה יחפה", תמימות והתאהבות בטקסט, דרך גיבוש תודעה פמיניסטית והכרת הפער הכואב שבין המקורות לבין העולם המוסרי בן-זמננו, ועד לשיבה המפויסת אל המקורות ויצירת מדרשי נשים: ד"ר חנה פנחסי בחשבון נפש אישי על לימוד תורה
המילים נענות לנו
בתחילת שנות התשעים התאהבתי בחז"ל. באותם ימים למדתי ב'אלול' עם חבורה של נשים וגברים חכמים ביותר, עם רגישות ספרותית יוצאת דופן ממש. רוח אחרת הייתה באוויר, רוח שבישרה עידן חדש ופריחה רוחנית. את הלימוד כינינו "קריאה יחפה", ללא תיווך של פרשנים, והטקסטים קמו לתחייה לנגד עינינו: מקרא ותלמוד, זהר וחסידות. ושירה. וקראנו קריאה אוהבת ונדיבה, והרגשנו שהמילים העתיקות נענות לנו ומאפשרות לנו דיבוק חברים שהתגבר על השונות של הקהילות שמהן באנו, וניסח מחדש את היהדות והישראליות שלנו. ולא נשארנו לבד: בעקבותינו צמחו עוד ועוד בתי מדרש פלורליסטיים, ובהמשך גם הישיבות שבו אט אט אל התנ"ך, ובאיחור אופנתי אף פסקו מלדלג על אגדתות בדפי התלמוד.
רק לאחר שנים הבנתי שלדרך הלימוד שלנו היה שֵם: "ביקורת חדשה",new criticism בלעז. ולא אנחנו המצאנו אותה. הביקורת החדשה היא אסכולה מרכזית בביקורת הספרות, שיטת פרשנות שהגיעה לשיאה בשנות השישים. וכמה הייתי נעלבת אז לו היה מעז מישהו להציע שאנחנו חלק מרוח שנשבה אלינו, באיחור, מארצות הברית.
רק ממרחק של שנים יכולתי להבין מה יש בה בקריאה של הביקורת החדשה שאפשרה לימוד כזה. הביקורת החדשה מניחה כי הטקסט מלא ושלם, וכל חלקיו תואמים זה לזה. כך זיהינו כי הסיפור על המכוער בתענית כ ע"א סימטרי להפליא, והמבנה שלו אומר את המידה כנגד מידה שבתוכְנוֹ; כך גילינו בהתפעלות את התנועה המקבילה מעלה-מטה של נשירת הדמעה של האישה והנפילה מן הגג של רב רחומי בערב יום הכיפורים, וכך זכורה לי ההתרגשות כאשר לראשונה הקשבתי למילותיה של המשנה באבות הפותחת את ההלוויה היהודית: "עקביא בן מהללאל אומר". גיליתי שכל שאלה במשנה נענית בתשובה שיש בה אותו מספר מילים, בסדר הולך ועולה: מאין באת? מטיפה סרוחה. ולאן אתה הולך? עפר רימה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון? תבדקו לבד. משנה מושלמת: צורה ותוכן שעצם אחיזתם זה בזה אומרת כי על אף חוֹלְפִיוּת החיים, הטקסט שלם, ושלמותו מאשררת את ניצחון הרוח על חדלון הגוף.
בקריאה כזו, סדר המילים מדבר אלינו ואין כל צורך לשאול על "כוונת המחבר", כי היצירה עומדת כשלעצמה (על 'מות המחבר' עוד לא שמענו, אבל לו היינו קוראים את רולן בארת הוא יכול היה להיות לנו לעזר). במילים אחרות, השאלה בדבר "תורה מן השמים" הייתה כמעט מיותרת; ברור היה שקדושת הטקסט עולה מאליה מן השלמות הספרותית שלו. בנוסף, בהקשר הדתי ניתנה לנו אפשרות להיחלץ מקריאה חינוכית האופיינית לעולם הישיבות, ופסקנו מלשאול "מה המסר", מכיוון שבביקורת החדשה שאלת "המסר" לעולם חוטאת ברדוקציה, בהשטחה של המקור שקרובה מאוד לחילול הקודש.
ועוד מאפיין אחד היה בקריאה הצמודה: היא מניחה את הפרדוקס של הקונקרטי-אוניברסלי, שלפיו ככל שהחוויה שהטקסט יתאר תהיה קונקרטית יותר (בוצ'אץ' של עגנון או ציפורי של ר' יהודה), כך הוא יוכל לגעת באוניברסלי. וכשקראנו על הבושה של רב נחמן (תענית כד ע"ב) ששבר בחולשתו צום על בצורת, לא היה חשוב שמדובר בבבל שלפני 1700 שנה, כי עם הדייסה שאכל רב נחמן מהפנכה יכולנו לגעת בבושה האנושית של כלאדם. הידיעה הזו מילאה אותנו כוח, והבטיחה לנו שאנחנו יכולים להבין, לגעת ממש בעולמם של יהודים שחיו מאות שנים לפנינו. כך, הניכור שחלקנו הרגשנו נעלם ברגע.
אז עוד לא הבנו עד כמה הביקורת החדשה משרתת אותנו, גם כאשר הניחה שאין צורך בידע מוקדם, בבקיאות או ברוחב ידיעות: צריך רק קריאה רגישה. וזה עבד נפלא משום שהיינו צעירים דתיים וחילונים, עם השכלה חלקית מאוד, וכאשר הידע המוקדם לא חשוב, אפשר להרגיע את המתחים. והיינו מחויבים ותמימים במובן הטוב של המילה.
ולאורך השנים למדנו את מסכת סוטה מהמקרא דרך המשנה, התלמודים וההלכה, ולא עלתה בדעתנו מחשבה על מגדר (מילה שעוד לא נולדה אז), אפילו שהיו בינינו חילונים שהליברליות היא לחם חוקם. והיינו עיוורים לספרות פמיניסטית, גם מפני שהיא הייתה באנגלית, ויותר מזה – משום שהפמיניזם לא היה ה'צייטגייסט', וכי עוד התלבטנו איך לחגוג יחד, חילונים ודתיים, את פורים או חנוכה; אני כבר לא זוכרת. אבל אני לא שוכחת את הלהט, את תחושת הדחיפות וההתאהבות בלימוד.
ולאורך השנים למדנו את מסכת סוטה מהמקרא דרך המשנה, התלמודים וההלכה, ולא עלתה בדעתנו מחשבה על מגדר (מילה שעוד לא נולדה אז), אפילו שהיו בינינו חילונים שהליברליות היא לחם חוקם. והיינו עיוורים לספרות פמיניסטית, גם מפני שהיא הייתה באנגלית, ויותר מזה – משום שהפמיניזם לא היה ה'צייטגייסט'
כנפיים קצוצות
וחלף עשור או קצת יותר, והכול השתנה. אולי מכיוון שרבות מאתנו התחילו להרגיש את הפער המקצועי שנפער בין הגברים והנשים שהיינו; אולי כי הפכנו אמהות – הכנפיים נקצצו, ואלה היו גם כנפי הרוח. נתקלנו בתקרת הזכוכית מבחוץ, אבל גם הנפש לא העזה לעשות את מה שהגברים מסביב עשו. למען האמת, בימים ההם חשבתי שהמעצורים הם רק שלי; בדיעבד, אני יודעת, כמוני היו נשים רבות.
ואז, גם הקריאה והפרשנות השתנו. וזה היה פלא – אותם פסוקים, אותן משניות, ברייתות וסוגיות לפתע עוררו בי זעם. והוא התעורר בכל מקום: בסיפור גן עדן ובעבודת הכוהנים; בתיאור נשותיו של הושע ובנבואת יחזקאל. ופתאום הסתבר שגם חכמינו בגדו. ולא רק באמרות מכלילות ולא רק במִשנׅיוּת של הנשים ובדחיקה שלהן לשוליים, אלא גם בעצם ההדרה מלימוד התורה. זה היה לפני המון שנים, אבל אני זוכרת היטב את האמירה של פרופ' רחל אליאור: "מדבורה הנביאה עד דבורה בארון לא הייתה אישה שכתבה ספר בעברית". הרגעים שבהם הבנתי את עומק משמעותה של קביעה פשוטה זו היו מכוננים.
בשלב הזה, לימוד התורה שלי השתנה והפך ביקורתי יותר. חיפשתי את הדרכים לקרוא "קריאה פמיניסטית" וגיליתי שלכל טקסט יש הקשר היסטורי, שיש מחיר להתעלמות ממנו, ולהנחה שכל בני האדם בכל מקום ובכל זמן הם "אותו דבר" (אף אם זה בוודאי גם נכון). הבנתי שנשים לא היו בין הכותבות של התלמוד, אבל גם לא היינו קהל היעד שלו, והוא מדבר עלינו – לא פעם תוך השפלה ובורות – ולא אלינו. הרגשתי שהאמון המוחלט שלי במילים העתיקות אבד, ולאט לאט הפנמתי שהמחיר אפילו כבד יותר, משום שהקריאה שהציעה הביקורת החדשה ראתה בטקסט יצירה שלמה וקוהרנטית שכל אבריה תואמים זה לזה. אבל עכשיו, המבט הפמיניסטי מפרק בתוכי את הפסוקים. את המבט הנדיב שלי מחליף מבט חשדן ומרוחק. והגרוע ביותר: עד כה, שלמות הטקסט – פרשת שבוע או מסכת במשנה, קטע בזוהר או תורה חסידית – הדהדה את הידיעה: 'יש לךִ כנפי רוח', את האפשרות לגעת בנצח, וכעת, לפתע, כל התמסרות לטקסט משמעה היה שכפול השוליות שלי, אישור משתמע לסטריאוטיפים שכאן ועכשיו מֵצרים את צעדיי בפועל ממש: בעבודה, בבית ובבית הכנסת. איך אוכל לשתף פעולה? ואיך אשרוד את האובדן הרוחני?
לימוד התורה שלי השתנה והפך ביקורתי יותר. חיפשתי את הדרכים לקרוא "קריאה פמיניסטית" וגיליתי שלכל טקסט יש הקשר היסטורי, שיש מחיר להתעלמות ממנו, ולהנחה שכל בני האדם בכל מקום ובכל זמן הם "אותו דבר" (אף אם זה בוודאי גם נכון). הבנתי שנשים לא היו בין הכותבות של התלמוד, אבל גם לא היינו קהל היעד שלו, והוא מדבר עלינו – לא פעם תוך השפלה ובורות – ולא אלינו. הרגשתי שהאמון המוחלט שלי במילים העתיקות אבד
במילים אחרות, יחד עם הקריאה הקרועה של הטקסט, משהו בתוכי נקרע גם הוא. הקריאה "נגד כיוון הצמיחה", החשד, הכניסה של הפוליטי אל הפרשנות, הידיעה העמוקה שלמׅיתׅי יש תפקיד מקבע (משעתק, בז'רגון אקדמי) – כל אלה הציבו אותי במקום לעומתי ומרוחק מן הטקסטים האהובים. וזה כאב.
במשך שנים הזעם הניע אותי, ובזכותו העזתי לכתוב טורים ב-YNET שחשוב היה לי שיהיו פוקחי-עיניים ומניעים לפעולה. והמשכתי בבלוג ובמאמרים לכתבי עת ולעיתונים מגזריים ואחרים, ובמקביל, בכל ליל שבת, בעת שקם גבר לומר דבר תורה בבית הכנסת שלי באפרת, הסטתי את וילון המחיצה כדי שהנשים תוכלנה לראות ולא רק לשמוע, והיו שם נשים רבות – לא רק גברים – שהביטו בי בניכור. למדתי לקרוא את מגילת אסתר ומגילת איכה והייתי שותפה למאבק איתנים על שמחת תורה בקהילה. ואז שאלתי את עצמי איפה הייתי בברית המילה של בני, ואיך תיראה בת המצווה של בנותיי. הנחיתי בתי מדרש פמיניסטיים ובסוף גם כתבתי דוקטורט שמציע פרשנות פמיניסטית למדרש. וכך התערבבו שאלות של פרשנות ולימוד תורה ב'חיים עצמם': הרגעים החשובים במעגל החיים, החגים, הקהילה, הפוליטיקה והפרשנות – כל אלה התערבלו באקטיביזם.
נשים בחזית
אילו פתרונות מצאתי? בעצם לא מצאתי, אלא מצאנו, ועל אף שכמעט שום דבר לא המצאתי, אלא הייתי ועודני חלק מגל גדול, אני מתקשה, גם היום, לתאר את הדברים בלשון רבים, כי חוויית הגילוי הייתה אישית מאוד. זאת על אף שכשסוף סוף טרחתי ללמוד מגדר בצורה מסודרת, התברר לי כי בכל העולם נשים עשו את אותם מעשים בדיוק.
ובכן, חיפשנו את הנשים בכל ארון הספרים היהודי, והצבנו אותן בחזית: חוץ מוושתי ואסתר מצאנו גם את סרח בת אשר, את האישה משונם, את ברוריה וחרותא וילתא ובת פרעה ורבות אחרות. וכל אחת מהן הפכה דמות עגולה ומורכבת. וחזרנו שוב ושוב אל שיר השירים, שפתח מרחבים חדשים לתשוקה נשית. וגילינו את הנשיות המומצאת של כנסת ישראל והשכינה שמהדהדות את נשיותה של ציון. באמצעותן ניטעה בנו תקווה שנוכל להוסיף דמויות נשיות בצלמנו לגלריה היהודית. ובכלל, הבנו כמה מועילה הרחבת המונח 'לימוד תורה' אל מרחבי הספרות העברית: דווקא בה נמצאו לנו קולות חיוניים של נשים.
התמודדנו עם פרקי תנ"ך קשים כמו יחזקאל טז,Texts of Terror כפי שקראה להם פיליס טריבל, ואני זוכרת את עצמי קוראת בתדהמה מאמר אקדמי של לינדה דיי המתארת כיצד דברי האלוהים בפרק זה תואמים את דפוסי ההתנהגות של בעל מכה. מאידך גיסא, למדנו שיש הלכות שהן "אות מתה", ולעתים התעלמות מהן היא הכרעה חינוכית. כך, ככל הנראה לא במקרה גיליתי רק בשלב מאוחר בלימודיי את המשנה בהוריות, שלפיה "האיש קודם לאישה להחיות".
והיו רגעים של פליאה, כמו המדרש החושף לרגע את המודעות של חז"ל לעיוורון שבגבריותם, כאשר הם שמים בפיהן של בנות צלפחד את המילים: "אמרו: לא כרחמי בשר ודם רחמי המקום. בשר ודם רחמיו על הזכרים יותר מהנקבות, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן; אלא על הזכרים ועל הנקבות רחמיו על הכל, שנאמר: 'טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל-כָּל-מַעֲשָׂיו'".[i]
והגילוי הזה נמשך גם אל מדרשים שכתבו נשים בלשון חז"לית. ומכולם אני חוזרת שוב ושוב אל מדרש של דנה פולבר, שמצמרר אותי תמיד כי הוא נוגע בשורש הדברים:
ומהו 'וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ'? לא נתקללה חוה, אלא במשלים שימשילו עליה בני אדם. רבותינו, זכרם לברכה, המשילו נשים לכל דבר שבעולם: רצו להמשילן לכוס – המשילו, חפצו להשוותן לבשר – השוו. בקשו להשוותן לפת דימו. איוו לתארן כקרקע, תיארו … הן היו בעיניהם כתבשיל, ככבשות, כאווזות, כגופו של אדם; וגם כחמת מלאה בדבר זה או אחר, וכערוה. לעתיד לבוא יתקיים: "לָכֵן אֱמֹר אֲלֵיהֶם, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי אלוהים, הִשְׁבַּתִּי אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה וְלֹא יִמְשְׁלוּ אֹתוֹ עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל" (יחזקאל יב, כג).[ii]
הנה דוגמה לאישה דוברת חז"לית שוטפת, שמשלבת מחויבות לפסוקים יחד עם שליטה ובעלות עליהם. וכאשר היא מחברת באופן נועז בין "וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ" לבין "הִשְׁבַּתִּי אֶת-הַמָּשָׁל הַזֶּה", היא מכריזה כי מושל הוא מי שכותב את המשלים, מי שמְמַשֵּׁל, מי שבידו הכוח לפרש. הקסם הוא בכך שהמדרש הזה עצמו מוכיח את כוחן של נשים בפרשנות. ניכר כי מילות התורה נענות לדנה פולבר בהתמסרות גדולה.
לימוד ברצוא ושוב
ומכל זה כבר ברור: הכעס נרגע בי, הדברים התעגלו. אולי מפני שעיניי פקוחות לרווחה לשינויים המתחוללים סביבי; אולי מפני שהשנים עושות את שלהן, ואולי כי כמו רבות אחרות, הפכתי גורל לייעוד. וכבר הפנמתי: הדרך ארוכה ולא עלינו המלאכה לגמור, אבל אין אנו בנות חורין להיבטל ממנה.
ובכל זאת, על אף הביטחון בייעוד, ויחד עם העידון שההתבגרות מביאה לא פעם, הלב עוד מתגעגע ומחפש אחר הקריאה השלמה של פעם. וכבר הוצעה לי 'תמימות שנייה', פיוס שלא מוותר על ביקורת, אבל אני מתגעגעת אל ההתמסרות שבתמימות הראשונה שאבדה לי. הנה, למשל, אני מקשיבה לשולי רנד שר: "סגולה, סגולה, את לא יכולה להיות כמו כל הבנות, מה את מחפשת ברחובות, כל כבודך בת מלך שכמותך הוא פנימה, הואילי להפנימה", ומבינה היטב שהשיר מזמין לשיבה אל העצמי וקורא לאותנטיות כאשר הוא מתכתב עם תורות חסידיות. אני מתמסרת, אבל לא בלי לזכור שעל הדרך רנד מזכיר שה'רחובות' לא שייכים לאישה המכבדת את עצמה. 'מרחב ציבורי', קראו לזה הפמיניסטיות. וצר לי שאני לא אתו: הרי צרובה בי החוויה של התמסרות מלאה, ואני מתגעגעת. ובכל זאת, אני לא יכולה שלא לראות את משמעות הדברים עבור הנשים סביבי שעיוורות למכשול שהוצב להן כאן, שוב. אין לכן מקום בעולם שמחוץ לבית. תחושת האחריות שלי כלפיהן מכריעה אותי.
ואולי דרוש לי פיוס עם הידיעה שהלימוד שלי לעולם יהיה כרוך ברצוא ושוב בין שני מקומות הפוכים. מצד אחד, געגוע לרוח הגבוהה שיש בקריאה תמימה בטקסט שלם, קריאה שביסודה מפוצלת בין הרוח למציאות, כשהיא מקבלת את הפגימה במציאות כנתון קיומי והכרחי ומתנחמת ברוח. ומצד שני, קריאה ביקורתית על כל גווניה, שבה חוסר הנחת מהטקסט השבור מניע לפעולה, פוקח עיניים לראות את חוסר הנחת שבמציאות. לפקיחת העיניים הזו מוצמד תג מחיר: לימוד מתוך עמדה חשדנית, זהירה ולא פעם מרוחקת.
אמת, ההכרעה בין טקטיקות פרשניות הייתה יכולה לעזור לי בגיבוש עמדה רוחנית, חברתית ופוליטית הרמונית יותר. אבל ייתכן שהגיעה העת להשלים: אני לא קוהרנטית ותנועות הנפש והרוח שלי אינן ליניאריות. ואולי טוב שכך; טוב שאידיאולוגיה – כל אידיאולוגיה – לא תהיה הרמטית ובטוחה בעצמה, אלא תאפשר מרווח נשימה, אזורי חוסר ודאות וענווה רועדים שהם עצמם מרחבים של צמיחה ותיקון.
[i] ספרי במדבר פסקה קלג.
[ii] מתוך: דרשוני – מדרשי נשים, בעריכת נחמה וינגרטן מינץ ותמר ביאלה, עמ' 31.
- ד"ר חנה פנחסי מנחה את התכנית הפמיניסטית 'חידר משלך' ומנהלת בית הספר להוראת תרבות ישראל בתכנית 'בארי', שניהם במכון שלום הרטמן
