בתהליך ההזדקנות של ההורים חל פעמים רבות "היפוך תפקידים", מילדים שזקוקים להוריהם כדי לגדול, אנו הופכים להיות המטפלים של הורינו. רבים בוחרים להעסיק עובדים זרים כפתרון לטיפול האינטנסיבי בהורים. אך האם על ידי מיקור החוץ הזה אנו יוצאים ידי חובת מצוות כיבוד הורים? ואיך פותרים את המתח שבין הכבוד להורים והחשיפה לרגעי החולשה שלהם?
"כשהתברר לי שאבא שלי סיעודי, עברתי תהליך של אבל. התאבלתי על האבא החזק שלי שהייתי יכולה תמיד להישען עליו, והתחלתי להתמודד עם האבא החדש שלי. האבא החלש, שאני, בלי לרצות בזה, הפכתי להיות המשענת שלו".
אחד המשברים הקשים בתהליך ההזדקנות של ההורים, הוא ההיפוך בתפקידים. במשך החיים התרגלנו שההורים הם החזקים, הדואגים, המטפלים והעוזרים ואנו מקבלים מהם. בתהליך הזקנה הם פתאום הופכים להיות חלשים וזקוקים לעזרתנו בעוד שאנחנו הופכים להיות החזקים, העוזרים והמטפלים.
לא תמיד אפשר להיכנס לתפקיד המטפל. לא כל אחד יכול להרשות לעצמו לעזוב את העבודה ולהתמסר לטיפול בהורה המבוגר, אם מבחינה כלכלית, ואם משלל סיבות אחרות – משפחתיות, זוגיות ועוד. הפתרון המוכר והמקובל כיום הוא להביא מטפל זר, שיעשה את המלאכה החשובה הזו במקומנו. אבל אולי "מיקור החוץ" שאנחנו עושים לטיפול בהורים המזדקנים חוטא לתפקידנו מולם? האם זה ראוי, שבמקום לקיים בעצמנו את מצוות כיבוד הורים, אנחנו מטילים אותה על מטפלים זרים ונפטרים ממנה?
עיקר החיוב במצוות כיבוד הורים
כשהיינו בגן, למדנו מהי מצוות כיבוד הורים: להביא כוס מים לאבא שחוזר מהעבודה, לסדר את החדר כמו שאמא ביקשה וכדומה. רובנו נשארנו בתפיסה הזו, הגורסת שכיבוד הורים מתבטא במעשים בלבד. לפי תפיסה זו, אכן, מי שמעביר את הטיפול בהוריו למטפל חיצוני, מעביר למעשה את המצווה לאחריות אחרים.
הגמרא[i]מרחיבה את ההבנה של מהי מצוות כיבוד הורים: "יש שהוא מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנום ויש שהוא מעבידו [בטחינה] בריחים ויורש גן עדן". כלומר, כיבוד הורים אינו מתבטא רק במעשים מסויימים. הגמרא מביאה דוגמא למישהו שעושה מעשה טוב – מאכיל את אביו פטומות ובכל זאת יורש גיהנום, לעומת אדם אחר שמעביד את אביו בריחיים, שלכל הדעות אינו מעשה שמכבד את האב, ובכל זאת יורש גן עדן.
הגמרא מסבירה איך זה יתכן[ii]:
כיצד מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנום?
ברנש אחד היה מאכיל את אביו תרנוגלין פטימין
פעם אחת אמר לו אביו: "בני, אלו מנין לך?"
אמר לו: "סבא, סבא, אכול ושתוק, שהכלבים אוכלים ושותקים".
נמצא מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנום.
כיצד מעבידו בטחינת ריחיים ויורש גן עדן?
ברנש אחד היה טוחן בריחיים.
באו [מהשלטונות לקחת מישהו לעבודות] כצמית [עבד] טוחן.
אמר לו: "אבא כנס טחון תחתי, אם יבזו, טוב לי [שיבזו] אותי ולא אותך, אם ילקו, טוב לי [שילקו] אותי ולא אותך".
נמצא מעבידו בריחים ויורש גן עדן.
כלומר, עיקר החיוב בכיבוד הורים אינו המעשה הפיזי שהאדם עושה, אלא העיקר היא הכוונה העומדת מאחורי המעשים. העמדה הנפשית של בן מול אביו היא המשמעותית בכיבוד הורים. עיקר הכבוד הוא בלב.
עמדה נפשית לכיבוד הורים
ומהי העמדה הנפשית הנכונה מול ההורים?
הרמב"ם כותב:[iii] "אֵיזֶה הוּא מוֹרָא, וְאֵיזֶה הוּא כָּבוד? מוֹרָא – לֹא עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ, וְלֹא יוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ, וְלֹא סוֹתֵר אֶת דְּבָרָיו, וְלֹא מַכְרִיעַ אֶת דְּבָרָיו…" את רוב הכללים שמציב הרמב"ם לכיבוד הורים אפשר להבין בקלות – לא יושבים במקום של ההורים, לא סותרים את דבריהם וכו'. אבל מה פירוש "לא יעמוד במקומו"? וכי יש לאבא או אמא מקום קבוע שבו הם עומדים? האם נסמן "אלה המרצפות של אבא, נא ללכת מסביב"?
כדי להבין את דברי הרמב"ם ניעזר בדברי המשנה המוכרת[iv]: "אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרָךְ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ". כלומר, אם חברי עשה מעשה שלילי, אסור לי לשפוט אותו עד שאגיע למקומו. רק כשאבין בדיוק מה עבר עליו ובאיזה מצב הוא היה כשעשה את המעשה, רק אז אוכל לשפוט אותו.
לעומת זאת, מול ההורים שלנו הכלל הוא – "לא יעמוד במקומו". אסור לי להגיע למצב שבו אני עומדת במקומם של ההורים שלי ושופטת אותם. מול ההורים אני לא בעמדה שיפוטית. אינני שופטת אותם על הדרך שבה חינכו אותי או על האופן שבו מקבלים אותי או את בן הזוג שלי. אינני שופטת את הערכים שחשובים להם, גם אם אני ממש לא מאמינה בהם. אינני שופטת בכלל.
מי שהיה פעם בבית משפט מכיר את סידור המקומות באולם: השופט יושב על במה מוגבהת, מסתכל מלמעלה על התובע והנתבע ושופט אותם. הוא מחליט מי צודק ומי טועה. העמדה הזו, הסתכלות "מלמעלה", היא העמדה השיפוטית והיא בדיוק ההיפך מכיבוד הורים. ההורים שלנו, יהיו מי שיהיו, תמיד נמצאים מעלינו ואנחנו מסתכלים עליהם מלמטה.
מי שהיה פעם בבית משפט מכיר את סידור המקומות באולם: השופט יושב על במה מוגבהת, מסתכל מלמעלה על התובע והנתבע ושופט אותם. הוא מחליט מי צודק ומי טועה. העמדה הזו, הסתכלות "מלמעלה", היא העמדה השיפוטית והיא בדיוק ההיפך מכיבוד הורים. ההורים שלנו, יהיו מי שיהיו, תמיד נמצאים מעלינו ואנחנו מסתכלים עליהם מלמטה.
אם כן, הכבוד שלנו להורינו מתבטא לא רק במעשה. אילו המעשה היה העיקר, היה נכון לומר שאם אני מטפלת בעצמי בהורי אני מכבדת אותם ואם הבאתי מטפל זר אני לא מכבדת אותם. לאמיתו של דבר, העיקר הוא העמדה הנפשית מול ההורה. ייתכן מצב שאדם מקריב את הכל ומטפל בהורה, ועדיין יעמוד מולו בעמדה נפשית לא מכבדת, שופטת את התנהגותו, את החלטותיו הרפואיות, את תגובותיו להקרבה של הבן, את היחס שלו לשאר הילדים ועוד ועוד.
טיפול בהורים מתוך ענווה
המצב שבו ההורה הוא חלש וכביכול אינו נמצא במקומו הטבעי ש"מעל" לילד, עלול להזמין אותנו להתנשא ולהרגיש "מעל" ההורים המתבגרים והחלשים שלנו. הם זוכרים פחות טוב מאיתנו, מבינים פחות מאיתנו. אנחנו כבר "נלמד אותם" איך להתנהל מול קופת חולים או מול הבנק. איך מצליחים, למרות האיטיות, למרות חוסר ההבנה שלהם, למרות הקושי להשאר בעמדה מכבדת מולם?
בגמרא[v] מסופר על אימו של רבי טרפון שירדה לטייל בחצרה בשבת, ולפתע נקרע שרוך נעלה. הלך רבי טרפון והניח את שתי ידיו תחת כפות רגליה והייתה מהלכת עליהן עד שהגיעה למיטתה. לכאורה, לא ברור למה רבי טרפון מתנהג בצורה משונה ומכאיבה כל כך. הרי הוא יכול היה לשאת אותה בזרועותיו ולהביא אותה לביתה. מדוע הוא בחר לשים את ידיו תחת כפות רגליה?
בשני המצבים – גם אם רבי טרפון היה נושא את אימו וגם כשהוא מניח את ידיו תחת רגליה, הוא עוזר לאימו להגיע לביתה. ההבדל הוא שכאשר רבי טרפון שם את ידיו תחת רגלי אימו הוא עוזר לה "מלמטה". ברור לכולם שהוא מתחתיה. היא נשארת זקופה והוא מתכופף. לעומת זאת, אם הוא היה מרים אותה בזרועותיו הוא נמצא "מלמעלה", בעמדה חזקה, והיא כמו תינוקת חלשה לעומתו. רבי טרפון שומר על המיקום שלו מול אמא שלו, גם בזמן שהוא עוזר ומסייע לה הוא לא מתבלבל לגבי המקום הנכון שלו מול אימו.
עזרה להורים יכולה לבוא "מלמעלה", ממקום מתנשא ומעמדה פטרונית של "אני חזקה יותר, מבינה ויודעת יותר טוב מהורי". מצד שני, העזרה יכולה לבוא "מלמטה", ממקום של ענווה ומעֶמדה של נתינת שירות להורים. מתוך שמחה על הזכות שיש לבת להחזיר להוריה מעט ממה שהיא חייבת להם, על כל הטוב שעשו עבורה. כך הילד משמש "קביים" להורה. ההורה יכול להשען על הילד, אך ברור שהמשענת היא מתחת להורים.
אם כן, המאמץ צריך להיות בדיוק המקום ממנו הבת או הבן פועלים. פחות חשובה העשייה בפועל. מי שממלא טפסים עבור הוריו יכול להיות בעמדה של "המבין" מול הוריו "הבורים", אבל הוא יכול לעשות אותו מעשה בדיוק מעמדה של מזכירה, שברור לה "מי הבוס" גם כשהיא ממלאת את הטפסים הדרושים לו במשרד.
איך אדע אם אני במקום הנכון? לכאורה, אף אחד חוץ ממני לא יכול לדעת מה המקום ממנו אני מגיעה. אבל העניין תלוי בכוונת הלב, וכפי שאנחנו יודעים הכוונה עוברת ומורגשת היטב ע"י ההורים.
גבולות כיבוד הורים
מה אם ההורים רוצים ומתעקשים שדווקא אני אטפל בהם ולא מישהו זר? יש גישה ולפיה כיבוד הורים משמעותו ציות עיוור ומוחלט לכל מה שהם מבקשים מאיתנו. לבחירה לעזוב הכל ולהתמקד בכיבוד ההורים עלול להיות מחיר כבד מאוד. אם מבחינה כלכלית – להתפטר מעבודה, אם מבחינה זוגית ומשפחתית – כשאחד מבני הזוג מתמסר להוריו ופנוי פחות למשפחתו, ואם נפשית – לאדם עצמו. האם כיבוד הורים מחייב אותי לשלם את המחירים האלה, במיוחד כשיש אפשרות אחרת גם אם היא פחות טובה?
לבחירה לעזוב הכל ולהתמקד בכיבוד ההורים עלול להיות מחיר כבד מאוד. אם מבחינה כלכלית – להתפטר מעבודה, אם מבחינה זוגית ומשפחתית – כשאחד מבני הזוג מתמסר להוריו ופנוי פחות למשפחתו, ואם נפשית – לאדם עצמו. האם כיבוד הורים מחייב אותי לשלם את המחירים האלה, במיוחד כשיש אפשרות אחרת גם אם היא פחות טובה?
ספר החינוך[vi] מסביר שהבסיס למצוות כיבוד הורים הוא הכרת הטוב. אם נחשוב על זה, אין לילדים דרך להחזיר גמול להורים על כל מה שהם עשו למענם. אין להם דרך לגמול בשווה ערך על כל הלילות שבהם ההורה לא ישן בגללם, על ההקרבה הבריאותית, הוויתורים הכלכליים והחברתיים. אנחנו נשארים בעלי חוב תמידיים להורים שלנו.
בהמשך דבריו מסביר ספר החינוך איך לכבד הורים: "… ועל כן [מתוך הבנה של הטוב הגדול שההורים עשו לאדם] ראוי לו לעשות להם כל עבודה ותועלת שיוכל". ההגדרה "כל עבודה ותועלת שיוכל" היא הגדרה משמעותית מאוד. כולנו גדלנו על האמירה "אין לא יכול, יש לא רוצה". היכולת שלנו גמישה והיא מושפעת מהרצון. ככל שנפנים יותר כמה ההורים עשו למעננו וכמה אנחנו בעמדה של בעלי חוב מולם, תתעצם היכולת שלנו לכבד אותם. עם זאת, יש גבולות. יש דברים שעל אף הרצון הטוב לכבד ולעשות מה שישמח את ההורה – אינני יכול לעשות אותם. אני רוצה מאוד, אני מתאמץ, ובכל זאת – אני לא יכול. זה הגבול של כיבוד הורים. עליך להתאמץ לכבד את הוריך מתוך הבנה שאתה בעל חוב מולם, ולעשות את כל מה שביכולתך, אבל לא מעבר לזה.
לסיכום, כיבוד הורים מזדקנים הוא אתגר, אך חשוב להבין שעיקר כיבוד ההורים היא העמדה הנפשית של הילד מול הוריו. עמדה מכבדת, לא שיפוטית וביקורתית, כאשר הבן צריך להסתכל "מלמטה" על הוריו. גם מעשה של מתן עזרה להורה צריך להיעשות מתוך "תודעת שירות" ולא "מלמעלה". בנוסף, כיבוד ההורים צריך לבוא מתוך ההבנה שהאדם הוא בעל חוב כלפי הוריו, חוב שלא יוכל להחזיר לעולם. למרות זאת, האדם אינו חייב לעשות הכל למען הוריו, אלא רק מה שנמצא בגבולות היכולת שלו.
*אסתר סולטן היא יועצת להורות וזוגיות, מעבירה סדנאות לכיבוד הורים כמפתח לחיים בריאים.
[i] תלמוד בבלי, קידושין, דף לא.
[ii] תרגום חופשי מתלמוד ירושלמי, פאה, פרק א.
[iii] משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות ממרים, פרק ו הלכה ג.
[iv] משנה, מסכת אבות, פרק ב משנה ד.
[v] תלמוד ירושלמי, קידושין, פרק א.
[vi] ספר החינוך, מצווה לג.
