ללמד עם ג'ינס וטי־שרט / רני חזון-וייס

 

בשנים האחרונות מורות ומורים דתיים אינם מעוניינים ללמד בבתי הספר הממלכתיים־דתיים ובוחרים ללמד בבתי הספר החילוניים. הסיבות לכך רבות – סוגיית הלבוש, תפיסת מושג המשפחה, הצבת סימני השאלה על הדרך החינוכית, מעורבות חברתית והתמקצעות בתחומי הלימוד. רני חזון וייס מבקשת מהמורים הדתיים לשוב אל בתי הספר הממלכתיים־דתיים, ולהביא עימם את אהבת ה' וגם את הספקות.

ֹלפני כמה חודשים נתקלתי בפוסט של אלה אופנהיימר, בוגרת מערכת החינוך הממלכתית־דתית, סטודנטית לאומנות בבצלאל שחיפשה את דרכה במערכת החינוך. היא ציינה שהיא מחפשת בית ספר ללמד בו אומנות, וכפי שאני קראתי את המילים שלה – היא חיפשה מקום לבוא ללמד בו כמו שהיא – עם ג'ינס וטי־שרט. ההנחה היתה שזה בטח לא יהיה בית ספר דתי, כי איזה בית ספר דתי יסכים לקבל אותה להוראה עם ג'ינס וטי־שרט? אז היא ציינה "לא דתי, או דתי בראש טוב". מאז אני עסוקה במילים בהן בחרה להשתמש: "דתי בראש טוב" ומה הן אומרות. כדי לא להשאיר במתח אגלה שהיא בחרה ללמד בתיכון ממלכתי. כמוה – מורות ומורים רבים שרואים עצמם סוציולוגית חלק מהמגזר הדתי שבוחרים ללמד במגזר הממלכתי. המילה בחירה על הטיותיה השונות תחזור על עצמה לאורך הדברים.

כמו אלה – גם אני. היא החזירה אותי שני עשורים אחורה, ללימודי ההוראה שלי.

בריחת המוחות

גדלתי בציונות הדתית, למדתי במערכת החינוך הממלכתית דתית ומאז שאני זוכרת את עצמי ידעתי שאני רוצה לעסוק בחינוך; ידעתי שאני רוצה להיות מורה. הבחירה שלי הייתה ללכת ללמוד מחוץ לירושלים, העיר בה גדלתי. רציתי לצאת מהבועה הירושלמית ומהמכללות הדתיות להוראה. כך הגעתי לסמינר הקיבוצים ללימודי חינוך דמוקרטי. מבין 70 סטודנטיות וסטודנטים היינו שניים דתיים. בדיעבד אני מבינה לאורך השנים, שעם כל האתגרים והמורכבות זו הבחירה הטובה ביותר שעשיתי, שהייתה חלק משמעותי לא רק מבניית הזהות המקצועית שלי אלא גם מבניית הזהות הדתית שלי ומי שאני גם היום.

כעבור שלוש שנות לימודים הגיעה העת להיכנס למערכת החינוך באופן רשמי ולקבל את תעודת ההוראה הנכספת. באותו הזמן עוד לא היה לי פס כחול בשיער אבל כבר הייתי נשואה, ללא כיסוי ראש מבחירה, ואני – אותה מורה עם הג'ינס והטי־שרט והנזם באף, יודעת שאין לי מקום במערכת החינוך הדתית לבוא כמו שאני, וזה עוד לפני שמישהו שואל אותי מי אני ובמה אני טובה. למה? כי ככה אני נראית.

בחרתי ללמד במערכת החינוך הממלכתית הציבורית ולא להביא את האישה הדתית שאני למערכת החינוך הממלכתית דתית. לא כי אני לא רוצה – אלא כי הרגשתי שאין לי מקום להיות בה כפי שאני. הביקורת כלפי וכלפי שכמותי לאורך השנים לא איחרה להגיע. עיקר הטענות כלפינו היו שאנחנו נוטשות ונוטשים את חינוך ילדינו וילדותינו לטובת מורות חרדיות שמחנכות לתפיסת עולמן הפרטית ויוצרות את הדיסוננס עם הבית. ואכן, כשאני מביטה סביבי על בתי הספר, אני רואה את הפער והדיסוננס הוא גדול. לא חסרות מורות דתיות ולא חסרים מורים דתיים; אלא שההתנגשות בין הזהות הדתית, השאלות שעל הפרק, הלבוש החיצוני, תפיסת המשפחה, הדימוי שיש למחנך או מחנכת במגזר הדתי, הרצון לחיות חיים מעורבים עמוקים ומשוחררים מתתי־הגדרות ועוד מכריעים אצל לא מעט גם בתכניות ההכשרה הנבחרות וגם בבחירה איפה ללמד.

בחרתי ללמד במערכת החינוך הממלכתית הציבורית ולא להביא את האישה הדתית שאני למערכת החינוך הממלכתית דתית. לא כי אני לא רוצה – אלא כי הרגשתי שאין לי מקום להיות בה כפי שאני. הביקורת כלפי וכלפי שכמותי לאורך השנים לא איחרה להגיע. עיקר הטענות כלפינו היו שאנחנו נוטשות ונוטשים את חינוך ילדינו וילדותינו לטובת מורות חרדיות שמחנכות לתפיסת עולמן הפרטית ויוצרות את הדיסוננס עם הבית.

עם כתיבת הדברים, יצאתי לבדוק מה המניעים שגורמים למורות ומורים דתיים שכמותי לבחור ללמד דווקא במערכת החינוך הממלכתית הכללית ובמניעים ל"בריחת המוחות". האם אלו המורות והמורים? האם זו המערכת? ומה עם הקהילה הבית־ספרית והחברה?

מערכת חינוך אחת

מערכת החינוך בארץ מחולקת עוד מימי הקמת המדינה בראשותו של דוד בן גוריון לארבעה מגזרים – המגזר הערבי, המגזר החרדי, המגזר הממלכתי והמגזר הדתי. לימים קם גם הזרם המשלב בין דתיים וחילוניים. כמדינה צעירה, נדרש דוד בן גוריון לקבל את החלוקה למגזרים כדי להצליח להקים מדינה. אחת התוצאות של החלוקה למגזרים הביאה להקמת החמ"ד – גוף עצמאי במשרד החינוך תחתיו פועלת מערכת החינוך הדתית על מסגרותיה השונות החל מהגיל הרך. לחלוקה המגזרית השלכות רבות והיא גורם בולט בפיצול החברה הישראלית למחנות. כך גם אופן חלוקת המשאבים הלא־שוויוני שלרוב הוא נגזרת מהסכמים וכוח פוליטי. למעלה משבעים שנים אחרי – יש לנו הזדמנות לתהות על החלוקה המגזרית במערכת החינוך.

האידיאל בעיניי הוא לאחד בין המגזרים למערכת חינוך ממלכתית אחת, ולאפשר מפגש, שיח ועיצוב זהות. תחת מערכת אחת לייצר שוויון במשאבים הכספיים המושקעים ולפגוש מכל העולמות. נדמה כי מוסדות חינוך דתיים רבים חשים מאוימים מזהויות ורעיונות שיכולים לערער אותם, ולכן הם מגביהים את החומות. הנחת המוצא שלי הפוכה. גם בהינתן העובדה שמערכת החינוך מחולקת למגזרים כפי שהיא היום, מגוון אנושי דווקא מייצר זהות שהיא מורכבת ועמוקה יותר, ולא מחליש אותה. כאמא, כמורה וכמנהלת אני מבקשת לראות חדר מורות מגוון מגזרית ומגדרית. לבית הספר תפקיד חשוב בעיצוב הזהות אולם הוא לא הבלעדי. גם לחינוך מהבית יש חשיבות ומקום, ולמפגש עם המגוון יש ערך רב. אובדן הכוח הכלכלי והפוליטי הם אולי החששות העיקריים מאיחוד המגזרים תחת מטריה אחת.

בית הספר הוא ללא ספק בעיניי מקום לבניית זהות, וזהות היא דבר רחב. העולם הדתי הוא אחד המרכיבים של הזהות. נוסף על החומר הלימודי המתבקש, לבית הספר יש תפקידים נוספים ביצירת לומדות ולומדים מעורבים, חברתיים וסקרנים. התפקידים הללו מתייחסים בעיניי גם לתלמידים והתלמידות, אבל גם לנו המורים והמורות. מורה צריכה להרגיש בטוחה כדי לגדול ולצמוח גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה אישית. כמורה – כמו רבות ורבים מחברותי וחברי, הבחירה היתה ללמד בחינוך הממלכתי ולצמוח בו גם ברמה המקצועית וגם ברמה האישית. השיפוטיות הקיימת במערכת החינוך הדתית כלפי לבוש, תפיסה פוליטית וזרם דתי, אינה קיימת במערכת החינוך הממלכתית. הצורך המתמיד בהגדרות. כאישה פמיניסטית דתיה, מעולם לא נשאלתי בביקורת או ערעור על הזהות הדתית שלי. יכולתי לשאול שאלות, לנסות, להביא את מי שאני לחדר המורות ולכיתה. לייצר שלמות בין מי שאני בבית הספר ובין מי שאני מחוץ לבית הספר. בחינוך הממלכתי הרגשתי שהיכולות המקצועיות שלי באות לידי ביטוי, ושאני יכולה להיות שלמה עם עצמי בזהות הדתית הפמיניסטית הכללית שלי. יכולתי לשאול שאלות ולא בהכרח להגיע עם תשובות. התפילה שלי היא שאפשר יהיה להגיע עם אלו גם למערכת החינוך הממלכתית־דתית ולראות בכך חוזקה ולא חולשה.

מערכת החינוך בארץ מחולקת עוד מימי הקמת המדינה בראשותו של דוד בן גוריון לארבעה מגזרים – המגזר הערבי, המגזר החרדי, המגזר הממלכתי והמגזר הדתי. לימים קם גם הזרם המשלב בין דתיים וחילוניים. כמדינה צעירה, נדרש דוד בן גוריון לקבל את החלוקה למגזרים כדי להצליח להקים מדינה.

לימים, כשהפכתי למנהלת של תיכון ממלכתי־דתי גיליתי כי כל מי שרוצה לקבל תפקיד בחינוך הממלכתי דתי חייב/ת להצהיר על אורח חיים דתי בפני הפיקוח. המושג "זכאות חמ"ד" וחובת ההצהרה ערערה אותי והביאה אותי לחשוב על מה המקום של מורות ומורים על הרצף הדתי שנדרשים להצהרה, ובוודאי על אלו שאינם דתיים במערכת החינוך הממלכתית־דתית. מה עומד מאחורי ההחלטה על חובת ההצהרה ומדוע היא נדרשת? מה עושה מורה שאינו מקיים אורח חיים דתי? האם אין לו או לה מקום בחמ"ד? האם לכך נרצה לחנך את תלמידנו ותלמידותינו? לעומת זאת – האינפלציה של מורות ומורים דתיים בחינוך הממלכתי והמשלב היא נושא למאמר בפני עצמו. ואם אני רוצה לחנך את התלמידות והתלמידים שלי לחיים עצמם, לי כמנהלת יש אחריות לשמור על המגוון, על הכנות והאותנטיות.

ניסיתי לחשוב מה גורם לאנשי ונשות חינוך לוותר על מערכת החינוך הדתית ולמצוא אפיקי התפתחות במערכת החינוך הממלכתית. חשבתי מה גרם לי לבחור ומה גם הביא אותי חזרה. בדקתי זאת עם מורות ומורים נוספים ברחבי הארץ ואני מבקשת לזקק זאת לכמה נקודות מרכזיות ולקרוא להיות בזה יחד כפרטים וכחברה.

לבוש

הסוגיה שחזרה על עצמה בכל השיחות היא סוגיית הלבוש. בעיקר אצל נשים אולם גם אצל גברים בהתייחס לסוגיית חבישת הכיפה ומה המשמעות שלה.

"כשמחייבים מורות לעטות על ראשן כיסוי ראש וזה הופך לתנאי קבלה, אין פלא שרבות מהן מעדיפות לחנך בחינוך הממלכתי" שיתפה אחת המורות כששאלתי על הסיבות לבחירה ללמד במערכת החינוך הממלכתית. אני נזכרת באחת המורות שלי בתיכון שביום אחד הגיעה עם כיסוי ראש לבית הספר על אף שהיא לא הלכה איתו באופן קבוע. זו היתה החלטת הרשת של בית הספר, וכדי ללמד בו היא הייתה מחויבת בכיסוי ראש. ואני ידעתי שלא אוכל לעשות שקר בנפשי. חשבתי גם על הדיכוטומיה שהוראה כזו מייצרת בין המשפחות המרכיבות את בית הספר ובין החיצוניות הנדרשת כדי לשמש דוגמא אישית, פעמים רבות באופן שמרני יותר.

ישנן מורות כמוני שמבקשות לייצר הרמוניה בין החיים האישיים לחיים המקצועיים, מבלי להיות מקוטלגות כ"לייטיות" וכדומה. מבלי שזה יגיד משהו על העולם הדתי, הרוחני ועל שמירת המצוות של אותה מורה. מבלי לייצג את המגזר או להיות חשופה לביקורת באשר להתנהלות ואורח החיים הדתי הפרטי.

"כאמא ואפילו כחברת ועד הורים אני מגיעה לבית הספר כמו שאני מתלבשת ביומיום, מכנסיים וחולצות קצרות, מחשופים והכל, אבל יודעת שאם אציע את עצמי כמורה בבית הספר בו ילדי לומדים, אקבל ביקורת מהורים אחרים. מצד שני, אם אלך ללמד בבית הספר היסודי הממלכתי הסמוך, עם הכיסוי ראש, הורים מאוד יחששו מזה" סיפרה לי עפרה גולדברג־עברון, מורה שליחה לשעבר, אשת חינוך העוסקת בפיתוח הדרכה ומתגוררת בישוב הקהילתי המשותף שיזף במועצה אזורית רמת נגב.

"בבתי הספר העל־יסודיים אני חושבת שיש יותר קבלה או מקום, אבל יש חשש הורי בקרב ילדים צעירים מפני "מיסיון". ברמת הבשלות או הבגרות. אני יודעת להגיד שלפני שבע שנים לא הייתי מעזה לבוא למנהלת בית ספר דתי ולהגיד לה "אני דתיה, אני אשמח ללמד אצלך, התנאים שלי הם כאלה וכאלה", לעומת עכשיו שאני יכולה לבוא עם הניסיון והקבלות ולהגיד "אשמח לבוא ללמד אצלך, אני באה כמו שאני – מכנסיים, חצי כיסוי ראש, חולצות קצרות ולא עד המרפק, והחיים הפרטיים שלי הם שלי".

"הכניסה להרגלים ולהקפדות של אנשים אחרים היא בכלל בעייתית בעיני, כי כל אחד מאיתנו מקפיד בסוף על דברים אחרים – שחייה מעורבת, תשלום בזמן לספקים, כבוד לכל אדם או תפילה במניין שלוש פעמים ביום. למה דווקא הנראות תופסת כל כך הרבה מקום? כי זה הכי קל. וזה בדיוק המקום של המורכבות. אני חושבת שבחדר מורות אחד יכולות להיות מורות שמתלבשות בצורה שונה, שיש להן תפיסות עולם מגוונות, ואני מאמינה שזה מעשיר את התלמידים ופותח את עולמם".

עבודת ה' היא אישית ואינה נמדדת על ידי מסגרת זו או אחרת.

מעורבות

למהפכה הפמיניסטית הדתית ולמהפכת בתי המדרש המעורבים יש חלק מהותי בתהליכים שמתרחשים בחמ"ד ובבחירות של מורות ומורים דתיים ללמד בחינוך הממלכתי או המשלב. מאז הוקמו המכינות המעורבות מגדרית ומגזרית, ואחוז בוגרי ובוגרות החמ"ד שבוחרים ללמוד בהן הולך וגדל. יותר ויותר בוגרי ובוגרות החמ"ד ממשיכים במכינות, מדרשות וגיוס לצה"ל. לקשת הדתית הרחבה הצורך בחיים מעורבים, גם מגדרית וגם מגזרית, הוא בסיסי, בוודאי למי שרואים עצמם מעורבים גם קהילתית, גם בלימודים האקדמאיים ולאחר מכן גם בשוק העבודה.

למהפכה הפמיניסטית יש גם משמעות רבה בבחירות של אנשי ונשות חינוך מהמגזר הדתי. נשים פמיניסטיות דתיות שרואות את עצמן מחויבות להלכה ומבקשות מקום בעולם התורה וקיום הפרקטיקות הדתיות נתקלות בחסמים במערכת החינוך הדתית השמרנית. לא אחת במערכת החינוך הממלכתית הן אינן נדרשות להביא חלק זה ביומיום הבית ספרי. המעורבות באה לידי ביטוי גם ברצון לחיבורים בין העולם הדתי לעולם הכללי, בין קודש לחול, מפגשים שמייצרים עולם דתי ותרבותי רחב ושלם. החשש מדתומטר שימדוד את העולם הדתי הרוחני ואת האופן בו אני מקיים או מקיימת מצוות הוא עצום; החשש מאובדן חופש המחשבה, הבחירה והביטוי, לצד הרצון ללמד במקום שאינו מגביל את כל אלו ומאפשר מרחב, חמצן.

למהפכה הפמיניסטית יש גם משמעות רבה בבחירות של אנשי ונשות חינוך מהמגזר הדתי. נשים פמיניסטיות דתיות שרואות את עצמן מחויבות להלכה ומבקשות מקום בעולם התורה וקיום הפרקטיקות הדתיות נתקלות בחסמים במערכת החינוך הדתית השמרנית. לא אחת במערכת החינוך הממלכתית הן אינן נדרשות להביא חלק זה ביומיום הבית ספרי.

לימור ברוכי, מורה ירושלמית, החלה את דרכה כמורה בחמ"ד וכעבור חמש שנים יצאת לחל"ת עם סימני שאלה לגבי ההמשך. לתפיסתה: "המערכת לא פתוחה לשינוי האמיתי שקורה בחברה הדתית. בעוד בתוך החברה יש יותר ויותר פתיחות בחמ"ד מוחזקת שמרנות ישנה לא־רלוונטית. כשעמדתי מול תלמידות הרגשתי שחשוב שהן תכרנה אותי כמו שאני, עם המחשבות הליברליות שלי שכנראה הרבה יותר קרובות למה שהן מאמינות משל מורות שמחזיקות בדעה יותר שמרנית. בסופו של יום הרגשתי שונה משאר המורים ותחת עין שיפוטית, כך שגם בחיי היומיום שלי הרגשתי שאני לא יכולה להיות חופשיה להסתובב איפה שאני מסתובבת, להתלבש כמו שנראה לי ובטח שלא להביא את תחושותיי לשיח עם התלמידות. אני חושבת שהתלמידים נמצאים בבדידות איומה מול הנושא הזה. מעבר לזה שאני בכלל לא רואה למה לא להביא לחמ"ד מורים מכל המגזרים, הבועה הזו יכולה בעיניי לעשות רק רע".

הידיעה כי הבחירה ללמד במגזר הדתי תוביל לוויתורים אישיים ולשלם על כך מחירים מביאה להרמת ידיים מראש. האם כך זה חייב להיות?

חמ"ד – בית חינוך כמשפחה:

כאמור, החמ"ד הוא מגזר בפני עצמו במערכת החינוך. עם השנים נוספו לכותרת החמ"ד המילים – בית חינוך כמשפחה. הבחירה במילים בית חינוך כמשפחה מעלה אצלי את השאלות על אופי המשפחה המרכיבה את החמ"ד והיחס לבני ולבנות המשפחה על גווניהם. האם יש מודל משפחה רצוי? ואם כן מהו? מה קורה למורות ומורים רווקים ולהט"בים? חלק מהם מעידים כי יוכלו ללמד בחמ"ד אולם רק כמורות ומורים מקצועיים. כשזה מגיע לחינוך כיתה, נדרשת אישיות שתהווה מודל, ואיש או אשת משפחה הם חלק בלתי נפרד מהמודל. כך, במסגרת תעודת הבגרות בחמ"ד ישנה יחידה בתושב"ע שנקראית 'בית, חינוך ומשפחה'. היחידה עוסקת בזוגיות, קידושין, נישואים וגירושים הלכתיים וכלים נוספים מנקודת מבט מאוד מסוימת של משפחה וזוגיות. בשנים האחרונות נעשה שינוי בתכנית והוכנסו תכנים נוספים שלא היו בעבר, למשל עיסוק בהסכמים לכבוד הדדי, אולם מבנה המשפחה נותר המבנה המקובל של איש ואישה המקימים בית נאמן ברבנות הראשית בישראל. מה יעשו מורים ומורות שיכולים להיות מחנכים מעולים, אך הם לא עומדים במודל הזה?

התמקצעות

אחת הביקורות החוזרות היא סביב ההתמקצעות של מורות ומורים ואופק הפיתוח המקצועי במערכת החינוך. לדוגמא, כאשר בישיבות רבות כל מחנך מכונה "רב" גם אם לא עבר הסמכה לכך, זו מציאות שמכווינה את המחנכות והמחנכים למקצועות הקודש גם אם לא זה מה שליבם חפץ ללמוד ולהתמקצע בו.

"כשבחרתי ללמוד מדעים ידעתי שזה מוריד מהפרסונה שלי מבחינת בתי ספר דתיים. שמחתי שבבית ספר ממלכתי/פלורליסטי יותר אני יודעת שאני מהווה מודל חינוכי לתלמידי לא רק על בסיס "רמה" תורנית מסוימת, אלא על כללותי כבת אדם. הלוואי שבחינוך הדתי יאמצו גישה יותר הומניסטית/הוליסטית לגבי דמות המחנך, וישקיעו בפיתוח המקצועי" אומרת רחלי שנדרובסקי, רכזת פדגוגית בבית ספר "דרור משלב" בצור הדסה. "כשלמדתי במכללה למורים והתלבטתי באיזה מקצוע לבחור, היה לי מאוד קשה לוותר על לימודי תנ"ך לעומת מדעים" משתפת רחלי, "לא רק בגלל שאני אוהבת ללמוד הכל (באמת!), אלא גם כי ידעתי שבהרבה בתי ספר דתיים מן השורה לא יתנו לי לחנך כיתה כמורה למדעים. ידעתי שכדי לחנך בבית ספר דתי עלי להיות בעלת פרסונה מאוד מסוימת: לבוש מסוים, דעות נחרצות בכיוון יותר שמרני, וכמובן להוות גם דמות יותר "רוחנית"".

סימני קריאה מול סימני שאלה

מורות ומורים רבים חווים את הדיכוטומיה בין העולם הדתי האישי בו הם חיים ובין הציפיה של מערכת החינוך הממלכתית דתית. הציפייה של ההורים ושל המערכת היא להוות דוגמא אישית, להיות מתווי דרך, ולהיות מודל שהוא יותר שמרן ממה שאנחנו. וכשאני כותבת "אנחנו" אני מתכוונת לכלל קהילת בית הספר המורכבת משפחות־משפחות. הציפייה של המערכת ממחנכות ומחנכים, עוד יותר מאשר ממורות ומורים מקצועיים, היא לקיום מצוות, לאהבת ה' ולהוות מודל. ודרך הסתגרות, שיח הלכתי קפדני וסימני קריאה במקום סימני שאלה היא מרחיקה אנשי ונשות חינוך בעלי תפיסת עולם רחבה והימנעות מהגדרות על הגדרות.

אחד הדברים שעלו בשיחות עם מורות ומורים מהמגזר הדתי הוא הרצון לחופש. חופש מחשבה, חופש לשאילת שאלות, חופש בחירה איך ומה ללמד. החינוך הממלכתי־דתי מציב משקולת של ציפיות על כתפי המחנך או המחנכת הדתיים ולהוות דוגמא אישית. עם יד על הלב המורות והמורים יודעים כי לא יעמדו בציפיות כפי שהם אלא אם יעשו שקר בנפשם ובדרכם. מורות ומורים רבים אינם מוכנים לשלם את המחיר ובוחרים ללמד במערכת הממלכתית החופשית. לא מתוך מיסיון אלא מתוך שחרור למחשבה ולעצמיות.

החברה הדתית היא חברה מגוונת הבנויה מתת־זרמים וסוגי דתיים ודתיות שונים. יש הקוראים להם "דתיי הרצף". האם מערכת החמ"ד מאפשרת את המגוון הדתי הקיים? את השונות והפתיחות? האם ישנו מודל אחד לקיום ההלכה ולחינוך דתי? מורות ומורים רבים יעדיפו לא להתעמת, יוותרו מראש וימצאו עצמם במערכת יותר נוחה, מכילה ומחבקת, כזו שפחות בודקת את הציציות, תרתי משמע. למרות הצורך של מערכת החמ"ד בהגדרות לדמות של מחנך או מחנכת רצוי/ה, המציאות בהכרח יותר מורכבת.

החברה הדתית היא חברה מגוונת הבנויה מתת־זרמים וסוגי דתיים ודתיות שונים. יש הקוראים להם "דתיי הרצף". האם מערכת החמ"ד מאפשרת את המגוון הדתי הקיים? את השונות והפתיחות? האם ישנו מודל אחד לקיום ההלכה ולחינוך דתי? מורות ומורים רבים יעדיפו לא להתעמת, יוותרו מראש וימצאו עצמם במערכת יותר נוחה, מכילה ומחבקת, כזו שפחות בודקת את הציציות, תרתי משמע.

"נדרשת בשלות גם מקצועית וגם אישיותית כדי לשוב לחמ"ד כמו שאנחנו" שיתפה אותי קולגה. "הבחירה לא תהיה לכתחילה. עם השנים יבוא גם הביטחון האישי, המקצועי והדתי לשוב אל מערכת החינוך הממלכתית־דתית מבלי לוותר על הזהות האישית הדתית – לבוא כמו שאנחנו בידיעה שיש גם לנו מקום". "ירושלים זו בועה דתית מאוד מיוחדת. ההיצע מאוד גדול ולכן המגוון מאפשר לכל אחת ואחד ללמוד או ללמד איפה שמתאים להם, בדומה לתפילות השוויוניות/משתפות על כל הגוונים. בפריפריה, ובטח בפריפריה המאוד רחוקה וקטנה בה אני חיה, אין לי את הפריבילגיה של הפיצולים" משתפת עפרה גולדברג־עברון. "יש דימוי למחנך או מחנכת דתיים. איך הם צריכים להיראות, איך המשפחה שלהם נראית. ברוב המקומות אם את לא לפי הספר – כנראה שמחנכת כיתה לא תהיי. הכי הרבה מורה מקצועית. וגם אז תצטרכי לחשוב פעמיים איך את מגיעה, מה את לובשת…".

מרחב של חיים דתיים

אם כן, מה יעניק ביטחון למורות ומורים? מה תהיה התמיכה בהם ובהן?

צעירות וצעירים רבים מהמגזר הדתי בוחרים ללכת לתחום ההוראה. רבים מהם בוחרים לא ללמד במערכת החמ"ד אלא במערכת הממלכתית, ובינתיים, נחנו מפסידים אנשי ונשות חינוך מעולים ומעולות.

יש שיתחילו במערכת החינוך הממלכתית, ובהמשך, לאחר שנות עבודה וצבירת ניסיון, יבקשו לעבור למסגרות הממלכתיות־דתיות. בין השורות אני קוראת הרבה מאוד בדידות של מורות ומורים בתוך המערכת, ודיסוננס עמוק בין החוץ לפנים במובנים עמוקים. אני רוצה להאמין שאנחנו לא יחידות ויחידים אלא שצריך להשמיע קול, להתוות דרך, בביטחון, לכתחילה. עם סימני שאלה והשמעת קול.

"עד היום אני לא יודעת אם ההכרעה שלי אחרי כמה שנות הוראה בחינוך הממלכתי, להשתדל בתיקון עולם במרחב הסוציולוגי הישיר, היתה הכרעה טובה או לא. אני פעילה במרחב הקרוב מתוך מחויבות לילדים שלי – להעניק להם מרחב של חיים דתיים שיוכלו לחוש אליהם יותר שייכות ערכית. הבחירה הזו מתבררת שוב ושוב כדורשת מאמץ רב מששיערתי ויש לה גם מחירים. אני מבינה שאם הייתי ממשיכה לפעול ולקרוא לתיקון עולם במרחב שאינני שייכת לו באופן ישיר – יכול להיות שלא הייתי משלמת כלל מחירים. לא זנחתי את האחריות שאני חשה למרחב הישראלי בכלל, אבל העיסוק שלי בחיי הלכה באופן ישיר ובסוגיות של דת ומדינה מהווה מענה גם לנשמת הכלל וגם לנשמת הפרט שבי…" משתפת שרה סגל כץ, בוגרת תכנית רביבים והיום מורת הלכה ומייסדת מרכז גלויה. היא גם אחת מן העותרות כנגד אפליית הנשים בחסימת האפשרות להיבחן בבחינות ממוסדות של המדינה, בתוך הרבנות.

סימני השאלה ימשיכו להדהד, ונדמה כי השינוי יעשה מבפנים ומבחוץ על ידי אלו ואלו. אנשי ונשות חינוך, הורים וקהילות. בעלי ובעלות תפקידים, מנהלות ומנהלים. לייצר מקום והלימה בין הבית ובין בית הספר ולאפשר מרחב פעולה. זו לא רק נחלת מערכת החינוך הדתית בדרום העיר בירושלים. יש ביקוש ויש קהל והאחריות היא משותפת. לוודא שיש מקום ואם אין – לעשות אותו. להשמיע קול ולקרוא: בואו. מבחירה. כמו שאתן. כמו שאתם. אל תרימו ידיים. זה גם שלנו ויש למעורבות שלנו ושל מי שכמותנו חשיבות בשיח הדתי, החברתי והכללי.

סימני השאלה ימשיכו להדהד, ונדמה כי השינוי יעשה מבפנים ומבחוץ על ידי אלו ואלו. אנשי ונשות חינוך, הורים וקהילות. בעלי ובעלות תפקידים, מנהלות ומנהלים. לייצר מקום והלימה בין הבית ובין בית הספר ולאפשר מרחב פעולה. זו לא רק נחלת מערכת החינוך הדתית בדרום העיר בירושלים. יש ביקוש ויש קהל והאחריות היא משותפת. לוודא שיש מקום ואם אין – לעשות אותו. להשמיע קול ולקרוא: בואו. מבחירה. כמו שאתן. כמו שאתם.

את תחילת דרכי כמורה עשיתי בתיכון ממלכתי בירושלים. לימים, הצטרפתי לאגודה לקידום החינוך לניהול תיכון דרור בירושלים – תיכון ממלכתי דתי מעורב לבנים ולבנות. תיכון בו יכולתי להיות שלימה עם מי שאני כאדם. היו לי הרבה חששות מכניסה לחמ"ד, אלא שגיליתי שותפות ושותפים לדרך שמעוניינים במגוון ומסייעים לנו לצמוח. ברמות הכי בכירות בחמ"ד, בפיקוח ובליווי הישיר של הצוות הניהולי של החמ"ד, בהבנה שמדובר בתהליך שהחברה עוברת והכרחי שיהיה במצוינות ובמקצועיות. ואכן יש קבלה והכרה בעשייה, בשאילת השאלות, גם בספקות, ויש מקום להשמיע קול. היום אני מנהלת במקביל את תיכון "שחרית" הצומח – תיכון ניסויי דתי ברוח HTH. מקום שמחנך לאהבת ה' וללמידה בית־מדרשית, לשוויון בין המינים ולמעורבות. מקום המאפשר לשאול שאלות ולחפש תשובות.

ההקמה של שחרית נולדה בשותפות עם החמ"ד ובליווי הצוות הניהולי שמלווה את בית הספר. ולצוות החינוכי שלי אני אומרת – בואי כמו שאת. בוא כמו שאתה. עם החצאית או המכנסיים, עם כיסוי ראש או בלי. כל אלו מעידים על החוץ. בואו גם עם המורכבות. עם השאלות. בואו מבחירה. מלאי סקרנות ויצירתיות ופניות ללמוד. בואו עם אהבת ה' שמביאה איתה גם אהבה אבל גם ספקות. ההקמה של שחרית היא הקמה משותפת של כוחות פנימיים וחיצוניים והיא חלק רשמי מהחמ"ד. כל אלו ועוד בונים אישיות. בונים מקום. בונים מציאות. ובעזרת אלו נעשה ונצליח.

 

*רני חזון־וייס היא מייסדת ומנהלת תיכון "שחרית" – ניסויי דתי ברוח HTH בירושלים, ובמקביל מנהלת את תיכון "דרור" בירושלים.